אאא

הוא נולד בבית טוב.

בית של אבות האומה.

סבא שלו הפיץ את האמונה בה' בכל העולם, אבא שלו נחשב כ"עולה תמימה" לרוב קדושתו, אמא שלו זכתה ל"מופתים" גלויים, ברכה הייתה שרויה בעיסתה, נרה היה דלוק מערב שבת לע"ש, וענן קשור על אוהלה.

ולמרות זאת הוא הגיע לרשעות מופלגת, עד כדי כפירה מוחלטת, רציחה וגילוי עריות ה"י, חז"ל אמרו עליו כי "כל עבירות שהקב"ה שונא היו בו" (מדרש תנחומא תולדות ח').

עשיו.

הדוד של כולנו, האח של אבינו יעקב.

איך זה קרה? איך ייתכן שהוא הגיע לדיוטא כל כך נמוכה?

מה היה השורש שגרם לכל המעשים הללו?

הבה נתבונן בפסוקים שמתארים את הולדת עשיו ואת הדרך בה הוא בחר (בראשית כה, כה ואילך) :

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.  וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.   וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.

עשיו שידוע לכולנו ברשעותו המופלגת מוגדר כאן בתורה כ"איש ידע ציד, איש שדה".

האם זה כל מה שיש לומר על עשיו הרשע?

מי שחטא בעבירות חמורות של רציחה וגילוי עריות עד כדי ש"כל עבירות שהקב”ה שונא היו בו" - כפי שגילו לנו חז"ל וכנ"ל, "זכאי" לכאורה לתארים משמעותיים יותר כמו רשע, נבל, וכדו', ואילו התורה "מסתפקת" בתארים שאינם משקפים – לכאורה – את עומק רשעותו, מדוע?

ע"מ להשיב על השאלה הזו נצטרך להבין טוב יותר את משמעות הפסוק.

כאמור, עשיו "מוכתר" בשני תארים: איש יודע ציד ואיש שדה.

 הביטוי "איש יודע ציד", מובן לכאורה, פשוטו כמשמעו - צייד.

[ועיין ברש"י שפירש שמעבר למשמעות הפשוטה של צֵיד חיות ועופות היה עשיו גם צד את אביו בפיו – "האיך מעשרין את המלח ואת התבן"?].

אלא שעשיו זכה לתואר נוסף: איש שדה – מה הכוונה של התואר הזה?

מפרש רש"י: כמשמעו, אדם בטל, וצודה בקשתו חיות ועופות.

כך גם משמע מתרגומו של אונקלוס שמתרגם – נַחְשִׁירְכָן, ופירשו בתוס' (ב"ק צב ע"ב) שכוונתו היא: נָח ובטל, ע"ש.

בטלן.

ושאלתינו מתעצמת, האם זה כל מה שיש לומר על עשיו – שהוא בטלן?! מדוע אין הדגשה ואיזכור של רשעותו הגדולה?

סופה של בטלנות

העובדה שהתורה הדגישה רק את הפן הזה באישיותו של עשיו, מלמדת שהפן הזה הוא הפן העיקרי והמשמעותי באישיותו.

זה השורש ומכאן הכל התחיל.

לנו נדמה שבטלנות אינה עבירה, לא נורא... סך הכל "שרפתי" קצת את הזמן, מה קרה?!

באה התורה ומגלה לנו שבטלנות היא השורש והפתח לחטאים החמורים ביותר.

כן, גם עשיו – זה שהיה מופלג ברשעותו – התחיל את "הרזומה" המפואר שלו בבטלנות,

חוסר מעש, שעמום, צַיִד.

האדם משול לשדה, אם מטפחים אותו כהוגן, הרי הוא מעלה דשאים ופירות מעולים, ואם מזניחים אותו, הרי מאליו הוא מוציא קוצים ודרדרים.

וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד (איוב יא, יב).

 האדם לא צריך לעבוד קשה בשביל למלא את עצמו בדברים שאינם חיוביים – הוא פשוט צריך לא לעבוד, וממילא באים כל אותם הרעות כולם. בהולדתו כבר הוטבעה בו התכונה של "עיר פרא", ואם הוא לא ימלא את עצמו כהוגן – ממילא זה מה שיישאר ויתפתח שם.

וכך גילו לנו חכמי הנפש – חכמינו זכרונם לברכה – כי הבטלה היא אם כל חטאת:

הבטלה מביאה לידי שיעמום (כתובות נט, ע"ב) וברש"י שם מפרש: שעמום – שיגעון.

והבטלה מביאה לידי חטא. (שם).

וכך כותב הנשר הגדול - רבינו משה בן מימון (בסוף פרק כב מהלכות איסורי ביאה):

...יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה.

כשהלב פנוי מתורה וחכמה, הוא לא נשאר ריק, אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו.

כי אין אדם ריק, כולם מלאים, השאלה היא בְּמַה?

והתשובה בידינו.

האדם – כל אדם - נולד עם יכולות מופלאות, ברצותו יפריח את אישיותו, וברצותו יהפכנה למעלת חוחים ומרעין בישין.

והנה לנו התשובה איך הכל התחיל, ומה קרה לו לדוד שלנו עשיו.

כן, הוא נולד בבית טוב, מיוחס, הוא בטח התקבל לחיידר הטוב ביותר בשכונה.

איך לא? נכד של אברהם, בן של יצחק.

מי ידמה לו ומי ישווה לו?

אבל הוא העדיף את הבטלה, את השעמום, את השדות, את הצייד.

בטח קראו לו "חברה'מן"...זה שאוהב את ה"חיים הטובים"....

למה לא – קצת ליהנות, לא נורא?!

אבל מכאן לא היתה הדרך רחוקה.

קבלו את עשיו הרשע, הנושר הראשון בהיסטוריה.

הבטלה הביאה לידי שעמום, לידי זמה, לידי רציחה ה"י, ולידי כל אותם מעשים חמורים.

לכאן יש להפנות את האצבע.

התורה לא מאריכה לתאר את רשעותו של עשיו, התורה מצביעה ומתמקדת בשורש.

איש יודע צייד, איש שדה. בטלן.

הבטלנות כבר פעלה מאליה ומילאה את חללי לבו בכל אותם מעשים נלוזים אליהם הוא הגיע.

סופה של התמדה

לעומתו, הביטו אל הסבא שלנו – יעקב אבינו, מי שמוכר לנו כ"בחיר שבאבות", הביטו על דרכו ולמדו על מסלול העליה העולה בית א-ל.

יעקב אבינו זכה להעפיל למדרגות רמות ונשגבות, הנה לקט קצר מדברי חז”ל:

הוא "הבחיר שבאבות", מיטתו שלמה [כל ילדיו הלכו בדרך ה'], דמות דיוקנו חקוקה בכסא הכבוד (תרגום יונתן בראשית כח, יב), כל ימיו היה שקוע באהלה של תורה (ילקוט שמעוני תולדות קי), ובאותם י"ד שנים בהם הוא שהה בבית שם ועבר הוא לא שכב לישון מרוב דביקותו בתורה (רש"י כח, יא), כולו קדושה (מדרש שוחר טוב פא).

גם אצל יעקב לא מאריכה התורה בתיאור מעלותיו המופלגות, ומסתפקת בכמה מלים קצרות, שכנראה הם מצביעות על השורש של הכל.

יעקב איש תם, יושב אהלים. ומפרש רש"י: אהלו של שם ואהלו של עבר.

יעקב הוא האנטי - תזה המוחלטת לעשיו. ניצול הזמן וההתמדה הם אילו שהיוו את הבסיס של אישיותו הרוחנית של יעקב אבינו. מכאן הכל התחיל.

אולי בזמנו היו מי שנדו בראשם אל ה"מתמיד" הזה, הנה עשיו ה"חברה'מן" יוצא ומבלה,  "עושה חיים" לכאורה, ואילו יעקב לעומתו, מין "בטלן" שכזה [- חלילה] - ספון כל היום בבתי המדרש.

והנה סופם הוכיח.

בטלנותו של עשיו הצמיחה את אחד מגדולי הרשעים.

התמדתו של יעקב הניבה את ה"בחיר שבאבות", ואת כל אותם המדרגות הגבוהות אליהם הוא זכה. (חלק מהרעיון מעובד עפ"י דבריו של הגר"ש פינקוס זצ"ל בספרו תפארת שמשון עמ' ערה).

ניצול המשאב היקר ביותר

הזמן הוא המשאב היקר ביותר העומד לרשותינו, הוא יקר מדי מכדי לבזבזו.

כל רגע ורגע בחיינו הוא תקופת חיים, שעלינו לתת את הדעת היאך לנצלו עד תומו.

בניצול נכון של הזמן, אנו יכולים לקנות עולמות מלאים.

לכל אחד מאיתנו יש ביום פרקי זמן "מתים", בשעות הערב, בהמתנה לאוטובוס, בנסיעות, בזמני המתנה במשרדים וכדו', האפשרות בידינו, האם אנו רוצים "להרוג" את הזמנים הללו או להחיות אותם.

אם נלמד לנצל את פרקי הזמן הללו, נוכל "להתעשר", פשוטו כמשמעו.

נוכל ללמוד הלכות, לקרוא תהלים, ואף לסיים מסכתות, כפי שנראה בסיפור הבא, שהוא.

אחד הסיפורים המופלאים שקראתי לאחרונה – ובין היתר הוא מלמד עד היכן אפשר להגיע בניצול נכון של הזמן, (פורסם בגליון מאורות הדף היומי מס' 557).

זהותו של בעל הסיפור לא פורסמה, אך כפי שהתפרסם – מדובר בסיפור מהימן, וזה דבר המעשה:

פקעת בני האדם שהתגלגלה ובאה מחדר המדרגות אל הבית התפרדה, תוך כדי כך שהמנחמים חולפים לאיטם על פני שני קולבים, שהשתלשלו ממרומי נברשת מהודרת, ועליהם שתי חולצות לבנות, בלויות להחריד.

 המעלית רחבת הידיים פלטה את זרמי המבקרים בזה אחר זה. רבים באו לנחם את קרובי הנפטר הדגול, שעשה חייל בעסקיו וגם השכיל להשקיע מממונו בעולם הבא שלו. איש איש, הכיר את הנפטר בדרכו שלו, אך לאיש מהם לא היה שמץ של מושג לפשר החולצות התלויות בסלון. השלטים שהוצמדו לקרעי הבגדים הוסיפו נופך  מסתורי, והגבירו את תחושות הפליאה והתימהון בקרב הקהל הרחב, אך בל נקדים את המאוחר.

אניה קטנה עמוסה לעייפה בפליטים יהודים שנמלטו מעמק הבכא שבאירופה, זמן קצר לפני שקרוביהם הפכו לאפר הכבשן ה”י, סיימה את מסעה הארוך ליד אחד מחופי ארצות הברית.

 בירכתי האנייה ישב נער צנום, בעל עיניים כבויות. בגפו עקר את רגליו מערש מולדתו והפליג במרחבי הים הפתוח, ועתה עליו להניח את כפות רגליו על אדמתה המנוכרת ורחבת הידיים, של ארצות הברית של אמריקה. הכל כל כך גדול היה, שהוא הרגיש עצמו כל כך קטן ואבוד.

סוף דבר, הנער גיבש את עצמותיו ליישות מהלכת, ופסע קדורנית במורד הכבש. בידו הוא לפת בחזקה שקית בד מהוהה שאצרה את מחצית רכושו - חולצה לבנה. המחצית השנייה, החולצה האחרת, היתה על גופו.

בעזרת יהודים טובים סודר לו מקום לינה באחת הישיבות הבודדות שהיו אז בארצות הברית של אמריקה. במקום זה שוכנו נערים בני ישיבות, אשר גם הם גלו מארץ המוות, והחל לשקוד על תלמודו. מבוקר עד ליל שיקע הנער את עצמו בים התלמוד, והפך את עצמו ל-"בן תורה" בכל מהותו, גדל במעלות התורה והיראה. אוצרו הרוחני העצים והתרחב, אך בד בבד, מלאי הגשמיות שהביא עמו מבית הוריו הלך והתדלדל.

 תחילה הקפיד כי חולצה אחת תשמשו בימי החול וזולתה יוחדה לימי השבת בלבד. כעבור מספר חודשים הוא חש ש"החולצה של יום חול" איבדה את צורתה ואינה ראויה להיקרא "בגד". מעתה, לא נותרה לו ברירה, והוא החל ללבוש את "חולצת השבת" בימי חול כבימי שבת.

 עד… עד שגם חולצת השבת דמתה לרעותה הוותיקה, לזו הישנה של ימי החול, וכעת לא נותרה עוד כל סיבה שלא להשתמש בחולצת ימי החול. שתי החולצות דמו זו לזו, מצבן זהה היה, ושוב זכה בעליהן בשתי חולצות…

והוא, המשיך ללמוד. מה זה משנה, בגד של יום חול, בגד של שבת, שתי החולצות היו זהות בבלותן, בדן הפך אוורירי מיום ליום. התורה, אותה תורה היא, סם חיים משכר, שאי אפשר לעמוד בפני קסמה.

עד… שהחולצות החלו לאבד מתומתן. אט אט, נפערו חורים בגביהן, תחילה בזו של "יום חול" ותוך ימים מספר גם בזו "של שבת", ומיודעינו מצא את עצמו חסר אונים. אם עד כה הרגיש כי כסות לעורו, מעתה, לא ניתן היה לומר שתחושה זו יש לה על מה שתסמוך.

 או אז, לכאורה לא נותרה בפניו ברירה. עד כה הוא התמיד יומם וליל והפליג בים התלמוד, אך כעת כנראה נגזר עליו לצאת מבית המדרש ולנסות להשיג מעט מצלצלין לפרנסתו. לחם לאכול ובגד ללבוש.

ל א ! ! !

אף לא עלה על דעתו לעשות כן, מה כן עשה?

 רעיון ניצנץ במוחו, והוא החל ללבוש את מעילו העליון, בגד גדול ורחב ידיים אשר כיסה טפחיים על כל טפח שגילתה החולצה, ונכנס עמו לבית המדרש. מה טוב ומה נעים. הנער המשיך לשקוד על התורה בבית ה'.

אין אומה כאומתנו. אין עם שמצמיח מקרבו בנים כה נאמנים למורשתו.

 אלא, שנער הוא בכל זאת נער. בבית המדרש הוא חבש את מעילו ללא תחושת אי נעימות, רבים מחבריו נהגו כן. אולם, בחדר שבו התקבצו לאכול, לא נהגו ידידיו ללבוש את מעילם והוא התבייש. עדין נפש היה, ועם כל עוז רוחו הכבירה שבכוחה העפיל לפסגות קדושות של תורה ויראת שמים, לא מלאו ליבו ללבוש את מעילו בחדר האוכל.

לפיכך החליט הנער, כי מיד לאחר התפילה, בעת שהכל עדיין משתהים בבית המדרש, הוא ירוץ ויאכל את מנתו בזריזות, ועוד לפני שחבריו יספיקו להגיע לחדר האוכל, הוא ישוב למקומו בבית המדרש. איש לא יראהו אוכל כאשר הוא לבוש עם מעילו העליון!
ואכן כך היה. תפילה, ריצה לחדר האוכל, אכילה חפוזה וריצה בחזרה לבית המדרש. משעשה כך, התפנתה לו רבע שעה.

 רבע שעה תמימה התפנתה איפוא, לנער מתוק זה מידי בוקר, כתוצאה מריצתו הבהולה לחדר האוכל. רבע שעה, אשר בה כל חבריו סעדו את ליבם בנחת, והוא ישב לבוש במעילו בבית המדרש, ממתין לבואו של החברותא שלו.

רבע שעה.

הוא החליט שרבע שעה הוא פרק זמן רב מידי מכדי שניתן להניח לו לחלוף סתם כך.

רבע שעה.

חשב הנער, והחליט להתחיל ללמוד בזמן שהוא זכה בו במפתיע את מסכת זבחים, שהייתה מחוץ לסדר הלימוד בישיבה. בכל יום למד מעט. לאט לאט. רבע שעה.

שבועות וחודשים חלפו להם, והוא נותר עם שתי חולצותיו, עם מעילו העליון ועם רבע השעה היקרה מפז. הוא כבר הספיק לסיים את מסכת זבחים, והתחיל ללמוד את מסכת מנחות. סיים את מנחות וחזר לזבחים, וחוזר חלילה. סופו של דבר היה הנער בקי על פה במסכתות אלו ובמפרשיהם.

הנער זכה להקים בית יהודי ומשפחה לתפארת. כאשר בשלב מאוחר בחייו פנה לעסקים, היתה לו סייעתא דשמיא, והוא זכה להצלחה כלכלית מיוחדת.

בהגיע יומו של הנער להיאסף לבית עולמו בשיבה טובה, חזרו בניו מבית העלמין ופתחו את צוואתו וכך היה כתוב בה: "בני היקרים! מן הסתם יגיעו מנחמים רבים מכל שדרות הציבור. אבקש מכם לקחת את שתי החולצות הבלויות הנמצאות במגירת הכספת שבחדר עבודתי בתוך שקיק בד מהוה, ולתלותן במרכז הטרקלין. כן, כוונתי לשתי החולצות בעלות החורים הגדולים בצידן האחורי. אבקש לתלות כל חולצה על קולב נפרד, ולהצמיד לכל אחת מהן שלט גדול. על האחד תכתבו "זבחים" ועל השני תכתבו "מנחות". לכל כתונת תצמידו שלט אחד, והיה זה לעילוי נשמתי, כאשר המנחמים הרבים יכירו בערכה של רבע שעה, עד כמה ניתן לנצלה".

מכל פועלו הרב, עסקיו הענפים, הצלחותיו, הבניינים הרבים שבנה ובתי העסק שהקים, בחר הנפטר הדגול, לייחד ולהציג בפני כל את שתי החולצות הבלויות, שייצגו את האמת במלוא גאונה - הזמן הוא המצרך היקר ביותר.

בארה"ב מקובל לומר ש זמן=כסף, היהדות אומרת ש זמן=חיים.

אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים וימיו אינם חוזרים.

וזה לך האות, יעקב ועשיו. יעקב מילא את החיים, עשיו בזבז אותם והגיע עד לעברי פי פחת.

ההבדל בין מנוחה לבטלה

בשולי הדברים נדגיש, כי ברור שכל אדם זקוק למנוחה ולהרפיה מדי פעם, "ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה", אך עדיין יש מקום להבדיל בין מנוחה לבין בטלה.

כשאדם נח – הוא אוגר כוח.

כשאדם מתבטל - הוא מבזבז כוח.

המנוחה גורמת לאדם להרגיש טוב יותר ולהמשיך הלאה, הבטלה גורמת לאדם תחושת ריקנות וחידלון.

וכל אדם יכול לבחון את עצמו באמת ובתמים, מתי מדובר במנוחה נכונה ובריאה, ומתי בבטלה שמובילה ל....

**********************

נלמד ונסיק, כי כל רגע הוא "פיסת חיים". בידינו להחיותו. מחובתנו להחיותו.

אם נער צעיר בתנאים בלתי נתפסים, מצליח לנצל את אותה רבע שעה וזוכה לקנין נצחי, בדמות שתי מסכתות שנבלעו בדמו, על אחת כמה וכמה – אנו שב"ה לא מתנסים בנסיונות מעין אילו – צריכים לייקר כל רגע ורגע מהחיים.

נלך בדרכו של יעקב, ראו מה קרה לדוֹד שלנו ש"שרף" את הזמן.

העבר אין, והעתיד עדיין!

שבת שלום!