אאא

לפני מספר שנים קראתי מאמר נפלא של הרב ר' יצחק הורוויץ שליט"א. חלקים נרחבים מהמאמר דלהלן מצוטטים מדבריו, ובתוספת נופך מדילי.

מר ביטער היה אדם אמיד מאוד, כבר מילדות הוא ירש ירושה נאה, ולמרות זאת הוא היה קמוץ-יד. הוא לא ינדב יותר מח"י אגורות ב"מי שבירך" וגם זה בח"י תשלומים.

לא רק קמוץ יד היה מר ביטער, אלא גם קמוץ פנים. החיוך עלה לו ביוקר, שלום עלה לו בהון, והון הלא כבר אמרנו שהוא אינו מפזר. לעומת זאת יש לו שפע של טרוניות והערות על כל שכניו ומכריו. אם יש לו כאלה, לא שידוע לי.

מר ביטער מסתבך "חדשים לבקרים" עם שכניו בבנין, עם עמיתיו בעבודה, עם מתפללי ביהכנ"ס בו הוא מתפלל, ועם משפחתו וילדיו. כמעט ולא מצאת מקום בו לא היו לו סכסוכים למיניהם.

אבל היה לו למר ביטער ידיד אחד טוב לב, טוביה שמו, וכשמו כן הוא. טוביה זה היה ידיד של כל צר וצרוע, והוא נזעק לסייע לו לעתים תכופות לצאת מהמיצר, לפשר בינו לבין שכניו, ולהנמיך את להבות הריב והמדון אותם הוא היה מעורר.

יום אחד הסתכסך מר ביטער סכסוך מר מאוד עם אחד משכניו. הרקע לסכסוך היה כשבנו של אותו שכן לכלך בטעות את רכבו של מר ביטער. מר ביטער לא שלט בעצמו והוא הפליא בילד את מכותיו, והשכן, אב הילד, רגז ורתח. טוביה נקרא אל הדגל, לפשר ולהסדיר את היחסים עם השכן.

לאחר מאמץ מתיש ומפרך הצליח טוביה לפשר בינו לבין השכן, אבל בסוף הויכוח אמר טוביה לסובבים אותו: "ראו, עם שונא אחד של מר ביטער, איני יכול לעשות כלום. שנאה עד מוות יש שם. אני מיואש".

"במי מדובר?", שאלו הנוכחים בסקרנות.

"אתם מכירים אותו טוב, אבל אין מה לעשות. הסכסוך שם לא פתיר", משיב טוביה.

"ובכל אופן, ספר לנו, אולי נוכל אנחנו לעזור?"

"לא, לא". משיב טוביה בעדינות, "את הסכסוך של מר ביטער עם עצמו לא אוכל לפתור לעולם. שנאה כזו בין שניים, מעולם לא ראיתי".

ואז הוסיף טוביה משפט מלא חכמה ואמת: "מפה בעצם הכול מתחיל. מהסכסוך שיש למר ביטער עם מר ביטער".

כל הסכסוכים, המריבות, הנרגנויות, הם סימפטומים לסכסוך פנימי אדיר שמתחולל בנפשו הפצועה והשסועה של מר ביטער בעצמו. כל עוד זה לא ייפתר, לא נצליח לפתור את הבעיה.

בפרשת השבוע (קדושים) אנו קוראים על אחת המצוות הקשות ביותר לקיום ב"בין אדם לחבירו": וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח).

חכמי הדורות ייחסו משקל עצום לפסוק זה. דרכים רבים נאמרו בספריהם של הראשונים והאחרונים, מפרשי התורה ועוד, להבנת הדרך ליישומה של מצוה זו.

אנו נתייחס היום לסיפא של הציווי. כָּמוֹךָ. אולי מכאן הכל מתחיל.

הבה נשאל את עצמינו. "אהבה-עצמית" מידה טובה היא, או שמא שלילית.

לכאורה נראה שזו מידה שלילית. אדם שאוהב את עצמו יתכן והוא אנוכי, גאוותן, "נרקיסיסט" בלשונה של הפסיכולוגיה המודרנית.

נכון. אבל לא מדויק.

כשאדם אוהב את עצמו ורק את עצמו זוהי מידה שלילית בהחלט. אולם אדם שאוהב את עצמו וגם את הזולת, אזי מדובר בדבר חיובי, ואף יותר מכך, וכפי שנרחיב בהמשך.

אולם תחילה נוכיח שאהבה עצמית היא לא שלילית בהכרח, וכמדומה שניתן להוכיח זאת מפסוק זה עצמו. התורה הלא מצווה את האדם שיאהב את רעהו – כפי שהוא אוהב את עצמו. אילו אהבה-עצמית הייתה דבר שלילי בהכרח, לא מסתבר שהתורה הייתה נותנת לאדם דוגמא מדבר שהוא שלילי במהותו.

על כרחינו אנו למדים, כי אהבה-עצמית היא דבר חיובי בעצם. אלא שהתורה מצווה על האדם להרחיב את מעגל האהבה. אל יתבוסס האדם באהבתו העצמית, כי אז הוא אכן עלול להיהפך לאגואיסט שלא מודע כלל לזולת ולצרכיו, אלא, אדרבה, ואהבת לרעך כמוך.

ויתירה מזו, מגלה לנו רבינו הגדול, רבי שמעון הכהן שקאפ זצ"ל בהקדמה לספרו "שערי יושר":

"ועוד יש מקום שביסוד בריאת אדם נטע הבורא ית׳ בו תשוקת אהבת עצמו במדה גדולה מאד, שהרי אמרו חכמי האמת במטרת כל העבודה בזה״ל: רצה האין סוף ב״ה להיות מטיב הטבה שלמה שלא יהיה אפילו בושת למקבלים, (עכ״ל קל״ת פתחי חכמה פ״ד), וענין זה מבהיל שעד היכן מגיע כח אהבת עצמו שרוצה אדם בקב שלו יותר מקבין שינתן לו אף מיד הקב״ה אם יהיה מתנת חנם, מזה מובן שמדת אהבת עצמו היא רצויה בעיני הקב״ה, רק צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה".

הגר"ש שקאפ מאיר את העניין ממה שכתבו המקובלים ("חכמי האמת") שהאדם בא לעולם, על מנת שהוא יעמול בעצמו, ויזכה לשכר טוב על עבודתו שלו. הרצון לזכות בשכר זה גובר על מה שיכולה הנשמה לזכות ב"חנם" שם למעלה (טרם ביאתה לעולם) מידיו של הקב"ה, ומזה מובן כי "מדת אהבת עצמו היא רצויה בעיני הקב״ה", שהלא כל מטרת העבודה היא בשביל שהאדם "ירגיש טוב" עם עצמו, כאמור, אלא ש"צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה".

ועלינו מוטלת החובה להיות ה"צדיקים" שמנצלים את אותה אהבה עצמית שטבועה בנו, ולמנף אותה כמפתח לאהבת הזולת.

אהבה-עצמית חיובית, אין פירושה – אני מושלם. אהבה-עצמית אינה עיוורון. הלא כל ביאתנו לעולם היא על מנת לתקן ולשפר את מידותינו, [וכפי שהארכנו במאמרינו בשבוע שעבר "כל כך טבעי, שלא תשלוט בעצמך"?.]

אהבה-עצמית חיובית פירושה – הכלה. לא להיות "מסוכסכים" עם מה שאנו. לחיות "בשלום" עם עצמנו. להיות שלמים עם "איך" ועם "מה" שנבראנו, עם יכולותינו הטובות יותר והטובות פחות, ובד בבד לתקן את הטעון שיפור, אך לא מתוך סכסוך אלא מתוך אהבה לעצמינו.

ואדרבה, אדם שאוהב את עצמו באמת ידאג גם ממילא לתיקון מידותיו. משום שכשם שהתבשיל זקוק לתיבול על מנת שהוא יהיה ערב לאכילה, ומי שאוהב את אותו התבשיל ישקיע זמן, כוח וטרחה בהכנתו למאכל. כך – להבדיל – אף האדם.

מי שאוהב את עצמו - איכפת לו מעצמו, וממילא הוא דורש מעצמו יותר, משפר את הטעון שיפור, ומתקדם בסולם "עבודת המידות", ובכל התחומים.

ה"עבודה" באה ממקום של אהבה, ולא ממקום של מרירות ותסכול.

מן המשל הבא נוכל ללמוד, כיצד נוכל להפיק גם מהחלקים הפחות חיוביים אצלנו את המירב.

לנושא כלים בהודו היו שני דליים גדולים, התלויים על שני צידי המוט אותו נשא על כתפיו, בהובילו מים מן הנחל אל ביתו מידי יום.

אחד הדליים היה סדוק, ובעוד שהשני היה מושלם ותמיד הביא תכולה מלאה של מים בסוף המסע המפרך, הגיע הדלי הסדוק מלא בחציו.

כך התנהלו הדברים במשך כשנתיים ימים. מדי יום היה נושא המים מביא הביתה כד וחצי של מים מן הנחל. הכד המושלם היה גאה מאוד בהישגיו, אך הכד הסדוק היה מתוסכל מחוסר השלמות שבו ומהיכולת לבצע רק מחצית ממה שכד מושלם יכול לעשות. 

לאחר כשנתיים ימים של כישלון מר, פנה הכד הסדוק אל נושא המים ואמר: "אני בוש בעצמי, ואני מבקש להתנצל בפניך. במשך שנתיים ימים הבאתי הביתה רק מחצית מיכולת המסע שלי, משום שהסדק שבצידי גרם למים לנזול כל הדרך חזרה אל ביתך.

בגלל הפגם שבי אתה נאלץ לעבוד קשה כל כך ואינך מקבל תמורה מלאה בעבור מאמציך".

נושא המים הרגיש צער וחמלה כלפי הכד הזקן וכך ענה: "בפעם הבאה, בדרך חזרה מן הנחל, אני רוצה שתשים לב לפרחים היפהפיים שפורחים לאורך השביל".

כאשר טיפסו במעלה הגבעה, ראה הכד הסדוק איך השמש מחממת את פרחי הבר היפים שלצד השביל. המראה חימם את ליבו במעט. אולם, בסוף מסלול ההליכה הכד הרגיש עדיין רע כי הוא שוב איבד מחצית מכמות המים שהיו בתוכו. הוא התנצל שוב בפני נושא המים על כשלונו.

אמר נושא המים לכד הסדוק: "האם שמת לב כי הפרחים פורחים רק בצד שלך אך לא בצדו של הכד השני? זאת משום שתמיד ידעתי על הסדק והטפטוף שלך וניצלתי זאת. זרעתי זרעים של פרחים בצד שלך, וכל יום, בעודנו פוסעים בדרכנו חזרה מהנחל, אתה השקית אותם מבלי משים.

במשך שנתיים אלו קטפתי מהפרחים היפים הללו וקישטתי בהם את שולחני. לו לא היית בדיוק כפי שאתה, לא היה לי את היופי הזה לפאר בו את ביתי".

כך, גם בכל אחד מאיתנו יש פגמים הייחודיים לו. כולנו כלים סדוקים אך עדיין שלמים. הסדקים והפגמים אשר לכולנו הם הם אשר עושים את חיינו כל כך מעניינים וכדאיים. ניצול נכון ומושכל של כל תכונותינו, תוך כדי "עבודת המידות", הוא זה שיוביל אותנו לשלימות שלנו.

כך שאנו צריכים להכיר את עצמינו, לאהוב את עצמינו כפי שאנו, ולתקן את הטעון שיפור ממקום של אהבה.

דרך האהבה העצמית נוכל לאהוב את הזולת. זוהי אהבה עצמית בריאה. היא כמעיין נובע שמקרין ומשפיע על זולתנו.

אצלנו בעולם המבוגרים הדבר נסתר ומטואטא מתחת לשמיכות עבות של הדחקה והכחשה, אבל תשאלו כל גננת שתספר לכם קצת ממה שקורה בעולם הפשוט והגלוי לעין של הילדים הרכים.

הזאטוט החמוד בא לגן, ופתאום מתחיל להכות, להרביץ ולהציק לאחרים. אין זאת אלא כי מן הסתם שם בבית מישהו מציק לו, מישהו לא הרעיף עליו היום די חיבה ואהבה. הילד לא טוב לו. לא טוב לו עם עצמו. בטח גם צעקו עליו שהוא ילד רע והוא כבר שונא את עצמו. כל השאר, ההצקות ואלימות הם הסימפטום.

*

כי אין ילד רע, יש ילד שרע לו.

וגם אין אדם רע, יש אדם שרע לו.

האהבה נוצקת אל קרבנו כמו זרע המוטמן באדמה והופך עם טיפוחו לעץ רב פירות. היא נקלטת בתוכנו כנבט קטן שיתפתח בהתמדה ותמיכה נכונה לאילן בריא המשפיע מריחו ותנובתו.

הילד לומד שהוא אהוב, שיש בו מה שראוי לאהוב, וממילא הוא חש בטוח ומלא לצעוד עוד צעד, החוצה אל הזולת.

אבל כאשר הילד לא נאהב, לבו ריק ורגלו כושלת, מהיכן ימצא את היכולת לקום ולצעוד צעד החוצה. מהיכן ישאב להעניק לאחר, כשהמעיין בפנים יבש.

וכך צמח לו אחד כמו מר ביטער, שלבו חמוץ, מר לו ורע לו, רע לו עם העניין הזה ששמו "מר ביטער", רע לו עם מה שהוא רואה בראי, ולכן רע לו כשהוא מביט החוצה.

כי מי שרע לו עם עצמו דבר לא יכול להיות טוב לו.

יתכן והרעיון כולו רמוז בציווי עצמו. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. זה הציווי וזו הדרך. דרך ה"כמוך" תגיע לרעך.

כשהמעיין בפנים יפכה ויזרום, הוא ממילא גם יזרום החוצה, אל הריע.

וכשטוב לו לאדם עם עצמו, הוא מסוגל לאהוב את הזולת, וגם להתבונן במעלותיו ולא בחסרונותיו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הוא אינו זקוק להשפיל את החבר על מנת לקבל "אישור" על קיומו שלו. הוא גם אינו זקוק למנות את מגרעותיו של החבר על מנת לקבל "אישור" על צדקותו שלו. אדם כזה לא זקוק ל"הגנות". הוא מלא דיו מבפנים, ומשם הוא משפיע טוב, החוצה.

ואהבת לרעך כמוך, היא המצוה. ואהבת את עצמך, היא הדרך אליה.

זה הכלל: יחסיו של האדם עם הזולת, הם בבואה ליחסיו עם עצמו.

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים במר ביטער, אל תזעיפו לו פנים, אל תברחו לצד השני של המדרכה.

האירו לו פנים, חייכו אליו, והתייחסו לטרוניותיו בסלחנות. הוא לא אשם. משהו שם בפנים לא רגוע ושלם. עזרו לו, ולאט לאט הוא ייצא מזה.

שבת שלום!