אאא

הבוקר מתפרסם בעיתון ´מעריב´ מאמר מפתיע מאת אחד מחשובי הסופרים בישראל, איל מגד, המתפרס על פני כפולת העמודים הראשונים של העיתון, ובו קורא הסופר, תחת הכותרת "רק תפילה אשא", להרבות בתפילה.

"עד לא מזמן, למילה "פינוק" היה גוון שלילי מובהק. פינוק נחשב כמעט לחטא. המסגרות המובהקות שאפיינו את המדינה הצעירה - תנועות הנוער, הצ־ בא, הקיבוץ - התייחסו לפינוק כמו לשיקוץ. התפנקות הייתה התנהגות שחייבים להוקיע, סכ־ נת נפשות ממש. אבל פתאום, או אולי בהדרגה בעצם, היחס אל הפי־ נוק השתנה, התהפך. שאט הנפש הפכה למשאת נפש...

בואו נאמר, שבמקום להתפנק אפשר להתכוון לכמה איכויות נשכחות בחיינו: להפיק הנאה מהשכמה לתפילה, למשל - אנחנו הרי חיים בארץ שהיא הכור הגרעיני של האמונה. אפשר לא רק להתפלל, אלא גם להתאחד בתפילה עם נוף אלוהי - אנחנו הרי חיים בממלכת האל.

אפשר לאכול, לאהוב, להתפלל, בלי שאחת מהפעולות תעמוד בדרכה של השנייה.

יש טעם להמליץ על תפילה, מאחר שלהתפלל זה הפוך מלהתפנק. התפנקות פירושה יהירות וחמדנות - תפילה היא הרכנת ראש, הצטמצמות והצטנעות. התפנקות היא בבואת חיי הרגע הגנדרניים - תפילה היא עמידה לפני הנצח ללא מחלצות. התפנקות היא סגידה לגוף, לבשר, לאני ואפסי עוד - תפילה היא הכרה בהבלותם של מנעמי החיים, בגזרת התכלותם, באפסותם. הת־ פנקות היא מילה נרדפת לעקרות, בעוד התפילה מכילה את העיקר. מומלץ להתפלל במקום להתפנק, כדי להרגיש שוב מה חשוב באמת".