בנימין מנקה את אבני הכותל המערבי (צילום: שיחת השבוע)
אאא

זה היה עוד בוקר שגרתי, שחור משחור, בימי מלחמת העולם השנייה.

בנימין ורצברגר, נער צעיר, החל את יומו בגרירת פסי רכבת כבדי משקל, בידיו הכחושות שעצמותיהן בלטו מרוב רעב.

כעבור מספר שעות, ניתן האות לארוחה היומית. בנימין זינק לנקודת החלוקה, יחד עם עוד קבוצת יהודים מורעבת, המחכה בקוצר רוח להכניס דבר מה לפה. קצין נאצי נתן בו מבט של בוז ואמר לו: "אתה חולם להגיע לירושלים שלכם? אולי האפר שלך יזכה להגיע דרך הארובות של מחנה ההשמדה".

בנימין נצר את הדברים בלבו כשהוא מתחזק באמונה. לימים, בניסים מדהימים הוא הצליח לעלות לארץ-ישראל והתקבל לעבודה בכותל המערבי.

"מעולם לא הסתכלתי על השעון, כל דקה רציתי לתרום במה שאני יכול. בכל פעם שניקיתי את אבני הכותל, שממנו לא זזה שכינה מעולם, הרגשתי שאני נוקם באותו קצין נאצי. זו הנקמה הכי יהודית שיש", הוא אומר בראיון מרטיט לאבי מימרן ב'קול ברמה'.

זהו סיפור מרטיט על אמונה וביטחון, השגחה פרטית וניצחון גדול.