אאא

איתא בגמרא ר"ה כז' ע"א: אמר שמואל בר יצחק כמאן מצלי' האידנא "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון"?  כמאן, כר"א דאמר בתשרי נברא העולם. ע"כ. רבים מן האחרונים כתבו לפרש את מילות התפילה "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון". הדבר צריך ביאור, אפילו לשיטת האומר כי אדם הראשון נברא בא' בתשרי [גמ' ר"ה י' ע"ב], מעשה בראשית לא התחיל אלא בכה' באלול. כאשר הקב"ה נפח באדם רוח חיים, נחתמו ששת ימי בראשית, לפי זה החלו תולדות שמים וארץ שישה ימים לפני בריאת האדם.

ביאור הדברים, משל לאוֹמן מוכשר המתכונן ליצור יצירה יקרה. תחילה הוא בוחן ובוחר את הבד המתאים עליו הוא יצייר, לאחר מכן הולך ורוכש מכחול ומברשת, לאחר מכן הוא מכין את מגוון הצבעים שישמשו אותו וכו' וכו'. רק לאחר שיסיים את כל פעולות ההכנה ולאחר שיכין את כל האמצעים הנדרשים לו, ניגש האומן לתכלית והיא עצם פעולת היצירה שאליה התכונן.

הנמשל הוא לפי מה שנכתב במדרש, שהקב"ה ברא את העולם כדי להשרות שכינתו בתחתונים. כדי לקיים תכלית זו הקב"ה ברא את האדם (וכדאיתא בבמדרש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם", בתוך כל אחד ואחד). עד ליצירת האדם, קדמו חמישה ימים בהם הקב"ה ברא שמים וארץ, שמש וירח, ימים ואגמים וכו'. חמשת ימי בראשית הראשונים, הם כהכנה לקראת יצירת האדם  שהוא תכלית ונזר הבריאה.

כשם שאותו האומן הכין את הרקע ואת כל האמצעים הדרושים לתכלית יצירתו, כך כביכול בורא עולם הקדים להכין את המערכת ואת הרקע לבריאת האדם. עם יצירת האדם הגיע מעשה הבריאה לתכליתו, לכן יום ראש השנה יום שבו נברא האדם הראשון, מכונה בתפילה "זה היום תחילת מעשיך".

ביאור נוסף בעניין זה מצאתי בספר אור גדליהו [מועדים, ענייני ר"ה]. כל הברואים שנבראו בחמשת ימי הבראשית עד בריאת האדם, הם נטולי בחירה. כל מערכת הכוכבים וגלגלי השמים וכן כל החיות הקטנות והגדולות אינם מתמודדים עם מציאות של בחירה בין טוב לרע, ממילא כשעושים רצונו יתברך אין זה מתוך קבלת עול מלכות שמים ברצון.

לעומת זאת נברא האדם בצלם אלוקים, מצד אחד נשמתו רוחנית חלק אלוה ממעל, מצד שני האדם הוא קרוץ מחומר נברא מן האדמה. כל מהות האדם היא התמודדות והכרעה בין טוב לרע, בין קירבת אלוקים ודבקות בו, או חס ושלום חשכות וריחוק מאיתו יתברך. לפי זה מובן מדוע א' תשרי יום בריאת האדם, הוא "יום תחילת מעשיך". עד שנברא האדם הראשון לא הייתה בעולם מציאות של נברא לבחור במלכותו יתברך, מרגע שנברא אדם, ניתנה לו המסוגלות לקבל על עצמו מלכות שמים ברצון מתוך בחירה.  

"היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם"

על מנת להתעורר ולהבין את עומק הדין, ראוי להתבונן במילות ה"ונתנה תוקף". פיוט מפורסם ומרגש זה נכנס לתוך סדר התפילה בימים הנוראים. מקור הפיוט מופיע בספר "אור זרוע" שהעתיק אותו מכתביו של רבי אפרים בר יעקב מבון. הסיפור מופיע בהרבה מן המחזורים, כיצד דרש ההגמון הגוי, מגדול הדור וכליל המעלות הלוא הוא רבי אמנון, להמיר דתו. כדי לדחותו ביקש אמר רבי אמנון שיחשוב על הדבר שלושה ימים, אך אחר כך התחרט מאוד על שלא דחה אותו לאלתר.

ביום השלישי, משלא הגיע, הביאוהו בעל כורחו. הוא הציע שיכרתו את לשונו, שסררה כאשר לא דחתה את אפשרות ההשתמדות מיד, אך ההגמון חפץ להעניש דווקא את רגליו, שלא הגיעו. עינוהו בייסורים איומים, כרתו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו אחת אחת והמליחו את הפצעים במלח. היה זה סמוך לראש השנה, ומשהחזירוהו לביתו והגיע החג, ביקש שיביאוהו לבית הכנסת. שם, לפני אמירת קדושה, פתח את פיו ואמר את פיוט "ונתנה תוקף"; משסיים אותו נסתלק מן העולם.‏ ביום השלישי לפטירתו נגלה רבי אמנון לרבנו קלונימוס בן משולם בחלום והשלים את הפיוט, וציווה אותו להפיץ בכל הקהילות פיוט זה, וכך נעשה.

פיוט זה מגלם את המציאות הנשגבה של ראש השנה. אע"פ שאנו כבר יודעים שר"ה הוא יום הדין, בכל זאת המרחק בין ידיעת השכל וההשבה אל הלב רחוק.

נוסח התפילות בראש השנה

מנוסח התפילה שתקנו לנו אנשי הכנסת הגדולה ניתן ללמוד שקיים קשר בין הדין הקשה שמתקיים בו ביום, לבין עצם העובדה שביום זה נברא האדם. אנו אומרים בתפילה: "היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם". כאמור יום בריאת האדם מכונה "זה היום תחילת מעשיך" כמו שביארנו, במקום אחר בנוסח התפילה  אנו אומרים "היום הרת עולם", שביום זה באו ששת ימי בראשית לתכליתן. 

כשם שאנו מתעמקים בעמל וביגיעה בדברי חז"ל במשנה ובגמרא, ראוי גם להתעמק בנוסח התפילה אותו גם קיבלנו בתורה שבע"פ. מה ראו חז"ל לציין בנוסח התפילה את הקשר בין יום הדין ליום יצירת האדם והעולם? מדוע דווקא ביום "הרת עולם" יעמדו למשפט כל יצורי עולם?

בביאור הדברים היסודיים הללו מצאתי את דברי "השפתי חיים" [מועדים, ר"ה], שם מבאר העניין לפי מה דאיתא בחומש בראשית [פרשת וישב מ' כ']: "ויהי ביום השלישי, יום הולדת את פרעה, ויעש משתה לכל עבדיו, וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו". לכאורה יש תמיהה גדולה על פרעה, מה ראה לדון את השרים שלו דווקא ביום הולדתו שאמור להיות יום של משתה ושמחה? מה ראה פרעה לקיים דין במלכותו דווקא בתאריך שבו נולד? מבאר השפתי חיים, לפי מה דאיתא במדרש, שפרעה הרשע אחז מעצמו כמלכו של עולם, וכדברי המדרש "לי יאורי ואני עשיתני".

במצריים לא ירדו גשמים, כל מקור החיות והפרנסה הגיע מהיאור שהיה עולה ומשקה את הארץ. פרעה האמין שהוא מקיים הבריאה והוא המחייה אותה, ולא עוד אלא שהוא אף יצר את עצמו. לכן אמר הקב"ה למשה [שמות ז' טו'] "לך אל פרעה בבקר הנה יצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאר וכו'". וכדאיתא ברש"י [שם] שיצא לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו. עכ"ל.

פרעה הרשע האמין שהוא אלוה, ולפי זה יום הולדתו הוא היום שבו התחילה מלכותו. יום הולדת פרעה הוא יום שבו תיכון ותתחדש ממשלתו על הארץ, שהרי באותו יום נהיה למלך על מצריים לתפישתו. נמצא שפרעה הרשע בחר את יום תחילת המלכות כיום המתאים והראוי לקיים דין בקרב שריו ועבדיו, לפיכך שר המשקים הושב בו ביום אל מקומו, ואילו שר האופים נתלה. כך דרכם של מלכים ובעלי שררה לקיים דין וחשבון ביום חידוש מלכותם, לבחון את התקופה החולפת ולקיים דו"ח. בחינת העבר מתוך דאגה לעתיד.

יום שנברא האדם הראשון הוא יום שבו החלה בחינה של מלכות בהנהגת הקב"ה בעולם. הרי אין מלך ללא עם, לפי זה עם יצירת האדם נוצר ממילא מושג של "מלך" כפי שאנו יכולים לתפוש ולהבין. ידוע מה שלמדונו חז"ל, "מלכותא דארע כמלכותא דרקיע" [ברכות נח' ע"א], לכן, פעם בשנה ביום שבו התגלתה המלוכה והממשלה של הקב"ה, מתקיים אותו דין גדול ונורא בו יעמיד במשפט כל יצורי עולם. אכן הקב"ה הוא מלך חי העולמים וכפי שנאמר בפיוט "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא", מכל מקום תפישת מלכותו יתברך עבור בני האדם מתחילה מאותה נקודה שבה נברא אדם על פני האדמה.  

מהות היום

ביום בו נברא האדם הראשון, נחתמו ששת ימי הבראשית. בבריאת האדם הוכנה המציאות לקראת התכלית, ובו ביום נהיה הקב"ה למלך. בהתחדשות מלכותו יתברך בכל שנה בראש השנה, מידת דין מתוחה על כל הנבראים, לבחון האם וכיצד כל נברא ונברא נטל את חלקו המיוחד בגילוי כבודו יתברך בעולם. ביום בו התחדשה בחינת מלכותו של הקב"ה על האדם ועל כל הנבראים, כל אחד ואחד נתבע בדין וחשבון בפני בית דין של מעלה, האם הוא הולך בדרכי הקב"ה והאם הוא מקדם את המציאות לגילוי בהיר של מלכות הקב"ה בעולם.

לפי זה מובן מדוע כל תחומי החיים תלויים ועומדים בדין הנורא של יום זה. האדם נידון על פרנסתו, האם הכסף והכלכלה שניתן לאדם בשנה החולפת שימשו אותו כראוי לעבודת השם. האם האדם זכה לרתום את כל האמצעים החומריים שהקב"ה נתן לו לעבודת הבורא יתברך. האם האדם השתמש בגוף הבריא שהקב"ה נתן לו כדי לקדם את עצמו ואת כל המציאות בקבלת עול מלכות שמים. האם האדם השתמש בחוכמה שלו ובכוח הדיבור שניתן לו כדי להגדיל כבוד שמים באמת. האם כל הכלים שנתנו לאדם נוצלו ומוצו לטובת עבודת הבורא.

מציאות שכזו של דו"ח אישי ופרטי לאדם, אנו מוצאים בכל מערכת עסקית, צבאית, לאומית וכו'. כל מסגרת אנושית המבקשת לנהל את עצמה באופן יעיל ונכון על מנת להגיע להישגים ולכבוש יעדים, חייבת לנהל דו"ח מדויק ואמין ולבחון את אנשיה בדקדוק. כל בעל חברה עסקית מצייד את עובדיו בציוד ובאמצעים הנדרשים להם לביצוע משימתם. ישנם בעלי עסקים המציידים את עובדיהם בביגוד, בכלי עבודה, ברכב, בכרטיסי טיסה, במגורים במלון בנסיעות ארוכות ואפילו בנופשים, וזה מלבד שכרם שניתן חודש בחודשו. בעל עסק שיודע לנהל את אנשיו במקצועיות וביעילות, ידרוש בכל תקופה מסוימת דו"ח כספי, או הערכת מצב על כמות התפוקה ופעילות העובדים.

אם יתברר שעובד מסוים לא השתמש באמצעים שניתנו לו לקידום מטרותיו של בעל העסק, פשוט לנו שמטבע הדברים הדבר יגרור ביקורת, קיצוצים, פיטורים וכו'. בראייה אנושית פשוטה ניתן לתפוש מדוע מתקיימת מציאות של דין בעולם בראש השנה. הקב"ה ציווה את האדם לקיים דברו, ללכת בדרכיו ולדבקה בו, ולא עוד, אלא שאפילו התנא באבות מכנה אותנו "פועלים" כמאמר רבי טרפון [אבות פ"ב משנה כ']: היום קצר, והמלאכה מרובה והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק. ע"כ.

לכל אדם המשימה המוטלת עליו

ספר החינוך במצווה תקצח' כתב מדוע בדרך הטבע הבן דומה לאב במראה ובמידות. על פי רוב אם האב כעסן גם הבן כעסן, וכן אם האב בעל מבנה גוף גדול כך גם הבן וכו'. מסביר ספר החינוך שאכן לכל נשמה ונשמה יש את תכלית התיקון אליה היא צריכה ושואפת להגיע. לכל נשמה יש את התפקיד המוטל עליה בעולם הזה בדרך לתיקון פרטי וכללי. לכל יהודי יש חלק מיוחד בקיום התורה וכדאיתא בספה"ק שלכל יהודי יש אות מיוחדת לו בספר התורה. לכל יהודי יש את האור המיוחד אותו הוא צריך להאיר כחלק מהכלל ישראל.

ממילא מכיוון שכל בן הוא ממשיך דרכו הרוחנית של אביו, צריך הבן להיות דומה במזגו וכן בצורתו לאביו. בהתחדשות מלכותו יתברך בכל שנה בראש השנה, מידת דין מתוחה על כל הנבראים, לבחון האם וכיצד כל נברא ונברא נטל חלק וקידם את המציאות לקראת התכלית. ביום בו התחדשה בחינת מלכותו של הקב"ה על האדם ועל כל הנבראים, כל אחד ואחד נתבע בדין וחשבון בפני בית דין של מעלה, האם הוא מקיים את המשימה שהוטלה עליו ברצף הדורות.

לפי זה מובן מדוע כל תחומי החיים תלויים ועומדים בדין הנורא של יום זה. האדם נידון על פרנסתו, האם הכסף והכלכלה שניתן לאדם בשנה החולפת שימשו אותו כראוי לעבודת השם. האם האדם זכה לרתום את כל האמצעים החומריים שהקב"ה נתן לו לעבודת הבורא יתברך. האם האדם השתמש בגוף הבריא שהקב"ה נתן לו כדי לקדם את עצמו ואת כל המציאות בקבלת עול מלכות שמים. האם האדם השתמש בחוכמה שלו ובכוח הדיבור שניתן לו כדי להגדיל כבוד שמים באמת. האם כל הכלים שנתנו לאדם נוצלו ומוצו לטובת עבודת הבורא.

 "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם"

כאמור, גם בשכל הפשוט שלנו ניתן לתפוש עד כמה הדין יכול להיות חמור ונורא, עם כל זה, חז"ל חשפו בפנינו את גודל רחמנותו יתברך שמו. במסכת ראש השנה [לד' ע"ב] גילו לנו חז"ל את הדרך להטות את הדין לחן לחסד ולרחמים, והיא להמליך את הקב"ה על עצמנו באמת וכמאמרם ז"ל "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". תכלית האדם היא להמליך את הקב"ה בכל מהותו, ברמ"ח איבריו ובשס"ה גידיו, וכן תכלית כל העולם להגיע למציאות בו "ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". גם הנביא מתאר את המצב בעתיד לבוא [זכריה יד' ט']: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

כאשר האדם מפגין את רצונו להיות חלק מהמהלך הנשגב הזה, כאשר האדם ניצב לפני הקב"ה ומתפלל שיתגלה אור מלכותו יתברך בכל העולם, כאשר האדם מבקש לראות את מלכות השם מתגלה, הרי ע"י זה האדם ממשיך על עצמו הנהגה אחרת. חז"ל הורו לנו, שהתפילות בראש השנה, הם הדרך והאמצעי להמליך את הקב"ה על עצמנו ביום קדוש זה, שהוא יסוד לכל השנה כולה. "היום הרת עולם", יש שפרשו "הרת" מלשון הריון, כביכול ביום הזה הקב"ה בורא "הריון" לכל מה שיקרה בעולם בשנה הבאה.

חשוב להבין שהמלכת הקב"ה אינה פעולה של מה בכך. כבר אמר אחד מצדיקי הדורות, כשהאדם קורא קריאת שמע הוא מסוגל לכוון שהקב"ה יחיד ומיוחד, ומושל בז' רקיעים ובארץ ומושל בד' רוחות העולם [ראה שו"ע או"ח סימן סא' סע' ו'], אמנם הוא שוכח להמליך את הקב"ה עליו עצמו. מכיוון שהמלכת הקב"ה היא לא תצהיר שהאדם ממלמל מן השפה ולחוץ, בתפילות ראש השנה נדרש האדם לפתח רצון אמיתי וכיסופים. המלכת הקב"ה צריכה להיות מתוך ביטול הישות של האדם ומתוך רצון לשעבד את כל מהותו לרצונו של מלך מלכי המלכים.

לכן מובן מדוע אין בתפילות ראש השנה נוסח של וידוי או תפילה על כפרת עוונות, שהרי העבודה הנדרשת בו ביום היא עבודה פנימית המביאה את האדם לקבלת עול מלכות שמים מתוך רצון אמיתי וציפייה לגילוי אורו יתברך.

הגורמים המעכבים בהפנמת מהות היום

חוץ מהקשיים להיחלץ מהחומריות ומהחשכות הכובלים את האדם, ישנן עוד שני גורמים אשר מקשים מאוד על ההשבה אל הלב, והפנמת מציאות הדין בראש השנה:

בימינו קשה יותר לדמיין מה היא תחושה של מורא ממלך. ההרגשה של מורא ממלכות פחתה מאוד במיוחד בעולם המערבי. כיום כמעט ולא מצוי מלך שעל פיו יישק דבר באופן בלעדי, מי לחיים ומי למוות. אדרבא, ישנה מגמה מובהקת של ביקורת השלטון, זלזול בנושאי תפקידי ממשל ותחושה של כל איש הישר בעיניו יעשה.

כבר אמרנו לעיל שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, הקב"ה ברא מציאות של מלכים ומושלים בעולם כדי שתהיה לאדם תפישה כלשהי להבין מיהו מלך מלכי המלכים הקב"ה וכיצד יש לירא ממנו. כיום האנושות התרחקה מאוד ממושגים אלו. אע"פ שניכרים בהחלט הצדדים החיוביים שהביאו שינויים ותמורות אלו באנושות, מכל מקום החיסרון הוא שהתחזקה קליפת עמלק, והתפתחה מגמה של צחוק וביזוי כלפי ערכים ומוסכמות. לכן קשה לנו לחוש הפחד שאמור לאחוז בנו בקרבנו אל הקודש. כיום קשה יותר להזדהות עם תחושות של ביטול ומורא כלפי "רמה ממוּנה" או כלפי מרות וממשלה.

האור יחזקאל [עמ' טז'] מסביר טעם נוסף לכך שאנשים נוטים להקל ראש ולהתנער מאימת הדין של הימים הנוראים. מכיוון שכבר האדם עבר בחייו כמה וכמה ימים נוראים עם סליחות ותפילות ויצא מזה בחיים, הניסיון מלמד לכאורה "ששורדים את זה". האדם אמנם יודע שמדובר ביום דין, אך מרוצת החיים מביאה לכך ששנה רודפת עוד שנה, ואין חדש תחת השמש. האדם חייב להשיב אל ליבו: מה שזכה בדין לחיים טובים ולשלום בשנה שעברה, אינו מבטיח שיזכה גם השנה אם לא יעסוק בתפילה ובתשובה ובצדקה להעביר את רוע הגזירה. אף אחד אינו מכיר חשבונות שמים מה הביא לכך שזכה לחיים ולבריאות עד היום. מי יודע איזה גזירה רובצת חס ושלום, וכעת, בזמן מסוגל זה, כוחה של תפילה אחת או אפילו פרק תהילים אחד שנאמר מתוך כוונה ושברון לב, יכול לפעול הרבה. כעת, רגע לפני יום הדין, אפילו מצווה אחת שנעשית מתוך טהרה ונקיות, יכולה להטות את הדין וע"י מאמץ לא רב, יכול האדם להסיר מעליו הרבה בעיות, קשיים ותקלות בעבור כל השנה כולה.

לכן אנו מחויבים להעמיק בהתבוננות ולפתח בעצמנו את הרגשות אלו כדי שנזכה להמליך את הקב"ה עלינו בתפילות ראש השנה בכל הכוחות הרוחניים שטמונים בנו.

בנוסף לכך, כבר קראו גדולי הדור לגשת לתפילות ראש השנה מתוך הכנה ראויה [מהרי"ל ד' לז' ע"ב, מטה אפרים תקפא' סע' נח', סדר היום ע"מ רב', מאירי חיבור התשובה ע' רס"ב, הגאון ר' הירץ כץ, הקדמה]. אחת הסיבות שחז"ל שינו את נוסח התפילה בימים הנוראים, כדי שהאדם יתעורר להתבונן ולא יקרא את תיבות התפילה במרוצת ההרגל והשגרה. כמו שאמרנו לעיל, כשם שיש לעיין ולחקור את דברי חז"ל במשנה ובתלמוד, כך יש לעיין וללמוד במשמעות נוסחי התפילות: מדוע בחרו חז"ל לִנְקוֹט מטבעות לשון מסוימים? מה הביא את חז"ל לבחור דווקא עשרה פסוקים אלו בכל אחת מן הברכות, "זכרונות", "מלכויות" ו"שופרות".

מדוע ישנה חלוקה שכזו בתפילת המוסף? ועוד הרבה נקודות יסודיות שאם האדם ייחשף אליהם בטרם יגש להתפלל בימים הנוראים, הוא יזכה לקיים את מאמרי חז"ל והנהגותיהם יותר בשלמות, מעבר לטעם המיוחד שיזכה בתפילות החג הקדוש ובקבלת עול מלכות שמים מתוך התבוננות. לכן על האדם לקבוע לעצמו עיתים שבהם ישכיל להתעמק בנוסחי התפילות ובעבודה המיוחדת של ראש השנה מבעוד מועד.

המלכת הקב"ה גם ב"שופרות" וגם ב"זיכרונות"

התוס' בר"ה בשם הירושלמי כתב שבתקיעת השופר יש ערבוב השטן, לפי זה התפתח המנהג להתוודות בין התקיעות וכן הורה לנהוג הגר"מ אליהו זצ"ל [הלכות חגים].

מצינו עשרה טעמים לתקיעת השופר בראש השנה מפי ר' סעדיה גאון, אחד הטעמים הוא שכך דרך המלכות לתקוע ולהריע בחצוצרות ובשופרות כאשר בזמנם היו ממליכים מלך באומות העולם. לפי טעם זה בתקיעת השופר שלנו אנו מפגינים שהקב"ה הוא מלכינו ובו אנו חפצים. בתקיעת השופר יש בחינה של המלכת הקב"ה עלינו, ומי שמעמיק בהבנת הטעם הזה בהכרח מתמלא בפחז וזיע בעומדו באותו מעמד קדוש ברגע התקיעה. בנוסף לכך, כתב הרמב"ם [הל' תשובה, פ"ג, ה"ד] שאע"פ שהתקיעה מגזירת הכתוב היא, מכל מקום יש בה רמז, לעורר את האדם ולהזכיר לו שלא יטעה בהבלי הזמן.  

השופר מכניס באדם פחד וכמאמר הכתוב [עמוס פרק ג' פס' ה'] "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו?!", השופר מכניס באדם את המודעות שיש משהו מעליו. לפי זה יש לומר שדברי התוס' בעניין בלבול השטן ברגע התקיעה, אינו רק עניין סגולי, אלא פועל יוצא כתוצאה מהמעד וההתעלות הרוחנית בישראל באותם רגעים קדושים של התקיעה. כאשר יבבות השופר בוקעות באוויר בית הכנסת, לבבות השומעים מתמלאים פחד ורוממות נוכח המעמד הנשגב. כאשר עם ישראל ניצבים קהילות קהילות יחד כאיש אחד בלב אחד, בהכרח נעלמים מהמציאות כל כוחות של זלזול בקדושה, שחוק וקלות ראש. במציאות שכזו, אין לשטן פתחון פה ואחיזה, ולכן מובן מדוע זה הזמן הראוי להתוודות.

גם בברכת זיכרונות צריך האדם להמשיך על עצמו את אור מלכותו יתברך עלינו. בנוסח הברכה אנו מעלים את מעשיהם הטובים של הקדמונים, את נוח ואת ברית האבות. בתוך עולם מושחת הצליח נוח לשמור את עצמו ואת בני ביתו, וכן אבותינו הקדושים פעלו במסירות נפש למען הרבות כבוד שמים בעולם. בקריאת הפסוקים בברכה ניתן להתעורר ולראות עד כמה האדם יכול להיות דבק בהקב"ה, ועד כמה עצומה מסירות הנפש למען כבודו יתברך.

"ה' אורי וישעי ממי אירא"

אמרו חז"ל על פסוק זה [מראה מקום] "אורי" בראש השנה, "וישעי" ביום הכיפורים. מדוע  "אורי" מתקשר דווקא לראש השנה? נראה לי לבאר הפשט בזה, שמציאות של חושך היא מציאות של בלבול עצבות ומבוכה. לעומת זאת מציאות של אור, היא מציאות של בהירות, שמחה ובטחון. הזמן המקודש של ראש השנה מסוגל להאיר לאדם את דרכו במעלה הדרך. כמו מגדלור באפילה שמוליך את האובדים אל מחוז חפצם, כך הימים הקדושים של ראש השנה מסוגלים לעורר את האדם ולהזכיר לו מה היא שאיפת החיים הנכונה, מה היא ההשקפה הנכונה על העולם וכיצד יש להגדיר את סדר העדיפויות בחיים.

אותו בלבול, אותה העצבות ואותה המבוכה שהזכרנו בהגדרת החושך, יכולים להיכנס אפילו בליבו של אברך כולל. בתוך עולם חומרני, בתוך מציאות חיים שגרתית מבלי להתחבר למקור כוח רוחני ומחזק, האדם עלול למצוא את עצמו חס ושלום בתוך מציאות של חושך. גם בתוך עולם התורה מסוגל האדם לשכוח מה מטרת חייו ומה משמעות הלימוד, עד כדי כך שלפעמים נראה שבעלי בתים פשוטים שעובדים למחייתם וקובעים עיתים ללימוד, מנהלים אורח חיים רוחני בריא יותר מאשר אברך שיושב כל היום בכולל אך יושב בחושך.

לכן במיוחד בימים אלו, שהם כל כך מסוגלים להתחזקות, עלינו לקלוט את ההארה המיוחדת היורדת לעולם, ולא להיתפס ולהתעסק בדברים שוליים אליהם מסית היצה"ר. בימים אלו האור מתעצם ומתחזק וביכולתנו לקבל חיזוק וכוחות ולהזכיר לעצמינו את ההגדרה הנכונה של חיים בעמלה של תורה למען כבוד שמו. ר"ה הוא האור גדול בשנה, כי הוא מאיר את דרך החיים שעלינו לנקוט מעצם היותנו עובדי ה'. ר"ה מסוגל לתת לנו את הכוח להמליך את הקב"ה עלינו, לברר את הדרך, ולהתיר את הספקות העולות בחיי היומיום.

תפילות אבות תקנום

לאור כל מה שנאמר, האדם עלול לקבל חלישות הדעת. הזכרנו לעיל מושגים נשגבים מאוד המתייחסים לקבלת עול מלכות שמים כגון, המלכת הקב"ה עלינו ודבקות בו יתברך. לכאורה אדם יכול לטעון שאין לאל ידו להשיג או להבין את מלא משמעות העניינים בזה. הקב"ה הוא נצח, כיצד ניתן לתפוש חיבור למושג כל כך מופשט ועליון.

חשוב להבין שבקיום הדינים וההנהגות שהורו לנו רז"ל בנוסחי התפילה ובדינים השונים אנו מתחברים לערוץ תקשורת שהונח ויוסד ע"י אבותינו הקדושים והטהורים אברהם, יצחק ויעקב. על דרך משל, כמו שאדם המחייג במכשיר הנייד שלו, ליצור קשר עם מכר בארץ רחוקה, הרי הוא מצליח לתפעל את המכשיר לפי הוראות היצרן גם ללא ידע בחשמל, בשדות סלולאריים או במחשבים. הנמשל בזה הוא שצורת התפילה היא אמצעי התקשורת של היהודי עם אביו שבשמיים. חז"ל למדונו ש"תפילות אבות תקנום" [גמ' ברכות כו' ע"ב], ולכן, גם ללא הבנה עמוקה בפנימיות נוסח התפילה, גם ללא הבנה בסתרי התורה ובהשפעות הרוחניות שהאדם מפעיל בתפילתו, סוף סוף הוא מתחבר לקב"ה באותו האמצעי שאבותיו יסדו. זוהי תשתית של ערוץ תקשורת המשמש את עם ישראל לאורך הדורות, וכך אבותינו בכל השנים ידעו להמליך את הקב"ה באופן הזה בכל שנה בראש השנה.

"עבדו את השם בשמחה וגילו ברעדה" 

לכאורה יש סתירה בין מציאות הדין המתקיים בו ביום, לבין האופן שעם ישראל מתנהל בימים טובים אלו. מצד אחד מובא בגמ' [ר"ה לב' ע"ב] שלא נוהגים לומר הלל ביום ראש השנה ויום הכיפורים כבשאר ימים טובים מפאת הדין והמשפט שמתקיים. לעומת זאת עם התקדש החג, עם ישראל מכבד את היום במאכל ובמשתה, בתפוח בדבש ושאר סימנים לברכה, בלבושים נאים, בשמחה משפחתית וכו'. לכאורה, אדם העומד למשפט בו יוכרע דינו לחיים או למוות, הרי הוא מתנול, אינו אוכל ואינו שותה ובוודאי שהמתח הנורא אינו מאפשר לו לשמוח. כיצד ניתן להסביר את האווירה החגיגית בבתי ישראל ביום ראש השנה? השאלה מתעצמת יותר כאשר קוראים את דברי הנביא [נחמיה, פרק ח' פס' י'] "אכלו משמנים שתו ממתקים כי חג ה' לנו".  

כאמור, מלבד יום הדין בראש השנה, הרי זה חג המלכתו של הקב"ה כמלך בעם ישראל וכמאמר הכתוב [דברים לג'], "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". לכן השמחה היא גדולה שיש בזכותנו להתפלל לפני הקב"ה ובתפילותינו להפגין כי מלכותו בכל משלה. דוד המלך ע"ה, הורה לנו הדרך כיצד לשמוח יחד עם אימת הדין. נאמר בתהילים "עבדו את השם בשמחה וגילו ברעדה". אכן ניתן לשמוח לפני ריבונו של עולם כאשר בשמחה זו מעורבת רעדה. ניתן להסביר זאת על דרך משל כמו אבא שרוקד בחתונת בנו הגדול עם בנו הקטן על כתפיו, מצד אחד הריקוד נובע מתוך שמחת האב, מצד שני האב נזהר מאוד שלא יפול בנו הקטן ממנו חס ושלום. לעם ישראל יש שמחה גדולה ביום ראש השנה, יחד עם זאת רובצת על כתפינו אחריות גדולה לצאת זכאים בדין. אלו ב' עניינים המשתלבים במהות היום של ראש השנה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

קריאות התורה ביום ראש השנה

בתחילת דברינו צטטנו את נוסח התפילה "היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון", ובביאור הדבר פרשנו שיום ראש השנה הוא יום בריאת העולם. לכאורה בסדר קריאת התורה ביום ראש השנה היה מן הראוי לקרוא בעניינו של יום, בתיאור מעשה הבריאה ובריאת האדם הראשון. אך למעשה אנו קוראים בפרשת תולדות בסיפור הולדת יצחק, ובסיפור הגר וישמעאל, עקידת יצחק וכו' יש לבאר מה הקשר בין קריאת התורה במעשי האבות למהות היום?

כתוב בספרים [אור גדליהו, מועדים], עצם זה שהאדם משכיל להבין שכל מה שעובר עליו נקבע לפי השגחתו יתברך, יש בזה קבלת מלכותו. כאשר האדם מקבל באמונה את כל האירועים שפוקדים אותו מתוך ידיעה שהכל חלק מתכלית, ו"דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד", זה גופא קבלת עול מלכות שמים וקידוש שמו יתברך בעולם. סיפור פקידתה של שרה והולדת יצחק, וכן תפילתו של ישמעאל, מלמדים על האופן בו השכילו אבותינו להתבונן בכל הקשיים שעברו עליהם באמונה, בתפילה ובדבקות בהקב"ה.

ביאור נוסף, בעצם העובדה שתולדותיו של האדם הראשון לא הצליחו להמשיך ברצף הדורות את המלכתו של הקב"ה בקרב בני האדם. כדאיתא בפרק א' בהלכות עבודה זרה ברמב"ם, מדור אנוש החלה להתמעט ידיעת השם בעולם והדורות הלכו ופחתו, עד שנשכח שמו של הקב"ה מבני האדם. ראה שם ברמב"ם התיאור כיצד דור אחר דור זנחו את הקשר עם הקב"ה ופנו אל עבודת גילולים הטמאה. לעומת זאת אברהם אבינו הוא "איתנו של עולם", אשר הנחיל ליצחק וליעקב את דבר מלכותו יתברך בעולם, והם עמודי המרכבה. מאז עם ישראל ברצף הדורות לא איבד את הקשר עם הקב"ה.

אדרבא, מאז ברית בין הביתרים נוצר קשר שהתחזק והתהווה במעמד הר סיני שם כל ישראל ראו את אישו הגדולה של הקב"ה ומאז ועד עצם היום הזה, דור אחר דור, בן מפי אביו, תלמיד מפי רבו, מסרו את דבר מלכותו יתברך ואת ציוויו לעם ישראל ולשאר בני נוח. לפי זה ראוי יותר לקרוא את מעשי האבות, שיסדו יסוד איתן שלא נשכח מפי זרעם. זהו עומק הפשט בדברי רש"י "אדם אתם", אתם קרואים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם, כי רק אנחנו בני אברהם אבינו מיישמים את תפקידו של האדם הראשון להשרות שכינתו בתחתונים. וממילא קוראים אנו בקריאת התורה בר"ה את המשך שושלתו של אברהם אבינו. אבותינו הקדושים הם אלו שזכו להתקרב לתכלית רצונו יתברך כשחשב לברוא אדם.

שנזכה לקבל מלכותו יתברך ברצון, מתוך הכנה והתבוננות. אמן כיה"ר.