אאא

בשבועות האחרונים אנו עדים להתעצמותה של המחאה החברתית. מפנה דרמטי קרה  כאשר משה סילמן הצית עצמו במוצאי-השבת האחרונה. סילמן, קשה יום שסיפור חייו רווי האכזבות והכישלונות פגע בעצב החשוף של כולנו, הפך במהרה לסמל המחאה החברתית. שלטים בסגנון "כולנו משה סילמן" הונפו בהפגנות, ואנשי המחאה אף הגדילו קראו בזעם כשהם מכוונים לרה"מ נתניהו, "ביבי את כולנו שרפת".

נחזור אחורה בזמן, ילנה בוסינובה, יהודיה יוצאת אוקרינה מהנדסת במקצועה, בעלת תארים בהיסטוריה ופילוסופיה יהודית, מקימה קול מחאה נגד תוכנית ההתנתקות. בוסינובה מפעילה את כל הכלים שברשותה מפרסמת מאמרים ארוכים ומנומקים באתרי אינטרנט ברוסית. החשש שלה מהאסון שההתנתקות תמיט על עם ישראל הביא אותה לשבות רעב מול כנסת ישראל.

17 באוגוסט 2005. בוסינובה מתייאשת מהגורמים הממשלתיים. הזעקות, שביתת הרעב והמלחמה האישית שלה לא צלחו וההכנות לביצוע ההתנתקות מגיעות לשלבים מעשיים הנראים בשטח. החשש שלה מההתנתקות מביא אותה באקט של יאוש למעשה קיצוני, היא עומדת ליד מחסום שהקימה המשטרה באזור נתיבות ולאורך שעות לא מוכנה לקבל מים. לפתע השוטרים שעמדו במרחק 50 מטרים מבוסינובה מבחינים כי היא עולה באש. הם רצו במהירות וכיבו את הבעירה. בוסינובה הועברה לסורקה, נאבקה עד הסוף המר שהגיע לאחר תשעה ימי אישפוז.

הסיפור המזעזע על האישה האינטלגנטית ששרפה עצמה למוות מסיבות אידיאולוגיות, נדחק בזמנו לעמודים האחוריים של העיתונים וספק אם התוודעתם לסיפור עד עתה.

מדוע סיפורה של פעילת הימין ילנה בוסינובה לא סופר? מדוע לא הפכה כסילמן לסמל ולגיבורת ההתנתקות? 

האירוע לא תועד

השאלה העולה מההשוואה בין שני הסיפורים, היא קשה ומורכבת. ראשית אין ספק כי עובדת היות בוסינובה פעילת ימין מוצהרת, ותחושת הפילוג הקשה ששררה באותם הימים בין תומכי ומתנגדי ההתנקות - השפיעו באופן מכריע על הסיקור התקשורתי של הסיפור. 

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

בימים אלו נשמעים קולות המדגישים את יחס התקשורת לסיפורה של בוסינובה, את דחיקתה לשולי ההיסטוריה, אל מול הפיכת סילמן לגיבור לאומי בין לילה. לדברי המבקרים, התקשורת מונעת מאג'נדה שמאלית מוצהרת, וגם כאשר מדובר בסיפור אנושי מזעזע כמו שריפתה של בוסינובה, התקשורת אינה מתייחסת לממד האנושי, אלא לזה הפוליטי. 

לעומת קולות אלו, ישנו גם הסבר אחר לחלוטין לפערים הגדולים בסיקור התקשורתי. פרופ' גדי וולפספלד האיר בזמנו נקודה חשובה נוספת - שריפתה של ילנה בוסינובה לא צולמה. וולפספלד טוען  במאמר שפרסם באתר העין השביעית כי התקשורת אינה שמאלנית או ימנית אלא בעיקר מסחרית. לדבריו "אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהתנתקות לא צולם כלל, ולכן ממחיש כיצד גם אי נוכחות של מצלמות יכול להזיק לשחקן פוליטי.

"הדוגמה היא ילנה בוסינובה שהציתה את עצמה בלהבות (ומתה לאחר מכן) במחאה נגד ההתנתקות. אם אירוע זה היה מצולם, הוא היה מקבל תהודה בכל העולם ואולי הופך לסמל מרכזי של ההתנגדות. במקום זאת, מעט ישראלים היו מודעים לסיפור זה, והוא נחשב לאירוע שולי שנדחק לעמודים האחרונים של העיתונים".

התחושה המקוממת העולה כאשר אנו רואים את סיקור התקשורת את סיפור סילמן, אל מול האין סיקור של סיפורה של בוסינובה, מדוכאת לנוכח הרציונל הפשוט - כוחה של תמונה אחת. ולנוכח התמונות מלב המחאה החברתית במוצאי שבת האחרונה אין מי שלא הזדעזע.