אאא

1.

שני אירועים שקרו השבוע העמידו חלק מהח"כים בכנסת במבוכה. הם היו צריכים להגיב, התקשורת ממש דרשה את זה מהם, אבל הם לא בדיוק ידעו איך. האירוע הראשון התרחש ביום שישי בשש וחצי בבוקר. שולמית אלוני נפטרה. האירוע השני התרחש ביום שני בבוקר. עיתון בנורווגיה חשף כי ליאיר נתניהו, בנו של ראש ממשלת ישראל, יש בת זוג מקומית – והדיווח צוטט בארץ בהרחבה.

עם שולמית אלוני נציגי הציבור הדתיים והימניים הצליחו איכשהו להתמודד. תיכף נדבר על זה. אבל סנדרה לייקנגר הנורווגית העמידה אותם באי נעימות של ממש. איך אתה מביע את הזעזוע האמיתי שלך מהעובדה שלבנו של ראש ממשלת ישראל יש בת זוג שאינה יהודייה? או יותר נכון: איך אתה מביע את הזעזוע האמיתי שלך מהעובדה שלבנו של ראש ממשלת ישראל יש בת זוג שאינה יהודייה, בלי לצאת ברוך מרזל או נסים זאב? אנחנו הרי לא גזעניים, חלילה, ולא כהניסטים, ולא חיברנו את תורת המלך. דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה צו פיוס. אבל כשזה מגיע להתבוללות, לניתוק מהעם היהודי, זה מסתבך. פתאום מתברר שאין דרך נחמדה להסביר מה כל כך נורא.

וכך התחלקה המדינה מיום שני בבוקר לשניים: בין אנשים שחשבו שזה משעשע, מגניב אפילו, לבין כאלה שחשבו שזה מזעזע. בין מי שאמר בחיוך "טוב, כלום עוד לא סגור, היא עוד לא פגשה את השוויגער המיועדת שלה..." לבין מי שאמר לעצמו, בלי טיפת ציניות, "השם ירחם".

לפני כשנתיים, כשהבן הצעיר של ביבי, אבנר, החל לשמור שבת ואף לחבוש כיפה, היה דיבור על כך שיש פה גם משמעות ציבורית, סמלית, ייצוגית. מעבר לשמחה על כל נער שמגלה את מורשתו, מדובר הרי בבן של ראש הממשלה. כל מדינת ישראל רואה עכשיו את הבחור הצעיר הזה שבאופן טבעי מתחבר לעולם התורה והמצוות (אגב, אבנר הוא לא הילד היחיד של ראש הממשלה שעשה צעד כזה. נועה, בתו מנישואיו הראשונים, חזרה בתשובה לפני כמה שנים). הנה, זה קורה במשפחות הכי טובות. אפילו לראש הממשלה יש בן כזה.

אז מה המשמעות הציבורית של מה שפורסם השבוע על אחיו יאיר?

2.

השיר החסידי המוכר ביותר בעולם הוא "ישמחו השמיים". לא אתפלא אם אפילו משפחת לייקנגר הנורווגית מכירה אותו. ירעם הים, ירעם הים, ירעם הים ומלואו. השיר הזה כל כך נפוץ בפולקלור הישראלי, שלפעמים אפשר לטעות ולחשוב שהוא שיר של הגבעטרון. אבל זהו, שהוא לא סתם שיר חסידי – הוא שיר שהולחן על ידי אדמו"ר. כלומר, מה שנקרא, "לחן קודש". ליגה אחת מעל.

רק לאחרונה גיליתי להפתעתי שהוא נכתב בדיוק על רקע חשש כזה מהתבוללות. הנה הפרטים: חסידות פיטסבורג היא חצר חסידית, ענף של חסידות נדבורנה. האדמו"ר הקודם, רבי אברהם אבא לייפר זצ"ל, ניצול שואה שאיבד במלחמה את בנו בן השש, הגיע לעיר האמריקאית פיטסבורג והחל להקים בה מוסדות תורה וחסד. לימים עלה לארץ ביחד עם חסידיו ופתח את בית מדרשו בעיר אשדוד. אבל באותה תקופה בארה"ב, הגיע אליו יהודי אמריקאי, דווקא לא מהמהדרים במצוות. הוא היה נסער. בתו היחידה, סטודנטית באוניברסיטה בפלורידה, עזבה את הבית והודיעה להורים בנחרצות שהיא עומדת להתחתן עם גוי. היהודי פנה אל האדמו"ר, סיפר לו את הסיפור בכאב וביקש עזרה. "אני אמנם לא שומר תורה ומצוות, אבל אני לא מסוגל לחשוב על כך שנכדי יהיה גוי", בכה האיש.

הרבי שמע את הדברים ובירך אותו שהבת תעזוב את הבחור ותינשא ליהודי כשר. זה לא הספיק לאותו אב. הוא דרש שהרבי גם ייסע איתו לפלורידה, כדי לשכנע את הזוג לא להינשא. הרבי שתק. באותה תקופה חש ברע והיה אמור לעבור ניתוח. אבל פתאום הוא קם בהחלטיות והודיע לרבנית שהוא יוצא לדרך הרחוקה. "בת ישראל וכל הדורות שעתידים לצאת ממנה נתונים בסכנה חמורה. אני חייב לפעול". תוך כמה שעות כבר היה בדרך לפלורידה, ורק כעבור שבועיים, בתום מסע שכנועים עיקש, חזר. הוא דיבר והסביר ונאם, יחד עם האב, עד שהבחורה היהודייה חזרה בה והזוג נפרד.

בני משפחתו של האדמו"ר מספרים שהוא שב הביתה מאותה נסיעה תשוש וחלש, אבל על פניו הבעה של שמחה וסיפוק. "אם הצלחתי להציל נפש אחת מישראל, הרי שהשמיים והארץ ששים ושמחים", הוא אמר, ואז החל לפזם לעצמו מנגינה חדשה: "ישמחו השמיים, ישמחו השמיים, ישמחו השמיים, ותגל הארץ. ירעם הים, ירעם הים, ירעם הים ומלואו...".

זו הייתה הפעם הראשונה שבה נשמע הניגון הזה בעולם. הוא עתיד להישמע עוד אלפי פעמים, או מיליוני פעמים, תחילה מפיותיהם של חסידי פיטסבורג ואחר כך מפיותיהם של כמעט כל היהודים על פני כדור הארץ. בשמחות, בחגים, בשבתות של הסוכנות היהודית, בצה"ל, איפה לא. אחד האדמו"רים של הימים ההם אמר: "אתם יודעים מדוע הניגון הזה התקבל כל כך בפי רבבות בני ישראל? כי בהלחנה שלו הושקעו כוונות טהורות אחרי מילוי משימה קדושה של החזרת נשמה יהודית למקורה".

3.

מה שטוב בסיפור חסידי, זה שהוא תמיד גורר אחריו עוד אחד. אז הנה עוד סיפור. אולי דווקא כי אין לי מילים מנומקות. מצד אחד אני לא מפסיק לחשוב על זה, מצד שני אני לא מצליח לנסח את הזעזוע שלי במילים יפות. זה אסור וזהו. יש הבדל בין יהודים לגויים, יאיר. ואין לי דרך פלורליסטית לנמק את זה. אז יאללה, עוד מעשייה:

לפני למעלה משלושים שנה הגיע אל הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק, קיבוצניק מהצפון וסיפר לו בצער שבנו עומד להתחתן עם גויה. הרב גרוסמן קרא לבן לשיחה אבל זה לא עזר. הבחור היה נעול, לא היה על מה לדבר. הרב גרוסמן לא התייאש והציע לאב שיסדר לבן המתבולל פגישה עם הרבי שלו, רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל, שהיה ידוע כצדיק מופלא. הצעיר הסכים והפגישה נקבעה.

לפני שהגיע, הרבי הורה לעוזרים שלו שלא להכניס את הצעיר לחדר קבלת הקהל הרגיל, אלא למרפסת, ולהכין שם שני כיסאות עבורם. הבחור נכנס, התיישב בנחת, הרב הצית סיגריה לו ולבחור, ואז החל לדבר איתו. על מה? על כל נושא שבעולם, חוץ מהנושא הטעון והרגיש שלשמו נשלח הבחור לפגישה. הם פטפטו והתיידדו, ואחרי שעתיים וחצי הרבי הודה לו ונפרד ממנו לשלום בחום.

הבחור חזר הביתה, והאב התאכזב לגלות שהרב בכלל לא הזכיר את הגויה אפילו בחצי מילה במהלך השיחה. הוא צלצל מיד לרב גרוסמן, שצלצל מיד לאדמו"ר, והאדמו"ר אמר: "תשאל את האב האם בנו נהנה מהשיחה". הרב גרוסמן בירר, והודיע לרבי שכן, הצעיר נהנה ואמר שמדובר באחד האנשים המרתקים שפגש. "אז הכול בסדר", הודיע האדמו"ר מלעלוב. "אם הוא התאהב בי – הוא לא יוכל יותר לאהוב גם אותה. זה לא הולך ביחד". הרב גרוסמן העביר לאב הקיבוצניק את התשובה, וגם הסביר אותה: עכשיו הבן שלך קשור בצדיק, מחובר אליו, זו כנראה התרופה.

כעבור כמה ימים הקשר אכן הסתיים. לא עם הרבי, עם הגויה.

4.

ועכשיו לאירוע השני שקרה השבוע. אני מבטיח שהטור הזה לא יהפוך מעתה לטור קבוע של ביקורות הספדים, אבל סורי, בחודש שבו נפטרים אריאל שרון ושולמית אלוני, קשה להתאפק. "מייסדת מפלגת רצ חברת הכנסת שולמית אלוני הייתה אשת עקרונות שלא הסכמתי עם עמדותיה, אך הערכתי את מוכנותה להילחם עבורם", מיהר להודיע יו"ר הבית היהודי, ח"כ נפתלי בנט, אחרי פטירתה. רגע, למה בעצם הוא חייב להספיד אותה תוך חמש דקות? למה שבנט לא יפנה את הבמה לזהבה גלאון וחיים אורון, שבאמת הכירו אותה ובאמת הולכים בדרכה, ויעלה בינתיים עוד תמונה מטיול בנחל תנינים שבימים אלה מלא במים אחרי השלג הגדול וכולכם, אחיות ואחים שלי, חייבים לראות? האם אחרי פטירת ח"כ חנן פורת ז"ל, זהבה גלאון מיהרה להעלות סטטוס דומה?

אבל בנט זה עוד כלום. יו"ר ש"ס ח"כ אריה דרעי אמר כך: "היא הייתה דעתנית, ובעלת עמדות חריפות, אבל לא הייתה תככנית ולא חרשה רעות. הייתה אישה טובה, בת פלוגתא קשה מאוד וידענית מאוד". שמעתם? דעתנית, לא חרשה רעות, טובה וידענית. טוב שדרעי לא אמר גם שהיא החזירה עטרה ליושנה. שולמית אלוני והרב עובדיה יוסף צוחקים בשמיים מהתיאור הזה (כל אחד במקומו, כמובן).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

נכון, אחרי מות קדושים אמור, אבל אחרי מות אפשר גם לשתוק, או לפחות לא להפריז. השיא התרחש בסוף ההלוויה. הרב שערך את ההלוויה האורתודוכסית (הנה, בכל זאת משהו טוב על אלוני) אמר כך, לא נגענו: "בשם חברה קדישא, בשם החברה הישראלית כולה שאותה ניסית והצלחת לתקן, אנו מבקשים ממך מחילה וסליחה, כל שעשינו עשינו לכבודך, כל סידורי הטהרה והקבורה היו כמנהג חברה קדישא כפר שמריהו". אני חוזר: בשם החברה הישראלית כולה שאותה ניסית והצלחת לתקן.

תראו, אני לא אומר שצריך להתנהג לא יפה בהלוויה, או להזכיר את עמדותיה של המנוחה ביחס לארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. אבל אני לא מכיר רב או רבנית שזכו לנוסח כזה על קברם אחרי פטירתם, גדולים ככל שיהיו. גם לא אנשי חסד, אנשי רוח, שרים, רופאים, קצינים, מתנדבים, מורים, חקלאים ועוד אנשים שבאמת ניסו לתקן את החברה הישראלית. למה ככל שאנחנו פחות מסכימים עם המנוח המפורסם, וככל שהוא יותר נלחם בנו, אנחנו יותר חשים צורך לייפות את המציאות, בעיקר מול התקשורת? מה המנגנון הזה שגורם לנו לרצות להתחבר בכל מחיר לאבל ולצאת פשוט מגוחכים?

מצטער, אין לי פה פאנץ' חסידי מרגש על המעשייה שהתרחשה השבוע בכפר שמריהו. יצחקו השמיים.

התמונה המוזרה הזו צולמה בקמפוס שטראוס, הסניף החרדי של מכללת הדסה בירושלים. שלח אותה הקורא נתן הוכברג, עם הסבר. גם בקמפוס הזה יש מכונת שתייה אוטומטית. גם שם היא מדי פעם לא עובדת. אבל שלא כמו במקומות אחרים שם יש נוהג להחזיר לך את הכסף שאיבדת, ולשים אותו על המכונה עצמה. אחת התלמידות הכניסה למכונה חמישה שקלים, ואז שוב חמישה שקלים, אבל לא קיבלה בקבוק סודה בתמורה. היא צלצלה להתלונן, ומאז מחכה לה שם, כבר כמה ימים, מטבע של עשרה שקלים, מודבק בסלוטייפ למכונה. "מה שמדהים," כותב הוכברג, "זה שאני עובר שם כל יום, ואף אחד לא חושב לקחת את המטבע הזה. מחכים שהיא תגיע". הנה עוד מעשייה חסידית.