אאא

זהו, הסתיים הרישום והשיבוץ לגנים וגנות, ת"תים ובתי ספר. עונת הציד הסתיימה, הנחשים המתחבאים תחת האצטלא של ׳ועדת הורים׳, זחלו חזרה למאורתם כשהטרף והשלל בפיהם. הנחשים וקורבנותיהם מסכמים תוצאות, הצלחות ונזקים.

אצל שני הצדדים דמעות וארס. בבתיהם של הקרבנות, אמהות ובנותיהן אבות ובנים באווירה של אבל ודכאון, דמעות של בכי ותמרורים, דמעות מרות ומרירות, הארס ניכר בכל. ניטלה מהן גאוותן – גאוות ישראל, באבחה אחת נגזר דינם, בבת אחת נהפכו להיות 'סוג ב', משפחות הרוסות ובעיקר מושפלות.

לעומת זאת, במאורת הנחשים, דמעות של שמחה והרבה ארס, אהה כמה הרבה. מציצים הם מהסדקים ומהמחילות, רואים הם את שכניהם המושפלים והמורמסים. מטפחים הם על בטנם ומחככים ידיהם בהנאה, הנה... עשינו זאת שוב, איך הצלחנו לפסול את זה ואת זה ואיך הצלחנו לנקום במשפחה זו וזו. הצלחנו להטיל את הארס במיטב שכננו, מלקקים הם את דמעות השמחה, דמעות מתוקות. שבעים עד עונת הציד הבא.

חטאם ופשעם היחידי של הקרבנות הוא רצונם לראות את בניהם ובנותיהם מתחנכים בדרך התורה והיראה, בחינוך טהור ואיכותי, ולהמשיך בכך את שושלת הדורות כפי שהם ההורים התחנכו, להנהגה של בית של תורה, צניעות והליכות ברוח ישראל סבא.

אך יש מי שהחליט אחרת, מאחרי שם תמים למראה 'ועדת הורים', פועלים הנחשים הארסיים ברשעות אין סופי של אנשים רועי לב אכולי שנאה, שמינו עצמם כ׳אפוטרופסים׳ של אלוקים עלי אדמות, ובאבחה אחת גוזרים דינם של עוללים ויונקים תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא.

החלטות מרושעות נגועות בנגיעות אישיות ללא שום יכולת לערער או להשפיע כי הרי הם אנונימיים ומסתתרים כגנבים בלילה ומכים את רעיהם בסתר, ומנהלי המוסדות עומדים חסרי אונים ואין לאל ידם.

ההחלטה של 'ועד ההורים', היא שרירותית מבלי שניתן להורים אפשרות להופיע בפניהם ולומר מה בפיהם, על פי רוב מתברר שהם אפילו אינם מכירים את ההורים ואת המשפחה, והכל ניזון מפי שמועה ובעלי אינטרסים אישיים.

ומכאן הקריאה לאנ"ש, היושבים בתפקידים שונים בצמתים בעלי השפעה, קטנים כגדולים, בממשלה, בכנסת, בעירייה, בוועדות, במשרדי ממשלה, או במשרדי עירייה. בכל תפקיד שצריך את אישורכם או השפעתכם. הרכיבו ובנו 'רשימה שחורה' של כל אותם מוסדות ומנהלים אשר סירבו לקבל בנים או בנות בגלל אפליה כזו או אחרת. העבירו את הרשימה השחורה מאחד לשני, ממשרד למשרד. אל תאשרו להם שום נייר או תקציב, הערימו עליהם קשיים, בירוקרטיה, ביקורת אין סופית, תזזו אותם מאחד לשני. בדיוק כפי שהם עשו לכם, הציבו בפניהם את ה'רשימה השחורה כבבואה במראה.

אל תתרגשו מ'דמעות התנין' והמילים הגבוהות של אותם מנהלים. תזכרו ושיעמדו לפניכם דמעותיהן של אותן אמהות ישראל, שכל חטאם היה רצונם לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים אוהבי ה', יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש שבה' דבקים. – דמעותיהן של בנות מלך שבוקעות את כל הרקיעים ואינן חוזרות ריקם. בידכם הדבר לתקן.

הטור פורסם במקור בעמוד הפייסבוק של יהודה משי זהב