אאא

1

ביום שישי האחרון הלכתי לישון צהריים, כמנהג ישראל בימי שישי בשעון הקיץ. כשהתעוררתי גיליתי שבזמן הקצר שישנתי, כשעה בסך הכול, התקבלו בסלולרי שלי 17 הודעות חדשות. אמאל'ה. מה כבר קרה? מי מחפש אותי ככה? ועוד ביום שישי? רגע, יכול להיות ששכחתי את הילד בגן? אבל אז התחלתי לקרוא את המסרונים וראיתי שהכול בסדר, לא קרה שום דבר דרמטי. בעצם, קרה משהו דרמטי: "דחוף, רשת ב', עכשיו!", כתב לי הראשון. "יהורם גאון בקול ישראל נכנס חזיתית בלפיד, אין דברים כאלה!!!" הודיע השני. "שלום ידידיה, טרם נרשמת לקורס נהיגה מונעת", דיווח המסרון השלישי, אבל אז זה המשיך: "אתה חייב לשמוע את יהורם גאון מדבר מהלב, ממש חזק!". היה אפילו מי שכתב: "יהורם גאון לנשיאות".

ודווקא הבטחתי לעצמי שהפעם לא אכתוב על יאיר לפיד. כאילו, מה כבר יש לחדש? אחרי הכול, האיש כותב על עצמו יותר מכל הפובליציסטים ביחד. אבל הנושא פשוט רדף אותי לאורך כל השבוע. זה התחיל, כאמור, עם גאון. כמובן שמאוחר יותר הקשבתי להקלטת התכנית, ולא רק אני. הקטע הזה זכה השבוע לאינספור האזנות.

מה בעצם היה בו, בנאום הנרגש והזועם הזה של יהורם נגד יאיר, שנגע בכל כך הרבה אנשים? אני חושב שבמילה אחת – כבוד. האיש ששר פעם "למי למי יש יותר כבוד" הזכיר לכולנו שבכל אחד אמור להיות לפחות כבוד בסיסי כלפי המורשת של העם היהודי וכן, גם כלפי שומריה. אתם יודעים מה, אני אהיה יותר אוניברסלי: כבוד לאדם באשר הוא אדם. וזה, נדמה לי, מקור תחושת החמיצות בעקבות אותו דיון מגעיל בכנסת. אני לא מדבר בכלל על התוכן, אלא על הטון, על ההגשה. בסדר, לפיד, נגיד שאתה יכול לבקר, לקצץ ולחוקק כמה שבא לך. נגיד. אבל אתה צריך לשמור על ממלכתיות, על אחדות, על נימוס, על כל המילים הצו-פיוסיות האלה. בפרט אם התמנית לתפקיד רשמי של שר, אתה אמור לנסות להנמיך להבות, ולא להגביר אותן.

רק לאחרונה סערה המדינה סביב חבורת נערים חרדים שפגעו ברגשותיהם של רבים כשעשו מנגל ביום השואה. זה באמת נורא לא מנומס. גם אם אתם אישית לא מציינים את היום הזה, נסו להבין שזה יקר וקדוש למישהו אחר. תתאפקו עם המנגל שלכם יום אחד. כשלפיד אומר במליאה בבוטות "אני אכתוב בפייסבוק שלי מתי שבא לי ואתם לא תגידו לי מה לעשות בשבת", הוא מבעיר מנגל לא בגן סאקר אלא על דוכן הכנסת. אז בסדר, אתה לא מנחם בגין, אבל גם אם אתה לא מבין מה זאת שבת ולא שומר אותה, אפשר סתם להיות מנומס. אתה יודע שזה קדוש לרבים-רבים אחרים, ממש לא רק לליצמן.

ואגב, גם אתם, חברי הכנסת החרדים, אם נבחרתם לנציגי הציבור הזה בתקופה כה רגישה, צריכים לחשוב טוב-טוב על כל מילה לפני שאתם צורחים אותה. קודם כול, למה להיות הפלטפורמה למופע של לפיד? למה לשחק לידיו? כשסטנדאפיסט בוטה במיוחד עומד על הבמה, אף אדם חכם לא יושב בשורה הראשונה, לא נכנס לפה המטונף שלו ואומר "כן, אני מבת ים!". אבל לפני כל נימוק טקטי כזה או אחר: אתם הרי אמורים לייצג את הציבור שהכי נזהר מכעס, מהטחת עלבונות, מהרמת קול. שהכי מתרחק וסולד מגסות הרוח ה"ישראלית". אין לכם מנדט מהבוחרים שלכם לצעקות. פשוט אין.

2

לפיד ונאומי האדם העובד שלו עושים בינתיים אותי לאדם העובד. כי יום אחרי הדיון הזה בכנסת, הגיע הטלפון מהפקת התכנית 'תיק תקשורת'. הוזמנתי להשתתף בתכנית שבדיעבד התבררה כדרמטית ואפילו היסטורית. לא בגלל הופעתי (הסוחפת) אלא דווקא בגלל המנחה, עמנואל רוזן. זומנתי לשם לעוד פאנל על החרדים והתקשורת, כי החרדים האמיתיים, כידוע, לא באים לאולפני טלוויזיה. הם יושבים ולומדים, או סתם לא נמצאים בספר ההפקה של התכנית. אז באתי, והציבו אותי מול יועצת התקשורת של לפיד, נילי רייכמן.

המנחה, עמנואל רוזן, פתח את התכנית במונולוג למצלמה, שיתברר שיהיה כנראה נאום הפרידה שלו מהתקשורת הישראלית אחרי כמעט ארבעים שנות עבודה בה. צחוק הגורל, אבל מילותיו האחרונות של רוזן כמגיש בכיר (וכמנחה תכנית בנושא אתיקה תקשורתית!) היו פרו-חרדיות במיוחד: "האם לא חטאנו בסיקור של לפיד? האם לא נסחפנו? הרי שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ בטח יושב בבית ושואל את עצמו: איך לא חשבתי על זה קודם? איך לא חשבתי שאפשר לקבל תקשורת אוהדת רק דרך הכניסה בחרדים?".

אחרי טקסט הפתיחה הזה הוא שאל את נילי רייכמן: "בעצם העבודה שלך נורא קלה. אתם מרוויחים תקשורת כי אתם נכנסים בפרה הלא קדושה שנקראת חרדים, כלומר נקראת טפילים, סליחה לא התכוונתי... אז בעצם יאיר לפיד מצא את הנוסחה. הוא נותן לתקשורת את מה שהיא רוצה, כניסה בחרדים, ואז הוא יכול להעלות את מס ההכנסה גם בעשרים אחוז והכול יהיה בסדר?"

רייכמן החביבה (כל אנשי 'יש עתיד' נורא חביבים, אגב) ניסתה לענות משהו כמו "לא, מה פתאום". אני בתורי הסברתי למה לפיד הוא האויב המר ביותר לא של עולם התורה. עולם התורה עבר גזרות קשות יותר בהיסטוריה. הוא האויב המסוכן של היציאה החרדית לתעסוקה או לצבא (של מי שתורתו לא אומנותו, כמובן), וכמה זה חבל. תיארתי איך הוא מחזיר את השיח שנות דור אחורה לעידן של "דרוס כל דוס". איך עם כזו כוחנות וכזו התנשאות, הוא רק מחזק את הבדלנות. עם גישה כה פטרנליסטית של "אני אחנך אתכם", אף אחד לא ירצה לקבל מלפיד הוראות, ואפילו לא לדבר איתו. רק להסתגר ולשנוא.

3

ואז הגיע המכתב ממוטי. מוטי הוא מורה בתלמוד תורה ירושלמי, ונמאס לו לשמוע אותי עלק-מייצג אותו. וכך הוא כותב:

"אני חייב לומר שכחרדי, צורם לי מעט הקטע שחוזר על עצמו אצלך. כשיש התבטאויות קיצוניות נגד חרדים, אתה מיד טוען שזה הורס ומקלקל. אתה באמת חושב שיאיר לפיד הורס? הוא בונה. הוא עושה לנו, לחרדים, את השירות הטוב ביותר שקיים עלי אדמות.

אתה יודע, אני יוצא כל בוקר כבר שש שנים מקריית ספר לירושלים. כמות מסגרות הפלסטיק השחורות עולה ועולה באוטובוס. מלא חרדים שהיו רגילים ללכת עם כריך חביתה לכוילל, הולכים עם טאבלט להר חוצבים או לגן הטכנולוגי. פתאום שכן שלי יוצא מהבית בבוקר עם מדים לבית הכנסת.

שוחחתי איתם רבות. הם דיברו על הבוסים שלהם, על הקולגות שלהם, על אלו שמעבר למתרס. הם דיברו עליהם עם זיק בעיניים. פתאום ראיתי טכנאי מחשבים חסידי מתנשף במדרגות עם מסך דקיק של סמסונג, ומארז גיימרים מבריק ונוצץ.

ואתה יודע מה לפיד עושה? הוא מחזיר את כולם למקומות שלהם. זה טוב שהזיק בעיניים נעלם. צריכים לעבוד? בכיף, אבל בלי להידבק אליהם. רוצה ללמוד מנהל עסקים? לבריאות. אבל בלי לקחת לך דוגמה אישית מהמרצה. אני יכול להביא אין ספור דוגמאות. 

אז תגיד לי, מה רע בו? הוא בסך הכול מגלגל את התריס ומחזיר את החרדים למקום האמיתי שבו הם צריכים להיות, רחוקים מכל השפעה זרה. מה יש, לא מספיק חסידים עם משקפיים ורודים כבר עזבו את האטליזים ואת אופנועי ה'הצלה' שלהם לטובת לימודים, לדעתך? זה מדהים. 'אני בלימודים, אחי', הם אומרים לי אחרי מנחה תוך שש דקות. שש דקות אחרי השקיעה. מה אתה לומד? אני שואל, והוא, זה שעד לפני שבוע המושגים שלו הצטמצמו סביב גובה השטריימל שלו, מוציא מהכיס מסך מיליון אינצ', מחליק בוהן מכאן ומכאן ומראה לי – אתה רואה, אני לומד הנדסה. הנדסה הוא לומד לי.

ובאמת שעיני לא צרה. אני אישית משלים עכשיו בגרויות כדי ללמוד לתואר ראשון ואחר כך ללמוד ייעוץ חינוכי. אבל הברק המטורף הזה בעיניים, ה'להיות כמוהם', השפה החדשה הזו... אתה יכול לשמוע איך שמדברים, בקול רם, על 'ארץ נהדרת' ועל איך קוראים לו... שליין, משהו שליין. ועל עוד כמה כוכבים נוצצים כאלו. איזה יופי. משתלבים.

אז הנה, לפתע בא יאיר לפיד, שליח ממרומים, להשיב לב בנים על אבותם. אני רואה את הסביבה שלי ושואל את עצמי אם לא נסחפנו מדי שאלוקים שולח לנו משיח שיושיע אותנו מעצמנו. מעכשיו, גם כשנצא לעמל כפינו, נזכור מי אנחנו ומי הם ונזכור שהתורה והמצוות הן העיקר. וכך נמצא לפיד מברך ולא מקלל. אז בבקשה, אל תלך לכל מיני מקומות ותגיד שהוא הורס. הוא בונה. בונה חומה. הוא עושה לחרדים את השירות הכי טוב שיש".

קראתי את המייל המרתק הזה והחלטתי שזהו, מהיום מוטי הולך ל'תיק תקשורת' במקומי. אני פשוט אתן להם את המספר שלו. אלא שהמציאות היא קצת אחרת: מוטי בחיים לא יבוא לשום פאנל, ולעמנואל רוזן כבר אין תכנית.

4

ומתישהו באמצע השבוע הזה גם נכנסתי לאתר הכנסת, כדי לקרוא את פרוטוקול הדיון המלא, לא רק את הקטעים ששודרו בתקשורת שוב ושוב. אז קודם כול, רחמנות על הקלדניות, אין שם משפט אחד שבכלל מתחיל ומסתיים. הכול קטוע. לפיד מתחיל ללעוג, גפני עונה לו, פרוש מפריע ולפיד צועק בחזרה (אגב, לפיד נותן שם לח"כ פרוש בלי בושה שיעור בניהול משק בית: "כשאתה מביא ילד לעולם הזה, מר פרוש, אתה האדם הראשון שאחראי עליו. להביא ילד זו אחריות כבדה ואתה צריך להביא ילד לא מתוך הנחה שאנשים אחרים יפרנסו אותו אלא מתוך הנחה שזו חובתך". קטעים איתך, יאיר. אם יש משפחה בישראל שדואגת לגורל ילדיה ומסדרת אותם, מאב לבן, כבר דורי דורות, זו משפחת פרוש).

אבל מכל הקשקשת הזאת במליאה, הכי מצחיק-עצוב היה לקרוא את דברי הפתיחה. זה הרי היה המושב הראשון של הכנסת, אחרי פגרת הפסח. הח"כים התכנסו מחדש, הישיבה נפתחה, והיו"ר יולי אדלשטיין פתח את אחד הדיונים המכוערים בתולדות הכנסת במילים הבאות: "חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את כנס הקיץ. היום י"ב באייר תשע"ג, 22 באפריל 2013. אני פותח את הישיבה. במסורת היהודית, חברי הכנסת, זמן ספירת העומר הם ימים שבהם יש להיזהר במיוחד בכבוד חברינו. עם פתיחת המליאה אני רוצה לקוות שנדע לנהוג כבוד אחד בשני. שנזכור שלא המקום מכבד את האדם, אלא האדם מכבד מקומו, ושנדע לראות במעלות חברינו וחברותינו ולא בחסרונם. אני מאחל לכולנו כנס קיץ פורה".


ואת התמונה הזו יבין רק מי שהיה במירון. האיש שמזווית הצילום הזו נראה לגמרי לבד, הוא האדמו"ר מבויאן, בעיצומה של ההדלקה הראשונה שפותחת את ההילולה על ההר. מולו רוקדים ברגע הזה כעשרת אלפים חסידים

צילום סלולרי: ידידיה מאיר