אאא

מוצאי שבת. השעה אחת, שדה התעופה בן גוריון מנומנם לחלוטין, משל היה דוב בעיצומו של החורף.

אני מלווה בחבריי, מול דלפקי חברות הטיסה, מנסים בכל דרך להשיג מקום על הטיסה היוצאת לצ'כיה, כדרכם של בעלי הדרכון עליו מוטבע סמל המנורה - גם אנחנו נזכרנו שעה אחרי צאת שבת לחפש כרטיסים, עבור הטיסה שיוצאת עוד הלילה. רק לאחר מסע שכנוע מאומץ ועמוס אנרגיות, הצלחנו לשים ידינו על הכרטיסים הכה-מיוחלים.

אנחנו על הציפור בעלת כנפי המתכת אשר מתחתם מתנוססת בגאווה הסיסמה שאנו הולכים לפגוש בחלומותינו בימים הקרובים, פרנסי העיר דאגו לפמפם לעיניי תייריה הרבים את המנטרה: "Prague Love you", מסתבר שלניו יורק יש חקיינים לא רק בישראל.

אנחנו ישובים על כיסאותינו, המטוס כבר הרחק מעבר לקו העננים, אחד מהחברים שולף את התפילין ומכריז בהתלהבות של נער שזה עתה לו הפעם הראשונה שזרועותיו פוגשות את הקוביות הקדושות, כי זמן התפילה הגיע.

 "כאן בדיוק", הצביע ה'מדריך', "עמד 'מוסא' וקיבל את התורה"

אני ה'אמיץ', הפכתי בין רגע לחתול רחוב מפוחד. זיכרוני שבדרך כלל נוהג לנום את שנתו בנעימים גם כשאני מתחנן בפניו בדמעות שזה הזמן לקום, לפתע קם לתחייה, נזכרתי  שלא מזמן מטוסי קרב אמריקאיים נצמדו למטוס של חברת התעופה 'אמריקן איירליינס' בטיסה מניו יורק לקנטאקי והורו לו אחר כבוד לנחות מיידית, רק בעקבות בחור חביב שהניח תפילין במהלך הטיסה.

ניגשתי לדיילת, והסברתי לה שנכון לעכשיו אין צורך לירות בנו, אנחנו בסה"כ מניחים רצועות עור על הראש והזרועות, כמצוות דתנו.

הדיילת שיגרה לי רצף מילים במהירות, לו היה קיים מתקן ההופך מילים לתנועה, היה בידינו זה עתה את כלי התחבורה המהיר בעולם, לפי הנהון הראש הבנתי שהמסר נקלט בהצלחה.

לאחר טיסה קצרה של פחות מארבע שעות, המטוס מחדד את כנפיו, ומחלונותיו העגלגלים אנו צופים בנופיה הירוקים של פראג רבתי כשהם קרבים אלינו בפסיעות ענק.

חלום ילדות

פראג, החלום של כל ילד חרדי, הולך להתגשם מול עיני. אמנם הילדות נפרדה ממני לפני זמן רב, אולם את החלום היא לא לקחה עמה, והותירה אצלי את הכמיהה העזה לבקר את שאריותיו של הגולם –גיבור ילדותי, ואולי אף לשוחח עמו.

לו סיפוריים יהודיים היסטוריים היו נמדדים ברייטינג, אין לי כל ספק שידידינו הפראגי היה זוכה בתואר 'מלך הרייטינג'.

זהו, אנו על הקרקע, לא לפני שהבחור הרעשני מאחורה, שלפי התלהבותו זה לו הפעם הראשונה שהוא פוגש עננים פנים מול פנים, דאג למחוא כפיים לבדו, כמובן שהוא לא חשב לסיים גם כשראה שהוא הבודד בסביבה שעושה זאת.

המפגש הראשוני עם הצ'כים היה בשדה התעופה. את חטאותיי אני מזכיר היום- כמו רבים ולא טובים, גם אני נוהג לחקות כל צומח דומם ואף חי הנקרה בדרכי, אולם את שפתם של הצ'כים לא הצלחתי לחקות למרות מאמצים כבירים, השפה מורכבת מבליל פולניות גרמניות ושאר ירקות תוצרת אירופה.

"יאללה ביי גבר"

נגשנו לדוכן האינפורמיישן (מידע לתייר), ולאחר חקירה צולבת שהעברנו את הפקיד, מצאנו לעצמינו מלון זול קרוב יחסית לגטו היהודי, לא לפני שהפקיד הצעיר דאג להפגין ידע בעברית "יאללה ביי גבר", מסתבר שאביו יהודי, ולאחרונה הוא ביקר בארץ במסגרת אחד מהפרויקטים של 'תגלית' המארגנת ביקורי צעירים יהודיים בארץ.

אנחנו על אוטובוס עירוני פנים פראגי, כשתיקינו נגררים אחרינו, מסביבנו אין איש שיודע את שפתינו, הנהג היה ד"ר לאנגלית ביחס לשאר יושבי האוטובוס, "בקיאותו" באנגלית התרכזה בארבע מילים, דבר שגרם לנו להתחרט שלא פינקנו את עצמינו בשני מוניות למרות מחיר עב הארנק אותם הם דרשו עבור נסיעה ל'יוזפוב' (הרובע היהודי).

לאחר מסע נדודים, הגענו סופסוף למלון המיוחל, האדישות הצ'כית שכאן פגשה בנו בעוצמה, כמעט והוציאה מאיתנו את כל ה'ישראליות' שהבטחנו לדחוק עמוק עמוק מיד בעת כף רגלינו דרכה על ארץ זרה, הפקיד 'פינק' אותנו בשעתיים של ישיבה בלובי ולקינוח אף העניק לנו פרצוף מלא פליאה 'מדוע אנו כה לחוצים לקבל את החדרים...' הוא באמת לא הבין.

הערב כבר החל ברמיזות עבות שהוא בדרכו אלינו, יצאנו לסיבוב ראשוני בעיר. בכל החנויות בהם אנו עוברים מודגשים המוטיביים היהודיים בחלונות הראווה, כמעט ואין סממנים נוצריים למכירה, החל מבובות ודמויות של יהודיים חסידיים, עובר בחנוכיות, מגיני דוד ואף בגדים עליהם מוטבעים המילים 'צה"ל' 'ישראל', וכלה ב'דובדבן התיירותי' -בובות הגולם (כאן גיליתי שאת הרובוט הראשון לא המציא הסופר הצ'כי קארל צ'אפק אלא המהר"ל מפראג זצוק"ל, לפי בובת המזכרת אותם הם מציגים לתיירים כגולם, בעיני רוחם הגולם היה נראה כרובוט חדשני ממוחשב רק עם השם הגלותי 'גולם'), מסתבר שיהדות בפראג 2011 מכניסה כסף. הרבה כסף.

מיסים, לא המצאה ישראלית

צמוד לאחד מהשווקים הקלאסיים של פראג,שמורכב בעיקר ממוצרי תיירות הנחטפים ע"י התיירים כלחמניות במוצאי פסח, עומד בגאון בנין העיריה ה'חדש',בניין שנבנה בין המאה ה-14 ל15 באמצעות מיסים מטורפים שמועצת העיר הטילה על היין דבר שגרם להעלאה מטורפת במחיריו (רוטשילד טרם נולד,כך שלא ניתן היה להקים מחאה אוהלית בשדרה הנקראת על שמו).
מעל בניין העירייה מתנוסס שעון אסטרונומי, האגדה מספרת שחברי העירייה (שחיתות עירונית איננה המצאה ישראלית) כיסו את עיניו של בונה השעון על מנת שלא יוכל להעתיקו לאחר מכן לעיר אחרת, בכל שעה עגולה מתאספים סביבו עשרות תיירים המביטים אל על לעבר השעון שבכל שעה עגולה מוציא לסיבוב דַאווין, את שניים עשר בובות עץ הענקיות כשהן מלוות בצליל עתיק.

מטבע הקרונה הצ'כי נמוך משמעותית מחברו הישראלי, דבר שגורם למחלת ה'וואהו ממש זול פה!!' להתפתח אצלי ולהביא רחמנא לצלן, לתוצאות מיידית בצורה של רכישה המונית של כל מוצרים שאין לי בהם כל צורך.

הרחובות מלאים בכרכרות נהוגות בידי אנשים הלבושים במיטב מחצלות מימי הביניים, וברכבים מדיפים ריחות של פעם, שמשרים אווירה עתיקת יומין על כל הסובבים.

אנו ממשיכים לעבר גשר קארל החולף על פני נהר הוולטאבה, אוטוסטרדה בת תשע מאות שנה שיכולות לחלוף בה ארבע כרכרות בו זמנית, הגשר מעוטר לאורכו בפסלונים כמיטב דמיונם הפורה של אנשי הביניים, על הגשר חולפים פרצופים מפרצופים שונים, אם תרצו את ריכוז פרצופיהם של עמי העולם בתמונה אחת, זה המקום להציב את חצובתכם ולבדוק עד כמה סטיגמות הפרצופים שמייחסים לעדות מסויימות אכן נכונה.

מדוע נענש היהודי

במרכז הגשר מושך את תשומת ליבי, פסל בולט של אותו האיש שר"י, שעליו מתנוסס באותיות עבריות מוזהבות פסוק מישעיהו, אנשים שחולפים במקום כורעים בפניו ברך ומנשקים את קצהו, הסיפור הלא יאומן אודות פסל זה,מביא אותי למחשבה, שאשר היה הוא שיהיה, שנאת יהודים היא מחלה חשוכת מרפא וכך גם תישאר.

במקום זה,לפני 300 שנה עבר יהודי מסכן שכל חטאו היה שלא כרע ברך בפני פסל החלודה ולא רק זאת אלא אף ב'חוצפתו' לא הסיר את כובעו בפני גוש המתכת,ובעקבות כך נענשו יהודי העיר ואותו מסכן נרצח.

אנו ממשיכים לעבר העיר המתחילה מכאן לטפס על ההר, כשמלמעלה ניתן לראות את ארמון המלוכה (כיום בית הנשיא) שבשעריו יש חיקוי עלוב של משמר המלוכה הבריטי. החיילים עומדים זקופים לכאורה כעמוד חשמל, אולם בדיקה 'מדעית' שעשינו באמצעים לא מתוחכמים במיוחד, שכללו צעקה, גרמה לחייל לקפוץ ממקומו בבהלה, לא רק הסינים, גם הצ'כים בקיאים ב'תורת החיקוי'.

אנו חולפים על פני בניין רחב ידיים, בכניסה אין כל סימן לבן אנוש, החלטתי שמראהו מספק סיבה מספיק טובה על מנת לבצע חדירה לתוכו. נכנסנו חצינו את האולם, ורק אז נזכר מאבטח שתפקידו הוא לאסור כניסה,לעוצרנו. "זהו בניין הפרלמנט הצ'כי" הוא מודיע, כניסה רק בימים מסויימים, מסתבר שקניון בישראל מאובטח יותר מפרלמנט בצ'כיה.

ויהי ערב ויהי בוקר

ויהי לילה, ויהי בוקר יום חדש, אנו בדרכנו לרובע היהודי, בכניסה לרובע נגלה מחזה מרתק, מאות תיירים שאינם יהודים מציפים את הרובע מלווים במדריכים בשלל שפות שאף ד"ר אבשלום קור לא היה מזהה את מקורן, מלבד אתרי ההשמדה של הנאצים ימ"ש אני חושב שאין דומה בנהרה כה המונית של אנשים שאינם בני ברית לאתרים יהודיים באירופה.

הנה לפנינו בית הכנסת הכי ידוע בעולם (לפחות בעיניי), הבניין העתיק בעל הרעפים המשוננים. הדבר הראשון שחיפשתי בו הוא את 'עליית הגג' המפורסמת, והנה מצאתי את אשר חיפשתי, בצד האחורי של ה'אלטנוי שול' ישנם ידיות מתכת עתיקות, שמטפסות לכיוון הדלת הקטנטנה המוצבת בינות לרעפים, שם למעשה טמון סיפורו ואפרו של ה'גויילם' המפורסם בעולם.

חלקו התחתון של גרם המדרגות העתיק הוסר, בשואה הסתתרו יהודים רבים בעליית הגג מפני הקלגסים הרצחניים.
בכניסה משתרך תור ארוך, של תיירים שאינם יהודים אשר בעזרת 'מדריך' יעשו סיור בתוך ביהכנ"ס, אנחנו מוותרים על התענוג, סיור עושים במוזיאון ישראל ובטיילת בת ים, לא בבית כנסת בו ישבו והגו תורה גדולי עולם כמהר"ל וכנודע ביהודה, מאוחר יותר נשוב על מנת להתפלל במקום מעריב.

אנחנו ממשיכים לבית הכנסת הספרדי, דרכו נכנסים לבית העלמין הישן, בית הכנסת צבעוני ומעוטר כולו, בכל פינה מצלמה העוקבת אחרי כל נשימה של באיי המקום, אין לגעת, אין לצלם, אין לנשום, ובוודאי שלא להתפלל חלילה.

על הקירות ארוניות סגורות המכילות קלפים עתיקים וחפצי יודאיקה, התמונות שצולמו כאן זכו על כל לחיצה לגערה צעקנית מצד השומרות הקשוחות שמלאו את חלל בית הכנסת, וממש ב'מסירות נפש' המשכתי לנסות ולתעד, לפני ארון הקודש נדהמתי לגלות עוגב ענק ממדים, וכאן סימן השאלה גדל לממדים של פיל, לאחר בירור הסתבר שזהו טמפל רפורמי הראשון באירופה, תוך שהוא נבנה על יסודותיו של ה'אלטשולה' –בית הכנסת הישן ביותר של פראג, העוגב במקום לא פעל בשבת, ראשוני המשכילים עדיין לא העזו לחלל את השבת. אגב ה'ספרדי' שהוא נושא את שמו, הגיע מסגנון הבניה האיסלאמי שלו, ולא עקב נוסח תפילתו.

בית העלמין היהודי

אנחנו בשער בית העלמין בו קבורים מסלטה ומשמנה של יהדות צ'כיה המפוארת, קברים ומצבות כתובות בכתב צפוף עד בלתי ניתן לקריאה, אבנים שידעו ימים טובים, מכל כיוון בוקע שם ידוע כזה או אחר, הנה מצבת ראש הקהילה מוגבה מעל, והנה קברו של סופר יהודי ידוע כשזוג יונות מעטרות את צידי קברו, במרכז אני רואה עובד תחזוקה, שככל הנראה נאסר עליו ללכת, אחרת לא ברור מדוע הוא מנכש את העשבים תוך כדי שכיבה כשהוא זוחל הלאה ל'טפל' בעשב הסורר הבא.

אנחנו מול קברם של המהר"ל ורעייתו הקבורים בצוותא, הנציגות הישראלית בדמות מטבעות 10 האג' בולטת ביחס לנציגות של הארצות האחרות שבהן המטבע היה יורו ודולר.

תפילה,פרק תהילים להצלחה ולא שוכחים להשאיר פתק. חקרתי את העניין -זה אף פעם לא הזיק לאיש.

אחד מהקברים בולט בכיתובו הברור והנקי, וסיומו מזכיר כמה רוע נשפך באותם ימים על הקהילה היהודית המסכנה: 'איש ישר ונאמן,במשאו ומתנו היה מהימן, וגם תפילתו עשה בכוונה, ר' יצחק בן הקדוש שמואל הי"ד'.

"מנחה מנחה" קורא לנו צעיר מקומי שמספר בהתלהבות ובעברית רצוצה, הוא חזר בתשובה ולומד כיום בישיבה שהקים אברך מארה"ב במקום, הוא מוביל אותנו לבנין הקהילה היהודית העתיק, בתוכו יש בית כנסת, שנשתמר כמעט ללא שינוי, החל מהמנורות נחושת וכלה בלוח המתגים העתיק שבכדי להפעיל את לחצניו נדרש אדם שכוח במותניו.

לאחר התפילה המשכנו ל'שלנו רסטורנט' המסעדה שמתחת ביתו של שליח חב"ד לפראג, משפחתו מפעילה את המסעדה, אני משוכנע שהאדם שהמציא את המשפט 'להרגיש בבית' עשה זאת בעקבות ביקורו במסעדה זו.

משם חזרנו לתור את המקום הקסום כל כך, כשמחנויות המזכרות נשמעים שירים מזרחיים בשפה המוכרת לנו, עברית שמה.

 "אתה יודע את המילים" אני שואל את המוכר. "לא לא" הוא משיב, ישראלים הביאו לי את הדיסק ואמרו לי שאם אשים את המוזיקה הזו, כל יום אחסל את כל הסחורה,הוא מוסיף בחיוך...

כבר ערב

שעת ערב, זה הזמן למעריב בבית כנסת שרק בגללו זכתה פראג לתהילת עולמים בקרב ילדי ישראל בכניסה, אנחנו עוברים תחקור שלא היה מבייש את טובי וקשוחי שב"כינו, עומד שומר גוי מעונב מכף רגל ועד ראש ושואל אותנו בלי למצמץ "כמה מניינים צריך להתפלל ביום", "מתי קוראים הלל", "מה שמותיהן של התפילות במהלך היום", "באיזה ימים עולים לתוֹרַה",
הצעתי לאחר מכן לאחד מאנשי הקהילה, לתלות שלט בכניסה: 'יש מבחן בשו"ע, רק המקבל ציון של 100% יזכה להתפלל כאן'.

אנחנו יורדים את המדרגות הידועות, האור המעומעם השילוט, הספסלים,הקירות, אפילו המנורות שבתקרה, כולן עתיקות מסתוריות ואפופות היסטוריה יהודית במיטבה.

בכניסה מודפס על הקיר באותיות שחורות ובולטות 'את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור זה כל האדם', מתחת שלט עתיק עם זמני היום, ובצידו קופת הקהילה חצובה בסלע, כאן היו נדרשים יהודי הממלכה להפקיד את מיסיהם ומפה הוא היה נאסף ומועבר לשלטונות.

הספסלים כולם נשמרו ולא שונו, דגל ענק מעל הבימה עליו מוטבע מגן דוד ו'שמע ישראל', הדגל צופה בשתיקה על הבאים כבר יותר מ-300 שנה, מעת שלטונו של המלך קרל ה-4, כמה בכיות של שמחה עצב והתרגשות הוא ראה. כל כך חבל שלא ניתן לדובבו.

מקום מושבו של רב ביהכנ"ס מגודר בשלשלת ברזל, כאן ישב ברם על כסאו רבי יהודה ליווא בן בצלאל ולאחריו רבי יחזקאל לנדא סג"ל. כסא שנשמר 500 שנה, ולא איבד אף לא גְרם מהוֹדוֹ.

סיימנו תפילת מנחה, הצצנו לעזרת הנשים המעט מוגבהת, שמחרקיה ניתן להציץ לראות את ההיכל כולו בהדרו.

למחרת היום נסענו באוטובוס צ'כי למהדרין אל עיירת המרפא קרלובי וארי, כוסות תה מוגשים לנוסעים, הכל כלול במחיר הנסיעה, "ככל שהתחרות תהייה קשה יותר כך הפינוקים לנוסעים יעלו" מודיע הנהג המצוייד בשפם כבד משקל, כשהוא תוקע בנו מבט של 'אחד שיודע'.

עיר יפיפייה

העיירה מדהימה, ויש בה כתריסר מעיינות חמימים ויפהיפיים, במרכז העיירה עומד גייזר של מים חמים כשהוא כלוא בתוך בית עטוף זכוכית, מתוכו יוצאים תעלות המובילות מים לכל רחבי העיירה, התיירים משוכנעים כי מים אלה מבורכים ומסוגלים לניסים, ניסיתי לטעום את טעמה של ה'סגולה', אינני ד"ר לטעמים אולם אני משוכנע שלו היה ניתן לסחוט מקרטון מיץ טבעי, הוא היה טעים יותר מאשר מי 'מעיינות' אלו.

בכיכר המרכזי ניצב בגאווה פיסול גדל ממדים שבעיניי הוא נדיר, במרכזו מגן דוד מוזהב וגדול משמעותית מהסמלים שבצידיו, מעליו הירח המוסלמי ומצידו האחר סמלם של הנוצרים. העיירה היוותה נופש לעשירי בוהמיה והסביבה, שרבים מהם היו יהודים, זה ההסבר ככל הנראה לפסל זה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לפני צאתנו חלפנו על פני בנין שעליו אנו רואים שלט גדול "בית הכנסת", נכנסנו כמובן, הבחורה החביבה סיפרה לנו כי הקהילה במקום מתפקדת על 'פול', יש גן ילדים, בית ספר ובית כנסת פעיל, וכי בעבר אף ראש ממשלה מישראל ביקר במקום, היא רק לא זכרה מי הוא היה. מקווה שכוונתה לא הייתה לראש הממשלה הפלסטיני פיאד.

בבושקת טרור

ביציאה מהעיירה עומד צריפון עלוב מבחוץ, משום מה נכנסתי, בתוכו עמדו למכירה מוצרי מזכרות שונים, ולפתע אני מזהה פרצוף מוכר מבצבץ מבין המדפים, אני מתקרב והנה מולי בובת בבושקה מעץ ומתוכו מביט בי במבט עילג, שכננו לשעבר מיסטר יאסר ערפאת, למראה פליאתי המוכרת מסבירה לי שזו בבושקת טרור, מאחורי יאסר'קה מסתתר בן לאדן, אחריהם ידידם הצפון קוריאני, וכן הלאה.

אם בראש הטרוריסטים הציבו הצ'כים את ערפאת, ייתכן והפרי קטנטן וכמעט בלתי ניתן למגע ובוודאי שלא לאכילה, אבל הוא קיים, יש פרי להסברה הישראלית.

"אבל את זה בטוח תאהבו" היא שולפת לי בובשקת עץ, ממנה תוקע בי מבט קשוח אריק שרון. מסתבר שאת כל ראשי הממשלה האחרונים הם דאגו לאכסן מאחורי אריק, מלבד שתיים, הנחמה היא שלפחות הם נהגו בהגינות, החסירו אחד מהשמאל ורעהו מהימין, רבין ונתניהו. לא עמדתי בפיתוי ורכשתי.

הנה גם לפה הוא ירדוף אחרינו, אפשר לברוח מהבית, אולם הוא תמיד יבוא אחרינו.