אאא

שכונת היוקרה בהרצלייה פיתוח הייתה כמרקחה, שמועה גונבה לאוזני התושבים המתגוררים באחוזות פאר על צוק הים כי עמותה העוסקת בטיפול ילדים נכים, שכרה את אחת הווילות ומתכננת להקים בתוכה מעון עבור "ילדים מפגרים".

טובי עורכי הדין נשכרו על ידי תושבי הרחוב "יפי הנפש" והללו- הביאו בפני בית המשפט את מיטב חוקי העזר העירוניים והכלליים כאחד האוסרים לכאורה להשתמש במבנים אלו כמבני חינוך אלא לצורך מגורים בלבד, את כוונתם האמיתית כולם ידעו, כי "הרי לא יתכן שבשכונה היוקרתית שלהם יוקם מעון חוסים למפגרים העלול להוריד את ערך הדירות".

יום ההחלטה בבית המשפט הגיע, לאחר פריסת הטיעונים של עורכי הדין לכאן ולכאן בדבר אי החוקיות בדבר ולאחר שסיימו כל נציגות השכנים את דברם החליט השופט ואמר "האם אותה התנגדות הייתה במקרה בו הייתה מתגוררת משפחה מרובת ילדים רגילה"?  "היחס אל החוסים המשתלבים בקהילה צריך שיהא כאל אדם רגיל".

עוד הוסיף השופט "כנראה שאף אחד מכם לא חווה על בשרו ובמשפחתו טיפול בילד לוקה בשכלו ובגופו, הרגישות אליהם והיחס צריך להיות ככול האדם כי גם הם נשמות כמונו".

למורת רוחם של דיירי הרחוב ובהטחת פטיש על ידי מזכיר בית המשפט, הסתיים הדיון בהחלטה חד משמעית של כבוד השופט כי המעון לחוסים שתוכנן בווילה בתוככי שכונת היוקרה קום יקום.

לפני כעשרים שנה קיבל אחד מידיד הקרובים ביותר, שליחות משמיים, זמן קצר לאחר הולדת בנו התבשר כי הנולד לו למזל טוב, לוקה בגופו ובנפשו, לאחר שהתאושש קמעא מההלם, בו במקום הוצע לו על ידי השירותים הסוציאליים כי ילדו הרך יכול להישלח למוסד ובכך תיחסך ממנו ומבני משפחתו עוגמת הנפש והטיפול בילד מוגבל, אך אדם חזק הוא ידידי,

בצעד של גבורה ובהחלטה משותפת עם רעייתו הוא קבע כי בנו הרך יגיע הביתה, ישתלב בחיי המשפחה, יגדל ויחיה עם אחיו ואחיותיו ולמרות כל הקשיים הוא ומשפחתו יישאו בעוז ובגאווה את השליחות העליונה שקיבל משמיים.

למרות נחישותו, דרך חתחתים עבר האיש ומשפחתו, הוא הביא למיטת בנו את מיטב הרופאים, הפסיכולוגים, הוא האמין שיצליח להביא את בנו להישגים, האמין והצליח! שיפור עז ניכר במהלך הזמן  ולאחר שנים של מאמץ, קבעו הפסיכולוגים כי הגיע העת לשלבו בכיתת לימודים רגילה ולו לכמה שעות בשבוע, יכול היה ידידי לפסוע מעדנות על השטיחים אדומים שנפרשו לפניו בכל בתי הספר הכלליים, אך חינוך יהודי טהור בדרך ישראל סבא רצה האיש להעניק לילדו הלוקה ו"בתלמוד תורה" רצה להושיבו,  וכך - התרוצץ מ"תלמוד תורה" למשנהו כשבאמתחתו כל האישורים המעידים שבנו מחמד נפשו יכול וכשיר להשתלב בכיתת לימוד רגילה.

בכול מוסד תורני זה או אחר, הוא ישב מול "הרב המנהל" וזה פורש כפיו כלפי שמיא בצער ומסכת תירוצים מתירוצים שונים משמיע באזני האב כי למרות רצונו הכנה והטוב ישנם סיבות טכניות שלפיהם אינו יכול   לקבל את בנו המוגבל כתלמיד מן המניין, אך - באוויר  הכתובת זעקה לשמיים ונכתבה בהבל פיו של המנהל על הקיר "עזוב אותי עם הבן המפגר שלך, אל תוריד לי את הרמה של המוסד החשוב שלי".

משכלו כל הקיצין וידידי הרגיש פגוע בנפשו עד כמה - קהילה בתוכה הוא חי מתנכרת לנשמה שהקב"ה גזר עליה לרדת לעולם מוגבלת בשכלה ובגופה, בצר לו פנה למשרד החינוך וזה כפה על אחד ממוסדות החינוך החרדיים לקבלו לכיתת הלימוד כי אחרי הכול מה ביקש האב? להעניק לבנו חינוך יהודי טהור.

במהלך כל השנים לא הפסיק האיש לספוג מהלומות וניכור מצד הסובבים על דבר הנשמה המוגבלת שהוא מחזיק בביתו, אך האיש-בגאון ובגאווה, אף לרגע לא הסתיר את השליחות העליונה שקיבל משמיים, יכול היה להצפינו בביתו או לשלחו למוסד המיועד לכך, אך לא ידידי כשאר בני אדם,  הולך הוא עם עגלת בנו ברחובה של עיר, מערבו עם הבריות וכך-בזכות הדרך שבה נקט הצליח להביא את בנו יקירו לרמות חינוך ותבונה שטובי הרופאים ואנשי החינוך והפסיכולוגיה לא שיערום.

עם השנים קבע לו את מקום תפילתו באחד מבתי הכנסת בשכונה החרדית הנחשבת בה הוא מתגורר- בית כנסת הממוקם בקומת קרקע, מידי שבת בשבתו, שלוש פעמים צועד האיש עם בנו הבוגר הישוב על כסא גלגלים למען יספוג את קדושת השבת ותפילותיה, כסא הגלגלים מוצב במרכז בית הכנסת, בנו אוחד בסידור ואף מכיר כבר את התפילות והניגונים, כה אהב הנער את הביקור בבית הכנסת עד שלעולם לא ויתר, חורף וקיץ, בגשמים ובחום הכבד נושא האב את עגלת בנו הגדול אל עבר בית הכנסת.

ליל שבת- ידידי מגיע לשער לבית הכנסת הקבוע והנה- הדלת נעולה על מנעול ובריח, הוא עומד המום מול הפתח , את המיית המתפללים הוא מצליח לשמוע מלמעלה, בקומה הרביעית של אותו בניין, חיש מהר מטפס האיש אל על ומשביקש לברר אצל הגבאי את סיבת המעבר הבהול לקומה העליונה ומשפרס בפניו את המגבלה של העמסת עגלת בנו לקומה כה גבוהה, שמע את המשפט שהכהו כברק "פה יותר נוח לנו, וחוץ מזה על פי ההלכה בנך אינו חייב במניין" פטר אותו הגבאי במשפט המצמרר והמשיך בעיסוקיו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כשרגליו כושלות וליבו צרוב הוא נעמד במרכז הרחוב, שעון על עגלת בנו ואינו יודע נפשו מצער, הבן הבוגר שישב בכסא הגלגלים  הבין את המצב בו נקלע אביו האהוב, לפתע- פנה אליו בשפתו המובנת לאביו ולבני משפחתו כשהוא מחווה באצבעו לעבר בית מדרש מרוחק מעט ואמר "אבא, בא נלך לשם, האדמו"ר בבית הכנסת ההוא גם יושב על כסא גלגלים, בטח שם יודעים לכבד אנשים נכים".

ליל שבת- השמש כבר שקעה מזמן, האב ובנו הנכה מתגלגלים במורד הרחוב ושניהם בוכים, האב על ניכור הסביבה לנשמה המוגבלת בגופה ובשכלה והנער- דמעות של שמחה שוטפים את עיניו על שהסכים אביו לשאתו לבית הכנסת מרוחק מעט ולא לוותר על התפילות.

משפחה, שכנים, ידידים, מנהלי בתי ספר, גבאי בית הכנסת וכל אדם באשר הוא- אם שופט "גלוי ראש" בשבתו על כס המשפט ב"ערכאות" פסק והבין כי אדם מוגבל בשכלו ובגופו ראוי לייחס הולם ורגיל ככול האדם תארו לכם את יום בואכם בפני בית דין של מעלה-שם... אף לובש "פראק" ואף מקפיד על "ונטחן" לא יצדק בדין.כי חשיבותו של  ילד יהודי הלוקה בגופו ובשכלו  אצל אבינו שבשמיים אינו פחותה ולו בנימה מנשמתכם כי "אוי לנו מיום הדין" ויפה שעה אחת קודם.

נ.ב. כותב השורות יודע ומכיר עשרות ומאות עמותות ו"מלאכים" מתוככי הציבור שלנו המסייעים בהתנדבות ובמסירות ללא ליאות לילדים ולאנשים מוגבלים מכול המגזרים, המקלים ולו במעט מהעומס המוטל על בני המשפחות טור זה נכתב בכדי להלום ולעורר את האנשים שעדיין לא השכילו להבין.

טורו של חברון גרנביץ מתפרסם ברשת ´קו עיתונות´.