אאא

אנחנו נמצאים בשעות האחרונות של חנוכה, ביום שהוא - לכאורה - האחרון והממצה ביותר, בגדר "אחרון - אחרון חביב", יום "זאת חנוכת המזבח", ימים גדולים ועניינים גדולים, השלכות גדולות. צריכים לדעת איך לנצל את כל מה שאפשר, ומהן ההשפעות החיוביות שנרכוש לעצמנו מהימים הקדושים הללו.

ביארנו כבר (במאמר בתחילת ימי חנוכה) שישנן כמה קושיות שאותן אפשר להקשות על חנוכה, ונחזור עליהן בקצרה, ונבאר את הדבר במהלך שונה.

מדוע לא מדליקים ז' ימים זכר לנס?

ה"בית יוסף" הקשה את קושייתו המפורסמת בסימן תר"ע על הטור, הרי נס חנוכה היה לכאורה שהשמן הספיק לשמונה ימים במקום שהיה אמור להספיק ליום אחד בלבד, אם כן, ביום הראשון השמן דלק באופן טבעי ולא הוכר בו הנס, והיה צריך לכאורה להזכיר את הנס במשך שבעה ימים בלבד.

מדוע לא נקבעה סעודת מצוה בחנוכה?

הב"ח הקשה מדוע לא קבעו סעודת מצוה בחנוכה כמו שקבעו בפורים?

מדוע הוצרכו לנס והרי טומאה הותרה בציבור?

ה"פני יהושע" הקשה מדוע הוצרכו עם ישראל לנס שידלק השמן שמונה ימים עד שיכינו שמן טהור מחדש, והרי "טומאה הותרה בציבור" ואם כן יכלו להדליק בשמן רגיל!

מדוע לא תקנו זכר לעשרה ניסים שנעשו בכל יום בביהמ"ק?

בספר "עטרה למלך" של אחד מגדולי הדור בחו"ל הברית שואל, הרי בבית המקדש היו עשרה ניסים בכל יום, ומדוע לא תקנו לעשות זכר ופרסום לאותם ניסים שהיו בבית המקדש בכל יום?

מדוע לא תקנו לומר הלל והודיה בשאר חגי ישראל?

עוד שמעתי מראש ישיבת "נר ישראל" בבלטימור, הרה"ג שמואל יעקב וינברג זצ"ל שהקשה מדוע בחנוכה קבעו חז"ל לומר הלל משום שהעיקר הוא: "להודות ולהלל", ובשאר חגים לא תקנו לומר הלל? ואמנם בליל ראשון של פסח אומרים הלל השלם, אבל בשאר ימי חול המועד לא אומרים הלל, ואפילו בשביעי של פסח שבו קרע הקב"ה לעם ישראל את הים ולא אומרים בו הלל! ומאידך בחג החנוכה אומרים הלל השלם בכל שמונת הימים?

מדוע הוצרכו לנס והרי אנוס רחמנא פטריה?

ב"מכתב מאליהו" שואל, מדוע הקב"ה היה צריך לעשות נס, הרי החשמונאים חפשו מה שיכלו למצוא, אבל הרי לכאורה היו אנוסים ואנוס רחמנא פטריה, ולמה היו צריכים לעשות נס.

מדוע לא הכינו פתילים דקים שיספיקו ליותר מיום אחד?

ה"בית הלוי" שואל, הרי הפתילים של המנורה בבית המקדש היו מאוד עבים ובמידה מכובדת כיאה וכיאות לבית ה', ומדוע היו צריכים להדליק עם הפתילים העבים? מדוע לא להדליק את המנורה עם פתילים דקים יותר כך שיוכלו להדליק באופן טבעי למשך עוד כמה ימים?

מדוע לא עושים זכר לביטול גזרת חודש שבת ומילה?

והמפרשים שואלים, וביניהם מור זקני בספרו "תולדות אברהם", הרי ידוע שהיוונים גזרו על בני ישראל גם כן שלא ישמרו את המצוות של ראש חודש, שבת ומילה. מדוע לא תיקנו חכמים זכר לישועה זו, שעם נפילת מלכות יון זכינו לקיים ג' המצוות של חודש שבת וברית מילה?

ב"על הניסים" מזכירים את גזרת "להשכיחם תורתך"

הנה בתפילת "על הניסים" אומרים: "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ובניו, כשעמדה עליהם מלכות יון הרשעה לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ממטבע הלשון שתקנו בתפילה זו אנו רואים שמהות הגזרה היתה: "לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".

כדי להבין את מהלך הדברים שלפנינו, נקדים הקדמה קצרה:

המהות הרוחנית הנצרכת לעם ישראל בכל מועד ומועד

הנה מבואר בספרים הקדושים, כי בחגי ובמועדי ישראל נפתחים ארובות של שפע רוחני, ויורד באותם הזמנים אור מיוחד שהוא בחינת השפעתו הסגולית של המועד. במעגל השנה ישנם "תחנות מילוי" רוחניות שנותנות כח מיוחד לנפש האומה בכלל ובפרט. כל מועד מתאפיין בהשפעה רוחנית מיוחדת ושונה, הנצרכת לבנינו של העולם מששת ימי בראשית ועד סוף כל הדורות.

האדם בישראל שזוכה להשלים את המסע השנתי בכל פעם מחדש במעגל החודשים והמועדים, זוכה להשתלם במגוון השפעות הנצרכות לקיומו ולבנינו הרוחני.

כך, בימים הנוראים זוכה להשפעות המציידות אותו בכוחות של יראה ורוממות; בסוכות, זוכה למלא את מצבורי השמחה באמצעות מצוות הסוכה והעראיות; בשבועות - זוכה לקבלת התורה; בפסח - היציאה מעבדות לחרות מחדירה את כוח האמונה.

בעל הפלא יועץ השכיל להגדיר יסוד עמוק זה בשפה השווה לכל נפש, וז"ל [ערך ראש השנה]: הקדוש ברוך הוא שרצה לזכות את ישראל עם סגולתו, נתן להם מועדי ה' מקראי קדש, אשר בהם משפיע עליהם הקדוש ברוך הוא שפע קדשה ומאיר אורו, (לדוגמא:) בראש השנה וימים נוראים מאיר או הפחד והיראה, וזהו הטעם שאין לך אדם מישראל שלא יהא מרגיש יראה ופחד, כל אחד לפי בחינתו ולפי הכנתו שעשה מקדם, ולפי פתיחת עיניו. וכו'. ולפי השפע והארה שמקבל בראש השנה, כך נמשך עליו ונשאר הרשם לכל השנה.
וכן בשבתות מאיר אור התענוג דהינו אהבה, וכל אדם מרגיש תענוג, וכו' וממנו מושך לכל ימי השבוע לאהבה את השם ולהתענג על השם. ובחגים ובמועדים מאיר אור השמחה וכל אדם מישראל מרגיש שמחה. וכו', וממנו נמשך שישמח ישראל בעושיו בכל השנה, וזהו סוד הכתיב (משלי טז טו) באור פני מלך חיים. עכ"ל.

חגים דרבנן - תוספת רוחניות בעקבות ירידה רוחנית

מעבר לכך, יש חגים נוספים שהם מדרבנן, ביניהם ח'נוכה ופ'ורים (טמנו רשעים פ"ח לי), אותם תקנו חכמים שבאותו הדור בגלל ארוע מסויים שקרה בתקופתם בעולם, ובעקבותיו ראו חכמים צורך לחזק את עם ישראל ולתקן תקנות. והנה, למרות שבזמן שהתורה ניתנה לישראל לא היה בהם צורך, אבל במהלך הדורות ארעה לעם ישראל ירידה רוחנית שהיתה צריכה חיזוק, וחכמים הוזקקו לתוספת שפע רוחני חזק שבהשפעתה יוכלו להתגבר על אותה הירידה ולהחזיר את עם ישראל למדרגתם ולמעלתם שהיתה להם בזמן מתן תורה.

הירידה בתקופת החשמונאים - "לשכחם תורתך"

הירידה הרוחנית שארעה בתקופת החשמונאים נבעה מהמגפה הקשה של התפשטות תרבות יוון בעולם שפגעה גם בכרם ישראל, על כן היה צריך ביותר לחיזוק רוחני מיוחד שיציל את עם ישראל מאותו הפגע. לפיכך, בתפילת "על הניסים" אנו מדגישים שתקנת החג הזה היתה כתגובה לגזרה של "לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". וכנגד אותה הגזרה באה התקנה של שמונת ימי חנוכה, ובהם צריכים "להלל ולהודות". וכן הוא ברמב"ם [הלכות חנוכה, פרק שלישי, ה"א]: בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות. וכו' וצר להם לישראל מאד מפניהם וכו'. עכ"ל.

וצריך להבין שתרבות יוון לא שללה את השאיפה להרחבת אופקים, וללימוד, אדרבא, תרבות יון העריצה את הישגי השכל האנושי בתחומי המדע והפילוסופיה.

אמנם, יסוד מרכזי הופך את תרבות יון החשוכה ואת תורת ישראל הקדושה, לשני ישרים מקבילים שלא יפגשו לעולם: בעם ישראל, יסוד הקיום תלוי בלימוד התורה, ואיזהו הלימוד הנעלה והרצוי ביותר? לימוד תורה לשמה! וכמאמר הברייתא [אבות פרק ו מ"א]: רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו. נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום וכו'.

וכן פסק הרמב"ם [הלכות תשובה, פרק עשירי ה"ה]: כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. עכ"ל.

נמצא שתכלית הלימוד הרצויה והמתבקשת היא למוד תורה לשמה, מבלי רצון לקבל שכר או תועלת גשמית אחרת.

תרבות יון מאידך, ולהבדיל טמא מטהור, שוללת ובזה לצורת לימוד שכזו. בתרבות יון אין מקום לחכמה "בלתי פרודוקטיבית". לכן, שאפו המתייוונים להשכיח את לימוד התורה ע"פ דרכי אבותינו. תנועת ההתייוונות לא שללה לימוד תורה על מנת להרחיב ידיעות כלליות, או כחלק מאיזה קורס באוניברסיטה, או בדרך לאיזה תואר אקדמאי ב'פקולטה לתלמוד של העברית'. וכאמור, גישה זו ללימוד תורה רחוקה מהתפישה היהודית כרחוק מזרח ממערב.

להודות: הכרה במציאותו ית', להלל: להראותה בפועל

ומסביר הרב וינברג זצ"ל, שהביאור בתקנת חז"ל שבחנוכה יש "הלל והודאה" הוא, שיש בזה שני תחומים. האחד הוא להודות על ידי הכרה בעצם העובדה שיש אחד יחיד ומיוחד שמשפיע שפע רוחני בעולם ומביא להתעלות לעם ישראל; והשני הוא "לשבח", דהיינו הכרה בעובדה שעבודת הקב"ה היא הדבר החשוב ביותר לאדם ולכלל ישראל, ולכן משבחים את הקב"ה משום שההכרה שיש את הקב"ה בעולם ושאנחנו עובדים אותו אינה מספיקה, אלא יש גם את הצורך "לשבח" אותו כדי להביע בפועל את הכרתנו בכך שאנחנו אלה שזכינו לעבוד אותו.

הלכות הלל בהלכות חנוכה ב"יד החזקה" להרמב"ם

ומשום כך נראה להסביר, שהרמב"ם כתב את הלכות הלל בהלכותיו ב"יד החזקה" בין הלכות חנוכה, והיינו משום שכל העניין של הלל זה שירות ותשבחות המביעים את המציאות שעם ישראל נמצאים בדרגה הגבוהה ביותר, ואת זה משיגים בחג החנוכה.

הלל והודאה בחנוכה - ביטול תורת יוון

ולפי זה אפשר לומר, שמהות תקנת "להודות ולהלל" היא משום שיש בהלל והודאה "אנטיביוטיקה" נגד תרבות יוון. הנה הכל יודעים, שכל תורת יוון היתה להנחיל לעולם שח"ו אין בורא לעולם ואין השגחה כללית ופרטית, אלא הכל נעשה "במקרה" ו"מאליו" ו"הכל טבע", ולכן ההדירו את הגשמיות וזלזלו ברוחניות, משום שהם חשבו שהאדם - באשר הוא אדם - הוא ה"דבר" החשוב ביותר בעולם ואין בלעדיו, וכל תורת יוון באה להדחיק את ההרגשה שכל יצור ונברא בעולם - ועל כולם האדם - שייכים להקב"ה, ורק משום כך עלינו להלל ולשבח על עצם השתייכותנו להקב"ה. ולכן, כל המהות של "להודות ולהלל" זה כדי לבטל מהיסוד את תפיסת ותרבות יוון.

ברשותכם, אחלוק אתכם "וורט" נפלא מאוד שיש בו סמליות והגדרת כל העניין של חנוכה בכלל ואת מהות יום "זאת חנוכה" בפרט.

חלוקת מדרגות הדין בימים הנוראים

כהקדמה לדברים נביא את דברי האריז"ל שמסביר שיסוד העניין מדוע האדם נידון בראש השנה הוא, לעשות כל מה שביכולתו לחייב את עצמו להגיע למצב שהוא ייחשב לפחות ל"בינוני", ולדעת שספרי חיים ומתים פתוחים לפניו, וכך להגיע עד יום הכיפורים שבו מקבלים את החותם הפנימי על חיי האדם, ובהושענא רבה אחרי חג הסוכות נחתם החותם החיצוני על חיי האדם, ולכן אומרים שעיקר הדין נחתם בחצות לילה של ליל הושענא רבה, ולכן נוהגים לעשות את התיקון שתקנו המקובלים, ועם כל זה לא נמסרה רשות למלאכים לבצע את מה שנחתם רק עד שמיני עצרת.

כלומר, ביום הכיפורים נחתם החותם הפנימי, ובהושענא רבה נחתם החותם החיצוני, אבל עדיין לא יתבצע הדין עד לשמיני עצרת, והכל במטרה לתת עוד הזדמנות וזמן לשוב בתשובה, ובאם ישובו יכולים להמתיק את הדינים ולבטל את כל הגזרות הקשות בכל עת.

הזדמנות מיוחדת לשוב בתשובה עד יום "זאת חנוכת" שבחנוכה ולהמתיק את גזר הדין של שמ"ע

ועוד אומרים גדולי החסידות, ומובא בספר "בני יששכר" ובעוד כמה מקומות, שאע"פ שבשמיני עצרת נמסרים הפתקים למלאכים, עם כל זה יש לאדם אפשרות לשוב בתשובה עד חנוכה, ובמיוחד עד יום "זאת חנוכת המזבח" שהוא היום השמיני - והוא היום שבו אנחנו נמצאים היום - שעד לסיומו יש אפשרות לתקן ולמתק את הגזר דין שנמסר לביצוע בשמיני עצרת.

וצריך להבהיר, שבאמת בכל ימות השנה יש ביד האדם לשוב בתשובה ולתקן את אשר עיוות, אבל ישנם ימים מיוחדים בהם יש יותר כח והשפעה להמתיק את הדינים שנגזרו על האדם, וכמו שאמרנו, שבראש השנה ויום הכיפורים וגם בסוכות והושענא רבה ושמיני עצרת יותר קל להתקרב ולגרום שתתקבל תשובתו, כך גם הימים שעד חג החנוכה וחנוכה עצמו ויום "זאת חנוכה" בפרט, הם ימים שבם יכולה התשובה להתקבל ביתר קלות.

פרשת יהודה ותמר - רמז לימים נוראים ועד חג החנוכה

ועוד כתב בספר "בת עין" שהוא אחד מגדולי החסידות בדורות הקודמים - על פרשת יהודה ותמר שיש בה רמז לימי התשובה שמתחילים בחודש תשרי ועד היום השמיני של חג החנוכה. הנה ידוע, שיהודה שִׁלַּח את תמר אחרי ששתי בניו - שנשאו אותה לאשה - מתו. בפרשת "וישב" כתוב (בראשית ל"ח, כ"ד-כ"ו): 'וַיְהִי כְּמִשְׁלשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, וַתֹּאמֶר, הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי, וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ".

וכך בעל ה"בת עין" מפרש את הפסוקים:

'וַיְהִי כְּמִשְׁלשׁ חֳדָשִׁים' - הכוונה לשלושה חודשים שמתשרי, שהם תשרי חשוון וכסלו.

וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים - הנה בשמו של יהוד"ה מרומז שמו של הקב"ה, ופרי התמר מרמז על כנסת ישראל שנמשלה לתמר, וכמו שאומר המדרש מה תמר יש לו לב אחד, כך ישראל יש להם לב אחד לאביהם שבשמים.

אחרי שלושה חודשים שיש לעם ישראל מאז הימים הנוראים:

'וַיֻּגַּד לִיהוּדָה' - כביכול בא השטן ומקטרג על כנסת ישראל:

'זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ' - כנסת ישראל זנתה, ולא רק שהיא זנתה אלא:

'וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים' - שהיא דבוקה בזנונים וביצר הרע, כנסת ישראל דבוקה בכחות האלה שמפרידים בינם לבין הקב"ה, וה"הריון" מפריד מהדבקות שלנו בקב"ה, ומאותו הקטרוג יוצאת גזרה קשה:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף - או אז, הקב"ה כביכול אומר "הוציאוה ותשרף".

הנה הקטגור עומד לפני הקב"ה ומקטרג ואומר: בראש השנה עם ישראל עמדו והתפללו לפניך, עשו תשובה, המליכו אותך - רבונו של עולם - עליהם, ועשו את כל מה שמוטל עליהם לעשות; היינו מצפים, שאותה המדרגה העליונה ורמה תמשיך ותלווה אותם זמן מה אחרי הימים הנוראים. וכבר בשלושת החודשים שאחרי הימים הנוראים בא הקטגור ואומר: נו, איפה הם! הרי צעקו בכל כוחם "ה' הוא האלקים! ה' הוא האלקים!", אז איפה כל אלה שעמדו ביום כיפור לְבָנִים וטהורים ללא שום חטא וללא שום עוון, וכבר אחרי שלושה חודשים כשבודקים אותם מוצאים אותם מלאי רבב. והנה, לצערנו, רואים - ש-"זנתה תמר כלתך, וגם הנה הרה לזנונים"! לא רק שעשו עברות אלא גם דבקים בהם ודבקים ברע...!

ואז, כביכול, הקב"ה אומר: "הוציאוה ותשרף", וח"ו נגזרה על עם ישראל כְּלָיָה...

אבל עוד לפני שמתבצע גזר הדין בא הסנגור וטוען כנגד טענות הקטגור שמצות נרות חנוכה יש בה כדי להציל את עם ישראל ולבטל את ביצוע גזר הדין. והרמז בפסוקים: 'הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, וַתֹּאמֶר, הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה'.

הַחֹתֶמֶת - זה השמן זית הטהור שנמצא בפך חתום בחותמו של כהן גדול.

וְהַפְּתִילִים - אלו הפתילות של נרות המנורה והחנוכיות לדורותיהם.

וְהַמַּטֶּה - רומז לחנוכיה, שכן הכלי שבו מדליקים את הנרות הוא החנוכיה, והמילה מַטֵּ"ה בגימטריא כְּלִ"י עם הכולל.

עם ישראל מגיב לדברי הקטגור ואומרים: "אנחנו לא דבקים ברע! ומה שאתה טוען "זנתה תמר כלתך וגם היא הרה לזנונים" זה לא נכון, עובדה, שאנחנו מקיימים את מצות הדלקת נרות חנוכה, וזה מראה שאדרבה אנחנו דבקים בהקב"ה! ואז:

וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי, וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ".

וַיַּכֵּר יְהוּדָה - הקב"ה מכיר ומקבל את טענתם של עם ישראל נגד הקטרוג של הסנגור.

וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי - ועוד מוסיף הקב"ה ואומר שאדרבה טענותיהם של עם ישראל צודקים וגוברים על קטרוגו של הקטגור, והם באמת עדיין קשורים ודבקים בי, ומה שהם חוטאים היינו משום שהם עדיין שרויים בגלות ולא נגאלו, וזהו:

כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי - שֵׁלָה הוא שִׁילֹה, הלוא הוא משיח צדקנו, וכל עוד הוא לא בא לגאלנו אין לנו את התיקון הנדרש לשוב בתשובה שלמה ולהיות נקיים וברים ללא שום חטא ועוון כמו מדרגתנו בימים הנוראים. ואת כל זה אנחנו מכריזים ואומרים בתפילת "על הניסים" וב"הלל" שנתקנו בכל שמונת ימי החנוכה.

מעלת נרות חנוכה - משום שמראה את הקשר בינינו לבין הקב"ה

נמצינו למדים מהרמזים במעשה יהודה ותמר, על מעלת הדלקת נרות חנוכה.

עוד על מעלת נרות חנוכה, אנו למדים מספרי ההלכה וממנהגי ישראל השונים הקשורים לקדושת הנרות והזהירות בהדלקתם. ראשית, איתא ברמב"ם [שם פ"ד הי"ב] מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו.

אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק. עכ"ל. בנוסף, פוק חזי מאי עמא דבר, אברכי הכוללים והישיבות נוהגים לחדול מסדר הלימוד הרגיל על מנת לחזור לביתם להדלקת הנרות, וגם אמרו בהדלקת נרות חנוכה דין של "מהדרין מן המהדרין", והיוצאים ביד רמ"א מדליקים נר כל אחד ואחד מבני הבית, וגם מהדרים להדליק בשמן זית זך משובח, ויש במצוה זו עניינים גדולים וכולם מהדרין מן המהדרין, והכל בחנוכה שהוא כל כולו מצוה דרבנן. וכל כך למה? משום שהוא מראה על הקשר שבינינו לבין הקב"ה.

ישוב הקושיות הנ"ל על פי הדברים הנ"ל

ועתה נבאר את מהות חג החנוכה על פי הדברים הללו. הנה הבהרנו שמהות חנוכה זה "להודות ולהלל". "להודות" - הכוונה להודות על האמת, דהיינו להכיר בעובדה שהשי"ת יחיד בעולמו והכל מאיתו יתבר.

"להלל" - לשבח לאדון הכל, ולרומם את עסק התורה והמצווה בפינו, ועל ידי זה אנו דוחים את תרבות יוון שרצו לגרום להפך ח"ו.

זכר לנר של היום הראשון - ללמד שגם טבע הוא נס

והנה על השאלה של ה"בית יוסף" מדוע מדליקים שמונה ימים, והרי הנס הוכר החל מהיום השני והיינו צריכים להדליק שבעה ימים בלבד, יש לבאר על פי דברי הסבא מקלם שאומר שכל העניין שהנרות במנורה דלקו יותר מיום אחד היה התשובה לטענות היוונים שאמרו שאין שום נס בעולם והכל טבע, לכן רצה הקב"ה ללמד אותנו שגם הטבע הוא כל כולו נס, שכן ללא ציוויו יתברך גם הטבע לא יכול לפעול וממילא שום דבר לא מובן מאליו. ולכן מה שאנו מדליקים גם כנגד היום הראשון שהיה טבע, הוא כדי ללמדנו שגם הטבע הוא נס.

הרי, שהכרה בנס מביאה אותנו להכרה בשלמות המהלכים של הקב"ה. ועוד, שההכרה בניסים של הקב"ה שמביאים אותנו בסופו של דבר בהכרה בכל מהלך ומהלך בטבע שהיא בהשגחתו של הקב"ה, יש בה כדי להביא אותנו להכרה בכל דבר הקורה בעולם ואפילו הקטן שבקטנים, שהכל הוא בגדר נס.

ודוקא בחנוכה מגיע הצורך של "הלל והודאה", לפי ההגדרה שהגדרנו לעיל, בחילוק שיש בין "להודות" לבין "להלל". אחד ההסברים לכך הוא, משום שאחד הניסים הגדולים שהיו בתקופת החשמונאים היה: "רבים ביד מעטים", והיינו, שקומץ קטן של חשמונאים (בס"ה י"ב במספר) נצחו רבי רבבות של חיילים יוונים שבאו להלחם בישראל; והנה, עלולים לבוא העולם לומר שלא היה זה "נס" אלא דרך טבעית, וסיבת הנצחון היתה משום שלחשמונאים היתה אסטרטגיית מלחמה מאוד חכמה ומחושבת, וחכמתם זו עמדה להם לנצח במלחמה, ולצערנו הרב שמענו גם במהלך מערכות מלחמות ישראל את הטענה החוזרת ונשנית שיש לנו צבא חזק וחכם, וטכנולוגיה הכי מתקדמת ועוד, וזאת בה בשעה שהיו צריכים ביותר לומר שהקב"ה שהוא כל יכול עמד לצידנו ועזר לנו בכל צעד ושעל. בכל אופן, כיון שטענה זו עלולה לעלות בעניין נצחון החשמונאים את היוונים, לכן עלינו לסתור את הטענה הזו לדורי דורות, וזאת על ידי הלל והודאה, כי בכך אנו עומדים ומכריזים שכל הנצחון לא היה אלא בידי מי שמחובתנו לעמוד ולהללו ולשבחו ולא זולת זה כלל ועיקר.

משום כך, חג זה נקרא חנוכ"ה על שם הנצחון: חנו ביום כ"ה, וזה מלמדנו שה"חניה" שהיה בעצם סיום המלחמה לא היה אלא בידי מי שאמר והיה העולם. נוטריקון: "חנו, נצחו, ונחו, כדבר השם".

הדלקת המנורה - נחמתו הגדולה של אהרון הכהן.

והנה ידועים דברי רש"י בריש פרשת בהעלותך, וז"ל: "בהעלתך - למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו - אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות", עכ"ל. והרמב"ן שואל על דבריו מדוע ניחם הקב"ה את אהרן דוקא בהדלקת הנרות והרי יש מצוות רבות בעבודת בית המקדש שאינן אלא בו, וז"ל: "ולא נתברר לי למה נִחֲמוֹ בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י): 'ישימו קטורה באפך', ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלקינו? [ועוד, מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המילואים! ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה!]".

ומביא הרמב"ן את לשון המדרש שהמעלה המיוחדת שבהטבת המנורה היא משום שהיא מצוה שתמשך לדורות על ידי הדלקת הנרות בחנוכה. וז"ל: "אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל", עכ"ל הרמב"ן.

במה נתנחם אהרן הכהן בהדלקת המנורה

ולכאורה יש כאן מקום לבאר, במה נתנחם כל כך אהרן בכך שיש חג חנוכה הקרוי על שם חנוכת המזבח שהיה בימי נצחון המלחמה של החשמונאים?

האם יש קשר בין תורה להלל והודאה?

ועוד צריך להבין, הרי ידוע שחנוכה זה כנגד תלמוד תורה, כמו שכתוב בפסוק: 'כי נר מצוה ותורה אור', מכאן שיש שני עניינים גדולים בחנוכה, האחד הוא תלמוד תורה, והשני הוא ההלל שאומרים בימים אלה. השאלה האם יש קשר בין שני הדברים הנשגבים הללו?

מהות המנורה והחנוכיה לדעת ה"חינוך"

כדי להסביר את הדברים נביא את דברי החינוך במצוה צ"ח שאומר: מִצְוַת עֲרִיכַת נֵרוֹת בַּמִּקְדָּשׁ. לְהֵטִיב נֵרוֹת תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז כא): 'יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו', כְּלוֹמַר, יַעֲרֹךְ הַנֵּר לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, זֶהוּ מִצְוַת הֲטָבַת נֵרוֹת הַנִּזְכֶּרֶת בַּגְּמָרָא (יומא יד ב). מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. שֶׁצִּוָּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִהְיוֹת נֵר דּוֹלֵק בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ לְהַגְדָּלַת הַבַּיִת לְכָּבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת בְּעֵינֵי הָרוֹאִים, כּי כֵן דֶּרֶךְ בְּנֵי אִישׁ לְהִתְכַּבֵּד בְּבָתֵּיהֶם בְּנֵרוֹת דּוֹלְקִים, וְכָל עִנְיַן הַהַגְדָּלָה בוֹ כְּדֵי שֶׁיַּכְנִיס הָאָדָם בְּלִבּוֹ כְּשֶׁיִּרְאֵהוּ מוֹרָא וַעֲנָוָה. וּכְבָר אָמַרְנוּ (במצוה טז) כִּי בְמַעֲשֶֹה הַטּוֹב הָכְשַׁר הַנֶּפֶשׁ. עכ"ל.

רואים מה"חינוך" שתכלית המנורה בבית המקדש היתה לגרום לנו לראות במוחש את כבודו של הקב"ה וחשיבותו. וכאמור, המהות הפנימית בחנוכה - "להודות ולהלל", ומתי אנחנו זוכים לראות את חשיבותו וגדולתו של הקב"ה? על ידי שאנו זוכרים את החסדים ואת הטובות שהוא עושה עמנו בכל יום, ועל ידי הלל והשבח שאנו משבחים ומהללים אותו אנו זוכרים ומפנימים את העניין הזה במלואו.

דברי החינוך הנ"ל יהילו אור על נוסח תפילת "על הניסים":

"לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", דהיינו ע"י נס המלחמה שנתעורר בזכות מסירות נפשם של החשמונאים, היה קידוש השם גדול ועלתה מאוד קרנם של ישראל ושל תורתנו הקדושה בעיני אומות העולם. מאז דור החשמונאים, בכל שנה בכה' בכסלו אנו זוכים לאותה השפעה של אור גדול, שנתגלתה בדורו של מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו. וכן הוא בנוסח התפילה שאנו אומרים: "לעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה". מדוע "כהיום הזה"? אלא ימי החנוכה מסוגלים הם לישועה ולפורקן, ומכוח אותה ההשפעה שתחילתה בניסים הגדולים שנתעוררו בכוח אמונתם וגבורתם של החשמונאים.

כדי לשמר את אותה ההשפעה המיוחדת של ימי החנוכה, בקשו החכמים לעורר בכל דור ודור, את אותם עוצמות נפשיות שבקעו בלב המכבים. בימי החנוכה כאשר מתגלה אור מיוחד של ישועה ופורקן, בקשו חכמים לצייד אותנו עם ה"כלים" המתאימים, שבאמצעותם נאסוף את ההשפעות החשובות שיורדות לעולם בשמונה ימים אלו.

כיצד נזכה להכיל את השפעת ימי החנוכה? באותם "הכלים" ששמשו את המכבים: מורא וענווה.

לכן מובן מדוע המצווה בחנוכה להדליק נרות כדמות המנורה הטהורה במקדש, "כְּדֵי שֶׁיַּכְנִיס הָאָדָם בְּלִבּוֹ כְּשֶׁיִּרְאֵהוּ מוֹרָא וַעֲנָוָה", וכלשון החינוך לעיל.

להעבירם מחוקי רצונך!

והנה יש מקשים, הרי היוונים היו הראשונים שתרגמו את התורה ליוונית, ואם כן מה הפשט שאומרים שרצו "להשכיחם תורתך"? ונאמרו על קושיה זו תירוצים רבים. ונראה לומר, שעצם העובדה שיש בעולם תורה שכל החכמות שבעולם טמונים בה לא הפריע להם, אבל אמרו: "חכמה זה חכמה" אבל לא "להביא את זה לבית" ולא לקבוע את הנהגות החיים על פי זה. היוונים לא קיבלו את זה שמתוך התורה מגיעים לקיום "חוקי רצונך" ולהתעלות בקדושה ובטהרה, ולכן רצו לגרום שהתורה לא תגרום לקיום המצוות והחוקים אלא אדרבה "ולהעבירם מחוקי רצונך". ועוד, שמתוך שהם הרגישו שהם הם גדלות האדם, וכל מהותם היתה התנתקות מוחלטת מכל גורם רוחני, לכן הם רצו לנתק את הרוחניות מהתורה. הם הבינו שיש בתורה מצוות הגיוניות וסוציאליות כמו "לא תגנוב, לא תרצח וכדו', אבל הם ראו שיש בתורה גם "חוקים" שהם לא הגיוניים ולא שכליים, ואת זה הם לא רצו לקבל, וזהו: "להעבירם מחוקי רצונך".

כך שמקור הטעות של היוונים היתה בהבנה של מי היה נותן התורה, ויסוד זה בקשו חז"ל לחזק ביותר, ולכן ה"להודות ולהלל" היה נטוע לעניין של הכרת הבורא וממילא קבלת כל מצוותיו וחוקיו ללא שום הבנה, אלא בגדר "נעשה ונשמע".

ביאור הקשר בין לימוד תורה, לבין מצוות הודיה והלל:

אדם שלומד תורה לשמה, כל התכלית שלו היא ללמוד "לשם שמים" ולא לשם שום פניה או התהדרות נוספת, לא כדי לקבל תואר של "רבי" ולא לשם שום גינון של כבוד שהוא, אלא כדי לדעת את רצון, ולמדרגה זו לא יוכל האדם להגיע אלא אם הוא מכיר את גדולתו וחשיבותו של בורא העולם שנתן לנו את תורתו.

אם כן, כל עניין ושורש לימוד התורה הוא: "הלל והודאה" שיש בו הכרה בגדולתו ושאנחנו שייכים אליו יתברך, וממילא זה מבטל את הרצון "לפזול" לכיוון האורות המנצנצים והמסנוורים של תאוות העולם, שכל כולם דמיונות, כי מי שדבק בתורה לשמה ממילא דבק בהקב"ה ובחכמת האמת - מבין מייד שכל זולת זה אינו אלא הבל ורעות רוח שאין בו ממש. וממילא עלינו להיות גאים שזכינו להיות מיושבי בית המדרש, ושעוסקים בתורה וכל ההולכים בדרכים שונות הם המסכנים האמיתיים.

וזהו עניין ה"הלל", שתהיה לנו את הגאווה העצמית על זה שזכינו להיות מעובדי ה'. ולכן שתי העניינים המרכזיים של חנוכה הם "כי נר מצוה ותורה אור" וגם שזכינו "להודות ולהלל", משום ששתיהם באים בחדא מחתא.

וכמו שכל העניין של המנורה בבית המקדש היתה שיראה האדם את האור הגדול, וכמו שכתב החינוך הנ"ל, שהמצוה שנצטוינו על ידי חכמים להדליק את החנוכיה בבית, הוא בכדי שההסתכלות בנרות חנוכה תביא אותנו להכרה בגדולת הבורא ובחשיבותו, ושבתורתו "תורה אור" אנחנו מתעלים מעל כל החכמות שבעולם.

ולכן, החשמונאים בחרו מכל העניינים שהיו בבית המקדש זה שתהיה המנורה דולקת בבית המקדש, כי האור של המנורה הוא שמגדילה ומעצימה את שייכותו של הקב"ה, וממילא את שייכותנו אליו.

נחמת אהרון הכהן בחנוכת החשמונאים

וזה מה שהרמב"ן אומר שכשראה הקב"ה את כל הקרבנות של הנשיאים חלש לבו, משום שכל אותן הקרבנות לא היו לדורות אלא קרבנות מיוחדים במינים שלא נצטוו לדורות וכל עצם עשייתם היתה השמחה המיוחדת שלהם שהם שייכים לחלק מחנוכת המשכן, והכל בגלל שהכירו בחשיבותו וגדולתו ורוממותו של הקב"ה, וחלש לבו של אהרן משום שכל השבטים עשו סימן לגדולת וחשיבות הקב"ה ואני לא עשיתי?! דאגתו של אהרן הכהן היתה לדורות הבאים שהוא לא קבע סימן לבניו שבו יכירו בגדולתו ורוממותו של הקב"ה!!

ולכן הנחמה שניחמו הקב"ה היתה בכך שנתן לו ולבניו לדורות עולם את הטבת המנורה בבית המקדש ואת הדלקת נרות החנוכה לדורותיהם, ואין לך סימן גדול מזה לקבוע את ההכרה בגדולתו ורוממותו של הקב"ה בעולם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ומה בדיוק קרה בחנוכה? החשמונאים נלחמו בחרוף נפש כנגד היוונים. בתחילה מלחמה רוחנית שלא היתה כזאת בהיקף הממדים שלה, ובסוף במלחמה גשמית חסרת כל הגיון וטבע, המלחמה בשתי המישורים היתה מאוד קשה, ובפרט שחששו מאוד שמא בנצחונם יגידו שהם היו פרוגראמים מתוחכמים ביותר וכי ח"ו לא ידו של הקב"ה היתה בזה, וזה היה להם לאבן נגף כבד משקל ביותר בכל המערך שלהם הרבה יותר מעצם הנצחון, מה עוד שכל תורת יוון היתה מושתתת על כך שאין דבר מלבד נצחון הגוף בלבד ואין שום רוחניות ח"ו בעולם, וכל המתייוונים שהיו באותו הזמן נסחפו אחרי אותן אידיאולוגיות, והם רצו בכל כחם לגרום לכך שיחזרו עם ישראל לאמונתם הפשוטה והאיתנה שהקב"ה הוא המנהל את העולם וכי אין עוד אחר זולתו בעולם כלל! הם הבינו את גדולתו וחשיבותו של הקב"ה ובמקביל את קטנותו וחולשתו של האדם, ש"לולא הקב"ה עוזרו - אינו יכול לו". וכדי להביע את ההבנה הזאת, בחרו בשמן המנורה כדי להראות לעולם ולהביע את מחשבותם.

יישוב הקושיות

וזו עצם הסיבה שלא רצו לסמוך על כל ההיתרים של "טומאה הותרה בציבור" או של "אנוס רחמנא פטריה", או לטכס עצות כמו חלוקת הפתילים כך שיהיו דקים ויוכלו לדלוק יותר זמן - כיון שכל רצונם היה להביע את גדלותו של הקב"ה בעולם, א"כ לא היו יכולים להביע כלל ועיקר אלא בדרך המהודרת של קיום המצוה לכתחילה, ולא על ידי היתרים למיניהם ולסוגיהם.

וזה העניין והמהות של חנוכה להראות את שייכותנו לקב"ה בדרך "הכר נא למי החותמת והפתילים האלה, ולאיש אשר אלה לו אנכי הרה". שע"י הדלקת נרות החנוכה והרבות האור בביתנו, פועלים אנו באותה הבחינה בה פעל אהרון הכהן בהדלקת המנורה בביה"ק. בהדלקת הנרות זוכים להראות במוחש את כבודו של הקב"ה, וכמו שביאר ב"חינוך", וכן אנו מביעים את רצוננו "להשתייך" להקב"ה.

יהי רצון שבעזרת ה' יתברך נזכה שביום הזה של "זאת חנוכת המזבח" הקב"ה יראה שבאמת ובתמים אנחנו מכירים ומביעים את שייכותנו אליו יתברך, ואת דבקותנו בו יתברך, ושאנחנו שמחים שעל ידי ההלל וההודאה מתחזקת ההרגשה וההכרה שזכינו להיות חלק מעובדי ה' ומאלה שעובדים את הקב"ה, ויהי רצון שנזכה לכל הגזרות הטובות שהקב"ה יגזור עלינו, ושיכתוב אותנו ויחתום אותנו חתימה אחרונה למשך השנה הזאת.