אאא

"בעקבות השחזור נודעו לנו פרטים על הרצח שלא היו יודעים לנו עד עכשיו" - כך גילה ר´ חיים נתיב, אביו של שלמה הי"ד, בראיון שהעניק לעיתונאי מנדי ריזל שחלקים ממנו מתפרסמים ב´כיכר השבת´. ר´ חיים סירב לשוחח עם עיתונאים ובצעד חריג, נאות לדבר על היום בו נרצח בנו יקירו. "הייתי עם אשתי בקניות ובסידורים בירושלים, לרגל הפסח. נסענו בכביש בגין כשהטלפון באוטו צלצל. הבת הדס הייתה על הקו. היא צרחה. "תחזור מיד הביתה. היה פיגוע, שלמה נפצע". ר´ חיים ואשתו היו אופטימיים.

"היינו בטוחים שהוא רק פצוע. יש לא-מעט מקרים של יהודים שנפצעים פה באזור בידי ערבים, הם מגיעים לבית-רפואה מטופלים ומשוחררים. החלטנו לנסוע לבית-הרפואה הקרוב ´שערי-צדק´. חיכינו בכניסה כמה דקות, ומשראינו שאין אמבולנס שמגיע, נסענו לכיוון ´הדסה עין-כרם´, בית-הרפואה הקרוב יותר ל´בת-עין´. תוך-כדי, שמענו בקשר עדכונים לגבי מאמצי ההחייאה. אחרי כמה דקות הדס עדכנה אותנו ששלמה כבר אינו בין החיים".

הוא מדבר בשטף, נותן לזיכרונות אותם עצר בקרבו עד-כה, לצאת החוצה. הזוג נתיב לא המתינו ונסעו במהירות לכיוון היישוב. "הייתי צריך לשלב כל הזמן בין הרגש שהשתולל, לבין המוח שהיה חייב להישאר רגוע כדי שנוכל להגיע בשלום ליישוב".

כשהם הגיעו הביתה, כבר נקבע מותו של שלמה. הוא שכב על הרצפה בבית, שם נותר עד להלוויה קורעת-הלב. "עד היום איש לא יודע מה בדיוק קרה שם. אין עדי-ראיה. משערים שהמחבל הפתיע את שלמה מאחור כשרכב על הקורקינט והכה אותו בעורף באמצעות הגרזן. שלמה הי"ד נפל על הרצפה ומיד התרומם כדי לנסות לברוח. כשהמחבל ראה ששלמה עדיין בחיים, הוא הכה שוב בעוצמה על העורף, בניסיון לסיים את מלאכתו. שלמה נפל על הקרקע. המחבל, שחשב כי הצליח במזימתו המשיך ליעד הבא, יאיר גמליאל בן השבע. אחר-כך שם את פעמיו לעבר מעון הילדים ביישוב. למרבה הנס, הבחין במחבל אחד מהתושבים שרדף אחריו ונאבק עימו. הוא הצליח להוציא את הגרזן מידיו, אולם המחבל הארור נמלט".

השחזור חשף פרטים מהרצח
למרות המכות הקשות שספג, הצליח שלמה לקום ולרוץ לביתו. "אני לא יודע מאיפה הגיעו לו הכוחות האלו, הוא פשוט רצה לראות את הבית", אומר חיים. הוא הצליח לעבור את דלת הכניסה לבית, כשהוא שטוף דם, חצה דלת נוספת ונעצר ליד הכניסה למטבח, שם נפל מתמוטט בידי אחיו הגדול אלישיב. ארבעת אחיו ואחיותיו נכחו בבית. "מבחינתי זה כמו שהוא אמר ´שמע ישראל´, הוא עבר שלוש מזוזות וליד המזוזה השלישית התמוטט, כאילו רצה למות ליד דבר קדוש", מבקש חיים להדגיש.

שלמה הקיא דם. אלישיב אחיו, שלחיקו התמוטט שלמה, לא ראה את הפצעים על העורף וחשב שמדובר בבעיה רפואית שבגינה הוא התמוטט. אחת מהאחיות יצאה החוצה וקראה בייאוש לעזרה, שם הבחינה בהמולה מסביב ליאיר גמליאל ורק אז הבינה שמדובר כנראה בפיגוע. "אלישיב למד קורס מד"א. הוא השכיב את שלמה וניסה לבצע בו החייאה. רק כשהגיעו הכוחות המקצועיים, הם הפשיטו את שלמה וגילו את הפצעים שבגופו. עד אז המשפחה לא הבינו בוודאות מה קרה".

היום, הותר לפרסום כי המחבל נלכד. "ביום ראשון שעבר, בשעה שתיים בלילה, הביאו לכאן בחשאיות גמורה ובשקט מוחלט את המחבל כדי שיבצע שחזור. בעקבות השחזור נודעו לנו חלק מהפרטים שהזכרתי כעת, כאלו שלא היו יודעים לנו עד עכשיו, כמו המיקום המדויק בו שהה שלמה בעת ההתקפה. הצבא נהג בהיגיון כשלא הודיעו לנו על השחזור. אם הינו יודעים שהמחבל מגיע", הוא נעצר ומתלבט לרגע אם להמשיך, "כולנו, בני-הבית ובני היישוב היינו פועלים בהתאם"...

אני מעלה לר´ חיים את הנקודה הבעייתית של הגדר. "אתם לא מפחדים עכשיו? אולי הגדר הייתה מונעת את הרצח?" אני מקשה. הוא משיב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. "לא. חד משמעית. אני תמיד הייתי ותמיד אהיה נגד הקמת גדר. אנחנו נמצאים היום במה שמכונה ´יום השואה´. הגיע הזמן שנלמד לקח שעלינו להפסיק להתמגן ולהסתגר בפחד. אנחנו העם הנבחר. למה, בתור שכאלה, אנחנו תמיד מפחדים? למה?".. הנושא בוער בתוכו. " היית פעם בגן-חיות, נכון?" הוא שואל ומתרץ גם יחד, "מסביב לחיות המזיקות שמים גדר. הם – החיות שרוצות להזיק נמצאות בכלוב. אם הערבים רוצים להזיק לנו שיגבילו אותם ולא אותנו.

זה אחד מהעימותים שלנו עם הממשל. הם רוצים שנמגן את עצמנו ואנחנו מסרבים". חיים מביא טעם נוסף לדבריו: "ברגע שהערבים רואים ששמנו גדר הם יודעים שהם יכולים לבנות עד הגדר, אבל אם אין גדר הם ישמרו מרחק כי היישוב לא מוגבל".

"אמרת שהמחבל היה בדרכו למעון", אני תוהה, "יש לצבא מידע מהחקירות, איך הוא ידע להגיע לכיוון המעון? הרי אין כאן כניסה לערבים"?!

חיים מסביר לי את המצב הרגיש. "היישוב העוין הסמוך, בית-עומר, נמצא בגובה זהה לזה של בת-עין, ובחלק מהמקומות הוא אף גבוה ממנו. הם צופים עלינו כל העת ואוגרים מידע מודיעני ללא הפסקה על אורח-החיים בישוב ועל התנועה בו. כעת אנחנו מקימים יישוב חדש, עם משפחות בעלות אורח-חיים תורני למהדרין, שיקרא ´ארזי שלמה´ (על שם ארז לבנון ושלמה נתיב הי"ד). הוא יהיה על ההר, גבוה יותר מהכפר הערבי וצופה גם על העמק".

ר´ חיים תמה למשמע שאלתי על קשיים שיערימו הממשלה והצבא כשתחל בניית היישוב החדש. קשיים? הוא לא מכיר מילה כזו. "גם בנושא הזה אנחנו בוויכוח עם המשטר פה. אנחנו עקשנים ונמשיך להתעקש. לא נוותר והיישוב החדש יעמוד על תילו בקרוב".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

"כועס על הממסד"

יש בליבו טענות קשות כלפי התקשורת וכלפי הממשלה והעומדים בראשה. "אסרנו על התקשורת לראיין ולצלם פה, החל מהלוויה והלאה. עד היום, לא התראיינו לשום עיתונאי ולאף עיתון ולא נשתף-פעולה עם התקשורת השמאלנית. חבל לנו שכך הם פני הדברים אבל לצערנו הם מכניסים אותנו בכתבות למשבצת קבועה מראש. העיתונאים מגיעים עם השקפת עולם מוכנה ומסודרת שאותה הם מכניסים לכל אורך התחקירים עלינו. כלי-התקשורת מסלפים דברים ומתייחסים לטפל ולא לעיקר".

יש בליבו הרבה גם על הדרגים הגבוהים. "אם היו מתנהגים לערבים בצורה אחרת ולא בדרך של מגננה בלבד, הרצח של בני היה נמנע. לצערי הרב איש לא השכיל להתנהג לאויבנו בצורה המתאימה ולכן קרה מה שקרה. אני כועס על הממסד. במגילת אסתר כתוב שכשהמלך אחשוורוש נתן ליהודים רשות להכות בגויים, נפל עליהם פחד עד שחלקם רצו להתגייר. אפילו גוי הבין שיש רק דרך טיפול אחת באנטישמיים, הבעיה היא שהראש חולני. לזה אנחנו חותרים, לשנות את הראש. אנחנו נגרום בדרכי נועם למהפכה תודעתית במדינה עד שכולם יבינו שאנחנו היחידים השפויים כאן. אם היו מגיבים על כל זריקת אבנים, כל-שכן על ירי או חדירה ליישוב, הכל היה שונה. הכל כאן היה נראה אחרת.

"צריכה לצאת הוראה לצבא להגיב בתקיפות רבה על מקרה. אם הצבא לא מסוגל לעמוד בכך המתיישבים יכולים לעשות זאת. שיתנו לנו להקים גוף רשמי שיעניק מענה לכל בעיה ביטחונית והכל יסתדר. צריכים רק לתת להם להבין שאין כאן משחקים, להרוס את הבתים של המחבלים ולגרש מכאן את אלו שמרימים יד. הבעיה הנוספת באה מתוכנו. ברגע שרוצים להתנהג בקשיחות אליהם, קמים ´יפי הנפש´ מהשמאל ובסיוע בג"ץ שומרים על המחבלים ונותנים להם גיבוי. גם אם מחבל יכנס לבית-הכלא הוא יישב שם בתנאי מלון חמישה כוכבים עד שישחררו אותו בעסקה".

השעון לא נח לרגע. הוא מתקתק ללא הפסקה. זמננו הולך ואוזל. לפנינו עוד דרך חזרה הביתה והשעה המתאחרת עושה את שלה. אני מביט בחיים, מנסה להבין מאיפה הכוחות. נדמה לי שעל המפגש הזה, בו השתתפתי הרגע, נקבע המשפט ´באנו לחזק ויצאנו מחוזקים´. מצחו חרוש קמטים, עיניו נעוצות בנקודה בלתי-נראית ברצפה. הוא מהרהר מעט ואז זוקף את ראשו, מישיר מבט ואומר באופטימיות: "פנינו לעתיד. נמשיך בדרכו של שלמה עד שיתגלה מלך-המשיח, כי אין לנו ברירה אחרת".