אאא

1.

אני זוכר היטב את היום ההוא לפני שנתיים. היום שבו החלטתי סופית שאין מה לעשות, די כבר, אני חייב להתחיל להזיז את עצמי ולעשות כושר. זו הייתה החלטה חד משמעית, נוקבת וחסרת פשרות. שנה אחר כך, גם באמת התחלתי.

"קודם כול, רק כדי להיכנס לעניינים: מתי הפעם האחרונה שעשית כושר?", שאל אותי תומר המאמן במפגש הראשון שלנו, בעודי סוקר בבהלה את כל המכשירים שלו שנראו לקוחים ממרתפי האינקוויזיציה. "אה, אתה שואל מתי עשיתי כושר בפעם האחרונה? המממ... תן לי רגע להיזכר", מלמלתי בניסיון להרוויח זמן. זכרתי היטב מתי עשיתי כושר לאחרונה. זכרתי ברמה של חודש ושנה: לפני 16 שנים, בנובמבר 97'. זכרתי גם איפה בדיוק זה היה: במגרש המסדרים של מחנה שמונים, בטירונות. "טוב, עזוב, אל תענה", אמר המאמן, "אני אתן לך תרגיל קטן ונראה מתי התאמנת בפעם האחרונה...". והוא ראה. מיד.

האמת היא שכבר מזמן רציתי לכתוב כאן על הנושא החשוב הזה, אבל הרגשתי שעד שלא אתמיד במשך תקופה משמעותית, זו לא חוכמה לכתוב. עכשיו, כשאני סוגר בשעה טובה ומוצלחת שנה עגולה ראשונה של אימוני כושר רצופים, אני מרשה לעצמי לפתוח את הפה. נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את מאמנו (וגם את אשתו, כמובן).

כשאני מסתכל 12 חודשים אחורה, ברור לי מהו העיקר: קביעות והתמדה. אין שום "וואו" בסיפור הזה, אין זיקוקים, אין שיאים. זה עוד אימון ועוד אימון. ועוד אחד. אין לך ברירה ואין לך בחירה, וזהו. זו גם הסיבה שבגללה לא התחלתי לעשות ספורט עם חברים שאמרו לי לבוא לרוץ איתם בכיף, או לשחק איתם כדורסל בכיף, או לשחות איתם בכיף, או שהמליצו לי פשוט לבוא לחדר הכושר סתם בלי מאמן להתאמן על המכשירים לבד בכיף. מצטער, אין לי מספיק משמעת עצמית כדי שאוכל להרשות לעצמי לעשות דברים נורא מעצבנים בכיף. אז החלטתי להשקיע עוד כמה עשרות שקלים בסיפור כדי שיהיה איתי שם מאמן פרטי, שהוא בעצם שוטר פרטי (שלא לומר: קלגס פרטי).

והאמת, רק אחרי כמה חודשים אתה באמת מתחיל להבין את העסק. אתה מפנים שזה לא ייגמר. זה לא קורס נהיגה מונעת, שיש בו מפגש אחרון, ויאללה תנו לי כבר ללכת הביתה. רק אם תכיר בזה שהמדריך פה כדי להישאר, אולי גם תשנה את היחס שלך אליו ובעצם לעצמך. תפסיק לחשוב מתי יסתיים האימון ותבין שאתה מתאמץ ב‑60 הדקות הקרובות, יתהפך העולם. ואולי בעצם התרגיל הכי קשה שאני מכיר הוא לא שכיבות סמיכה, לא כפיפות בטן, גם לא להרים משקולות של מאה קילו – אלא לעבור לבגדי ספורט ולצאת מהבית. הצלחת בזה? השאר כבר הולך בקלות.

אני קורא עכשיו את מה שכתבתי וזה פתאום נשמע לי כמו פסקה מהאוטוביוגרפיה של הרב רפאל הלפרין, ולא כמו דף מ'יומנו של חנון'. אז אל תטעו, לא נהייתי שרירן, אבל כן, אני כבר רץ קילומטר בלי להתעלף, ובשבילי זה המון.

2.

אחרי האימון השלישי, כשהבנו שאני ממשיך, הגיעה סוגיית הנעליים. תומר שלח אותי לקנות נעלי ספורט אמיתיות ואיכותיות. מדהים כמה חנויות למוצרי ספורט יש במדינה וכמה לא שמתי לב אליהן קודם. הן היו שקופות לי כמדפי הבונזו בשופרסל. הטקס הזה של להיכנס לחנות כזאת, למדוד נעליים, לגשת לקופה ובעצם להצהיר שמעכשיו גם אני בעניין – היה שלב מכריע בדרך. הרגשתי כמו חוזר בתשובה שנכנס לראשונה לחנות של פלדהיים ומבקש לקנות סידור תפילה. זהו, הוא בפנים.

אומרים שעם הזמן מתמכרים לספורט. מתחילים לאהוב את זה. הלוואי. אני עדיין מתמלא באושר בכל פעם שבה המאמן מסמס לי "ממש סליחה אבל השבוע יש לי מילואים בדרום". אבל מצד שני, וזו עובדה: תמיד, ממש תמיד, אני יוצא מהאימון יותר שמח ממה שנכנסתי אליו. ממש בהיי. וככל שהמאמץ גדול יותר - השמחה רבה יותר. אני לא יודע מה זה עושה לי פיזית בתוך המוח, אבל זה נותן, במאה אחוז מהאימונים, חיות וחיוניות להמשך היום. וגם שרירים תפוסים.

שנים בזתי למי שמשקיע יותר מדי בכושר. הייתי רואה אותם רצים ומזיעים בשולי הכביש, לצד הרכב שלי, וחושב שהם לא מבינים מה העיקר ומה הטפל בחיים. משתעבדים לגוף. היום אני מבין שזה כל כך הפוך: ברוב המקרים הם לא משועבדים לגוף, הם מנצחים אותו. כדי לרוץ ככה צריך עקביות ומסירות והתמדה, ואלה תכונות נאצלות.

אבל אני, כאמור, ממש לא שם. לכן תומר חיפש דרך להעיר ולרענן אותי, והציע שאביא איתי דיסקים מהבית. "אם נשים מוזיקה שאתה אוהב זה יעזור לך," אמר. באימון הבא נחַתי בחדר הכושר עם דיסק תפילות הימים הנוראים בנוסח רופשיץ, האלבום החדש של אייזיק הוניג וכמובן 'לחיים טיש'. קלאסיקה, לא? תומר התפלץ ועוד הספיק לומר "אבל אמרתי מוזיקה...", אלא שאני כבר הגברתי לפול ווליום והתחלתי מתיחות. לא יאומן, אבל אחרי כמה שיעורים תומר גילה לי בסוד שהוא מפזם לעצמו לפעמים "קה אכסוף", גם כשאני ממש לא בסביבה.

3.

זה הלך לא רע כמה חודשים, אבל אז עברנו דירה. הייתי צריך לארגן לעצמי מדריך חדש, וזה, מתברר, יותר מסובך משידוך. מצאתי את עצמי, בשיא הרצינות, שואל אנשים בירושלים: "יש לך אולי מאמן? ואיך המידות שלו? יש לו חוש הומור? הוא רגיש?". בסוף, ענבי הגפן בענבי הגפן, הגיע נמרוד. לא רק השם שלו אלא גם מספר הקעקועים על גופו רמזו לי שלא כדאי ללכת הפעם על מוזיקה חסידית. נמרוד הציע שנראה טלוויזיה, כי זה מה שעושים כל המתאמנים שלו, ואני אמרתי לו "אין בעיה, בכיף, רק תבחר: ערוץ הידברות או ערוץ מאיר?". נמרוד זרם איתי, אבל הבעיה התעוררה דווקא אצלי: נסו אתם לעשות שכיבת סמיכה כשהרב פנגר בדיוק מגיע לפאנץ' בבדיחה נורא מצחיקה. אאוץ'.

משיעור לשיעור נמרוד התחיל להתעניין, אבל העיתוי של התגלות הנשמה היהודית הטהורה שלו לא ממש התאים לי. בדיוק כשהצלחתי להרים את עצמי על המתח, הוא נהג לשאול איפה אלוקים היה בשואה ומה בעצם רע בשם נמרוד ולמה אומרים לו שכדאי להחליף אותו לאברהם.

על הדרך, הוא חידש לי כמה דברים בענייני מוסר וחסידות: בתום חצי שנה של אימונים הבנתי שבוויכוח בין שני הזרמים המרכזיים בתנועת המוסר, סלבודקה ונובהרדוק, אין ספק שמאמני הכושר הם כולם תלמידי נובהרדוק. זו לא סלבודקה פה, עם גדלות האדם ועם היותו נזר הבריאה. פה לא מדברים על צלם אלוקים שיש בנו ולא גורמים לנו להרגיש בני מלכים. פה כולנו נובהרדוק, יודעים שהאדם קטן, קטנטן, הכי פצפון שיש. הגוף כל הזמן מושך למטה, מחפש קיצורי דרך, גם בדרך לתרגיל וגם בתרגיל עצמו. וזה מדהים: הוא כבר מתאמן, עושה כפיפות בטן, אבל עדיין מנסה להקל על עצמו, לחפף, לא להזיע. ואסור לוותר לו, לגוף השפל הזה.

"די, די, אני לא יכול יותר, כואב לי!", אני זועק בכוחותיי האחרונים, ונמרוד אומר: "כואב לך? טוב מאוד. זה סימן שאתה מתאמץ ומתקדם. אם לא היה כואב לך – אז היינו בבעיה".

4.

לפני כמה חודשים נמרוד קיבל עבודה במשרה מלאה בניהול מכון כושר אחר, ושוב יצאתי למסע חיפושים, מבוהל. היה כל כך נחמד עם תומר (שאגב, שומר על קשר ומבקש ממני דיסקים חסידיים) ועם נמרוד (שנראה לי שהתמכר לערוץ הידברות) ומה עכשיו? נורא פחדתי לאבד את זה. הרי הכול, כבר אמרנו, זה התמדה. שוב סיפרתי לידידים ומכרים מה בדיוק אני מחפש, ובעודי משרטט קווים לדמותה של האישיות המבוקשת, הבנתי שהרעיון הוא מישהו שאתה בעצם משלם לו ובא אליו במיוחד, כדי שלא יספור אותך. כלומר, אתה הבוס, אבל התפקיד שלו הוא בעצם להתעלל בך. להיות אדיש לתלונות שלך. ואז התחלתי לחשוב מה היה קורה, למשל, אם היה לי בנעוריי חברותא כזה. דווקא לא נחמד וזורם, אלא אחד שמחזיק אותי קצר ("קשה לך התוספות הזה? מצוין, אם לא היה קשה אז היינו בבעיה"). מה היה קורה אם בכל מיני נקודות בחיי, היה שם אחד שלא היה נותן לי לוותר, שבכלל לא היה אכפת לו אם אני רוצה או לא רוצה, כי הייתי מבקש ממנו להכריח אותי. איפה הייתי היום?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לא מזמן, בתום החיפושים וההרהורים, מצאתי את יוסי. האמת היא שחשבתי שאני קטן עליו. הוא בוגר השייטת, עובד באבטחת אישים, ומאמן בדרך כלל חבר'ה צעירים לקראת גיבושים לסיירות, אבל אליי הוא החליט להתייחס כאל אתגר מיוחד. כשנפגשנו, הוא שאל אותי, רק כדי להיכנס לעניינים, אם זה האימון הראשון שלי. בגאווה גדולה חייכתי ועניתי מיד: "אימון ראשון? נראה לך? אני מתאמן כבר שנה שלמה. ואגב מה אתה מעדיף, נוסח רופשיץ או הרב פנגר?״.

עו"ד אפרים הרמן מפתח תקווה, שלח לי לקראת יום הקדיש הכללי, את התמונה הסוריאליסטית שצילם באושוויץ, עם ההסבר הבא: "לפני כחודשיים, היינו בסיור בפולין עם הרב אריה הנדלר משעלבים. קבוצת מבוגרים של כשלושים איש במסע של שבוע דוגמת המסעות של בני הנוער. המסע היה מדהים. לדעתי אין אפשרות לקלוט את מהות השואה בלי להיות במקום שבו אירעו הדברים. רק שם, בבירקנאו, מול ההריסות של תאי הגזים והמשרפות, אתה קולט מה שקרה.

הרב אריה הנדלר שהדריך אותנו הוא אישיות מדהימה (אגב, הוא הדריך לפני כשבועיים מסע דומה של חסידות מודז'יץ, עם האדמו"ר). הוא שילב במסע גם את תולדות יהדות פולין על גדולי התורה שהיו בה. הרמ"א והמהרש"ל, רבי חיים סולובייציק, האדמו"ר מפיאסצנה, רבי מנחם מנדל מקוצק, 'מי השילוח' ועוד. התוועדנו אצל רבי אלימלך מליז'נסק וגם בבית המדרש בגור. זכיתי להעביר שיעור דף יומי בישיבת חכמי לובלין. משפחה אחת שהייתה איתנו איתרה מבעוד מועד את מקום קבורתו של הסבא-רבא שלהם בבית הקברות בלודז', והביאה עמה מהארץ 'ציון' שהיווה את המצבה שהונחה על הקבר לאחר עשרות שנים.

ועכשיו לתמונה: בדרך למחנה אושוויץ-בירקנאו עברנו בעיירה אושווינצום הצמודה אליו (זה השם הפולני, השם הגרמני הוא אושוויץ, כמובן). התמונה המצורפת היא של שלט פרסומת סמוך לעיירה. עד כמה שהצלחתי להבין מהתרגום של גוגל, השלט בפולנית אומר כך: 'אושוויץ – טוב לחיות כאן, שווה להשקיע'. בי זה העביר צמרמורת".