אאא

1.

לפני כמה ימים התפרסמה בעיתון 'מעריב' ידיעה גדולה על המחלוקת בציבור הליטאי. הייתה שם תמונה של הרב שטיינמן מנהיג הפלג האחד, ולידה תמונה של הרב אוירבך מנהיג הפלג השני. אבל אופס, זו לא הייתה תמונה של הרב שמואל אוירבך, ראש ישיבת 'מעלות התורה', אלא התמונה המפורסמת של אביו הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. קוראי הטור הזה בוודאי מצפים עכשיו למתקפה נזעמת על בורותה של הגרפיקאית התל אביבית ועל ניתוקה ממסורת ישראל סבא ועל כך שלעולם לא הייתה מעיזה להתבלבל כך בין גיבורי ספורט או בידור. אבל לא. בעיניי זו הייתה דווקא טעות כיפית, קסומה ומשיבת נפש. פתאום, בימים של קיטוב בין כל המגזרים ובתוך כל מגזר בפני עצמו – לפתוח את העיתון ולראות את ר' שלמה זלמן מחייך בשלווה. כאילו הוא עוד כאן איתנו, חי וקיים.

כמה ימים אחר כך זכיתי שוב להתבונן ארוכות באותה תמונה בדיוק, הפעם ממש לא בעקבות טעות גרפית. זה היה ביד בנימין, באולם האירועים של היישוב שנקרא 'שבות קטיף', באירוע של בית הספר לקולנוע יהודי 'תורת החיים'. ערב יום הזיכרון של ר' שלמה זלמן אוירבך הושק שם הסרט 'התורה המשמחת', סרט תיעודי שמסכם את חייו. ואם שם הסרט החדש נשמע לכם מוכר, זה כמובן בגלל הספר שכתב עליו הסופר הרב יוסף אליהו. הסרט החדש מבוסס על הספר, נושא את שמו ונעשה בשיתוף המחבר. אני מאחל לסרט שיצליח לפחות כמו שהצליח רב המכר המודפס.

אבל רגע, למה בכלל משיקים סרטים בקהילת 'תורת החיים' ביד בנימין? זה לא המקום של הקיצוניים האלה, תלמידי הרב שמואל טל? בתקופת ההתנתקות השב"כ הרי פחד מהם, אחר כך אמרו שהם מפסיקים לומר הלל ביום העצמאות ומתנתקים מהמדינה, כשאריק שרון נפטר פורסם שמישהו תלה בישיבה מודעת שמחה, הרב שלהם נחשב תלמיד חכם עצום ומנהיג מסתורי שלא מתראיין אף פעם (אפילו לא בשו"ת סמס!) – בקיצור, המקום הכי רחוק מחדרי עריכה, "אקשן" ו"קאט". האם יכול להיות שהמסקנה המהפכנית שלהם מהגירוש הייתה להתחיל לעשות קולנוע?

2.

"אני שמח מאוד שאנחנו זוכים לערב המיוחד הזה", פתח הרב טל את דבריו. "זכינו בבית הספר ליצור כעת פרי מאוד מיוחד, סרט על מורנו ורבנו רבי שלמה זלמן אוירבך". ואז הוא סיפר את הסיפור שהכי פחות ציפיתי לשמוע מפיו, על מי שהיה רבו. סיפור יוצא דופן בז'אנר סיפורי הצדיקים: "פעם, בישיבה בירושלים, כבחור צעיר, הייתה לי וספה. יום אחד ניסיתי להניע אותה ולא הצלחתי. אני לוחץ ולוחץ על הדוושה, ובינתיים כבר הייתה הצפה בתוך המנוע, ואני מתעכב ומתעכב. ואז ר' שלמה זלמן עבר שם בכביש וראה אותי, והמשיך לדרכו. אחרי זמן מה, כשהוא חזר, הוא שוב ראה אותי, עדיין עומד באותו מקום, וזה היה מאוד מביך. אני באמצע הכביש, משקיע המון זמן, מנסה להניע ולא מצליח. אז הוא חצה את הכביש עד אליי, הלך כברת דרך עד לווספה, ואמר לי: 'מי רוכב על מי? אתה רוכב על הווספה או שהווספה רוכבת עליך?...'. הוא כל כך חימם את לבי ועודד אותי במצב הזה, שאני זוכר את זה עד היום".

זה היה בתחילת הערב, לפני ההקרנה. ארבעים דקות אחר כך, אחרי הצפייה בסרט, הסיפור המשעשע הזה כבר יישמע לי טבעי לגמרי. עוד אנקדוטה אחת מתוך אינספור, על האישיות המלבבת הזאת, שהייתה כל כך גדולה אבל ידעה לרדת לפרטים הכי קטנים, למקומות הכי אנושיים.

בעיני הרב טל, מתברר, הגדלות בתורה נבעה מתוך הרגישות הזו בדיוק: "כשמסתכלים על אותם 48 קניינים שבהם התורה נקנית, כפי שמובאים במסכת אבות, יש דברים שברור למה היא נקנית בהם – תלמוד, שמיעת האוזן, שימוש חכמים. אבל יש מידות שהתורה נקנית על ידן, שלכאורה אין להן שום קשר ללימוד תורה – ארך אפיים, לב טוב. מה קשור לב טוב להצלחה בלימוד? אוהב את הצדקות, נושא בעול עם חברו - איך אדם קונה לימוד תורה מזה שהוא אוהב את חברו? מה זה שייך אחד לשני? אבל זה הטבע של התורה. הקב"ה נתן לנו את התורה באהבה, וזה התדר שהקב"ה נתן בו אותה – אהבה. כשאדם מלא ברגישות ובאהבת הבריות, ממילא הוא גם מבין יותר טוב את רש"י והרמב"ם. כי אם יש לו רגישות לחבר שלו, יש לו גם רגישות לרש"י, הוא מבין את מה שרש"י אומר יותר טוב, כי הוא קולט את רש"י מעבר למילים, כמו שאת החבר שלו הוא קולט מעבר למילים. זה סוג תדר קליטה אחר שבו קונים תורה. צריך אהבת הבריות, רגישות לבריות, שמחה בבריות, ומתוך כך מכוונים לאמיתה של תורה". או בקיצור, כדי להבין את התוספות יש להבין את הווספה.

"אני מודה לרב זאביק הראל המתוק שיצר את הסרט הזה", סיים הרב טל וירד מהבמה, וההקרנה התחילה עם סצנת הפתיחה של הסרט: חיים יבין מדווח במהדורת 'מבט' על שלוש מאות אלף המשתתפים בהלוויית הענק של "הרב שפסיקותיו היו מקובלות על כל הזרמים ביהדות הדתית".

3.

וכאן (זהירות ספוילר!) אנחנו עוברים לסרט עצמו, שמורכב גם מפסיפס מגוון של מרואיינים וגם מקטעי וידאו נדירים. במרואיינים, מצד אחד נהג מונית מ'מוניות הפסגה' שהסיע את הרב בקביעות לישיבת 'קול תורה' ("אף פעם לא צפצפתי לו, תמיד הוא זה שחיכה לי, בחיוך. לא הסכמתי לוותר על הנסיעות האלה"), ומצד שני חתן פרס ישראל (הפרופ' אברהם שטיינברג, תלמידו). באיזשהו שלב אתה כבר באמת לא שם לב אם כעת מדבר חקלאי מכפר עציון או ר"מ בישיבה קטנה חרדית. אחד הדוברים מספר בכנות איך פעם בא לשאול את ר' שלמה זלמן שאלה הלכתית, קיבל מענה מפורט ונעים, אבל כשחזר הביתה גילה לאשתו שמרוב התרגשות פשוט שכח מה הייתה התשובה. מרואיין אחר, יונתן בילט, ר"מ בישיבת 'מקור חיים', מספר איך כילד בשכונת שערי חסד בא לשאול את הרב האם מותר לשחק במשחק מסוים בשבת, ואיך הרב לא פסק "אסור" או "מותר" לפני ששיחק במשחק החדש והתלהב ממנו יחד עם הילדים.

אבל לא מדובר רק בז'אנר שמכונה בשפה המקצועית "ראשים מדברים". בקטעי הווידאו אפשר לראות את ר' שלמה זלמן עצמו מדליק נרות חנוכה ואוכל סופגניות עם הנכדים, וגם מקריא בקול מתוק פרקי תהילים לחמותו, שלא ראתה טוב וביקשה שמישהו יקליט בעבורה על גבי קלטת את המזמורים, כדי שתוכל להמשיך להתפלל גם בלי ספר. "אם צריך מישהו, אז מישהו לא צריך להיות דווקא בחור צעיר", מסביר בסרט הרב יוסף אליהו, "אם זו מצווה – אז הוא יעשה אותה. אין אצלו חלוקה במצוות, הכול חשוב. לכן הוא גם נהג לומר שצריך לקבוע זמן לחסד. לא רק לעשות חסד כשמזדמן. הרי לתפילה וללימוד יש זמן מוגדר שאנחנו מקצים להם, אז כך גם לביקור חולים וכדומה. בעצם ר' שלמה זלמן אוירבך הוא פלא שאי אפשר להירגע ממנו. איך באמת חי בינינו אדם שמגלם את כל המחשבות הטובות שיש לנו בלב?".

4.

אחד מכוכבי הסרט הוא הנכד, הרב אהרן גולדברג, שהיה יד ימינו של הרב. בערב ההשקה הוא גם נאם, וסיפר על תחושתו כשנכנס ליישוב יד בנימין. 19 שנים להסתלקות הסבא, שמונה שנים להסתלקות גוש קטיף, הוא מצא את הדרך לחבר בין השניים: "כשהגעתי לכאן קפץ לי לעיניים השם בנימין", אמר. "רבים מכם הרי עברו את הטרגדיה של גירוש. כולנו זוכרים את האסון הגדול של עקירת חבלי מולדת. סבא דיבר תמיד בזכות המתיישבים בגוש קטיף. קיוויתי שגם זה יעמוד לזכותכם, אבל ככה השם גזר. בכל אופן, סבא היה אומר שכתוב בתורה שבנימין נולד בפטירת רחל, ורחל ביקשה שיקראו לו בן אוני. למרות זאת אבא שלו, יעקב, קרא לו בנימין. סבא שאל: זו הרי הבקשה האחרונה של רחל אמנו, מדוע הוא לא שמע בקולה? התשובה היא, אמר סבא, שטרגדיה לא צריכים להנציח. נכון, הייתה טרגדיה, היא קראה לו בן אוני בזמן קשה, אבל צריכים ללכת הלאה. עם כל הצער והכאב, האימא נפטרה והאדם צריך להמשיך, ולכן יעקב בחר בשם בנימין. יש בזה קצת זיכרון של הטרגדיה, אבל זה לא להישאר כל הזמן עם השם בן אוני. נכנסתי לפה וראיתי את השם יד בנימין, ואמרתי לעצמי: גם אתם ממשיכים הלאה, מתקדמים".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בקהל הקשיבו לו עשרות ילדים וילדות שלא זכו להכיר את גוש קטיף, ובטח שלא זכו לראות את ר' שלמה זלמן. אני לא יודע מה יותר משמעותי: זה שהם נולדו אחרי פטירת ר' שלמה זלמן אבל רצו לבוא ללמוד עליו, או זה שלהורים שלהם היה חשוב להביא אותם כדי שילמדו.

5.

זוכרים את הרב זאביק הראל המתוק, שהרב טל הודה לו בסוף דבריו? מתברר שהוא באמת מתוק. הוא עלה לבמה בסוף הסרט, כשכל הקרדיטים סיימו לרוץ על המסך, כולל הקרדיט של חברת "והיו עיניך הפקות". את הציווי "והיו עיניך רואות את מוריך" מפרש הראל על סרטים. הוא המנהל של מדרשת 'טהר' לבנות, אבל מוצא את הזמן גם לעשיית סרטים על גדולי ישראל. אחרי סרט על האדמו"ר מפיאסצנה ועל הבן איש חי, הגיע הסרט הזה. אגב, זה לא הסרט המושקע ביותר שיצא מבית הספר הזה לקולנוע. הסרט 'זוהר הרקיע', על סירוב פקודה כבר הוקרן בפסטיבלים בעולם, והסרט 'קשר חופשי' מטלטל את כל אלפי ההורים והנערים שצפו בו. הפעם מדובר בפרויקט דוקומנטרי צנוע, אבל הראל אומר שהעיקר הוא סימון המטרה: "יש בעולם כל כך הרבה סרטים וערוצים, תעשייה של מיליונים, אבל העיקר חסר, הלב חסר", הוא אומר בהתרגשות. "אז בכוחות הדלים שלנו מתחיל להיוולד כאן משהו, סרטים על צדיקים. רבי ישראל מרוז'ין אמר שאם רק אומרים המילה 'ברדיטשב' כבר הקדוש ברוך הוא מתמלא רחמים על העולם. ברור לי שאם רק אומרים 'ר' שלמה זלמן' כבר שערי שמיים מתמלאים ברחמים, כי הקדוש ברוך הוא כל כך שמח בדמותו".

ואז הרב הבמאי דיבר על הקשיים שהיו לו בבחירת המוזיקה בסרט. "המוזיקה היא כמו טעמי המקרא, נותנת את הטעם, אבל לא ידעתי מה נהגו לנגן בחצר שלו. ובכלל, ר' שלמה זלמן הרי אמר שבחצר שלו יש רק חתולים... הוא לא אהב גינונים ועוזרים. השירה באמת לא הייתה התחום שלו, אבל הנכד סיפר שהוא אהב את השיר הישן 'מה אהבתי תורתך'. לכן בסרט מושתל הניגון הזה ומלווה אותו. זו שירת חייו. אז בואו נשיר יחד את השיר הזה".

וכך הסתיימה הקרנת הבכורה החגיגית. לא עם שטיחים אדומים ולא עם פסלונים מוזהבים. אולם 'שבות קטיף' נעמד כולו על רגליו ושר ורקד יחד עם הבמאי "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי". אם הייתי במאי שעושה סרט על ההתנתקות, על תרבות יהודית ועל הציונות הדתית – זו הייתה סצנת הפתיחה שלי.

yedidyam@017.net.il