אאא

נדודי השינה היו מתחילים אצלי כמה שבועות לפני פתיחת שנת הלימודים. הורי תלו זאת בהתרגשות נורמלית לקראת השנה החדשה אולם את הסיבה האמיתית אף אחד לא ידע: לא היה לי ליד מי לשבת... המתח, העלבון וההשפלה היו מנת חלקי כל שנה מחדש: להיכנס לכיתה רבע שעה לפני הצלצול ולגלות שם זוגות של ילדות יושבות דרוכות ומרוגשות. בטור השני בספסל השני "בדיוק כמו שסיכמו בתחילת החופש", בקצה הכיתה, מתחת למזגן או בכל מקום אסטרטגי אחר שנבחר בקפידה. ואני? עיני משוטטות במבוכה, מחייכות חיוך מבויש אל כל החברות שלא ראיתי חודשיים ושגם הן לא התעניינו בי במיוחד בחודשיים הללו ומחפשות מקום פנוי...

נכון, בדרך כלל לא הייתי יחידה. היו עוד כמה בודדות אומללות כמוני איתן הייתי משתדכת בעל כורחי, מנחמת את עצמי שבעצם, מה זה משנה, ממילא עוד שבועיים המורה מחליפה מקומות ואז אולי יתמזל מזלי ואוכל לזכות ולשבת אפילו ליד הבנות המקובלות ביותר...

חלפו שנים, המעמד החברתי שלי התחזק ברוך ה', בתיכון זכיתי כבר לפופולאריות גבוהה ולא נאלצתי עוד להתמודד עם התחלות כואבות, אבל המעמד המשפיל הזה בו אף אחת, אף אחת לא בחרה בך, לא תפסה לך מקום ולא ביקשה ממך לשמור לה, עדיין צורב בליבי ועדיין כואב.

כל זה קרה לפני עשרים שנה. כשהחלו ילדי להיוולד הרביתי להתפלל ולבקש גם על הנושא הזה של הצלחה ומקובלות חברתית. אינני יודעת אם מי שלא חווה על בשרו את הבדידות, הניכור והדחייה יכול להבין את תהום הכאב. כמו כולם וכמו שצריך הייתי מתפללת על יראת שמים ועל הצלחה בלימוד וכמובן על בריאות טובה, אך לא שכחתי להוסיף גם את הבקשות הללו - שהחברים יאהבו אותם, שיהיו מקובלים, שירגישו טוב בכיתה.

מסתבר, ברוך ה', שהתופעות הללו אינן גנטיות (או שאולי כן, והם פשוט ירשו את הגנים הנכונים מאבא שלהם...) וביתנו היה מלא בילדים וחברים וטלפונים וביקורים הדדיים ומשחקים משותפים כבר מגיל צעיר. לאט לאט הלכתי ונרגעתי מהאובססיה, משתדלת לא לשכוח להודות לה' שהגדיל עלינו חסדו ומנע מהם וממני את הכאב הנורא.

ואז הגיעה אחת מבנותיי לכיתה ד'. כבדרך אגב שאלתי אותה ליד מי היא מתכוננת לשבת, והיא, משכה בכתפיה באדישות וענתה לי: "לא יודעת, אני אשב בכיתה ומי שתרצה תבוא לשבת לידי..."

השמים כמעט נפלו עלי. התבוננתי בה בתדהמה והיא החזירה לי עוד מבט אדיש: "מה כבר אמרתי..."

ואז, בהבזק, קיבלתי תובנה חדשה, כזו שהאירה לי גם בפינות אחרות של החיים. הייתי מנסחת אותה במשפט אחד קצר: "אל תכניסו לילקוט של הילדים את המטענים שלכם..." החוויות שלנו, טובות כקשות הן שלנו, שלנו בלבד וחייבים להיות מודעים לכך ולא להשליך אותן גם על ילדינו. זה נכון לגבי חברה, זה נכון לגבי כישלונות או הצלחות לימודיים, זה נכון לגבי כל דבר. גם אם אני לחוצה או מוטרדת מזיכרונות ילדות כואבים חשוב לנהוג במשנה זהירות ולא להעמיס על הכתפיים הצרות שלהם מטען עודף...