אאא

ניכר אדם בכוסו, בכיסו ובכעסו, אומרת הגמרא. לא אופן התנהגותו של האדם בשגרה מעיד על רמתו האנושית והמוסרית, אלא דווקא האופן בו הוא נוהג במצבי קיצון. יש בריות אשר נאים מעשיהם בסתם ימים של חול, אך בימים קשים אינם נוהגים כבני אדם. במבחן זה מעניין לראות היכן נמצא עם ישראל בימים אלה, שהינם תקופה לא פשוטה, כאשר מחד ישנן תופעות מדהימות של אחדות ומוסריות, ומאידך גם מצער לראות כי ישנם שוליים לא קטנים המתדרדרים לתהום אנושית שאין נמוכה הימנה.

בהפשטה, התנהגות אנושית צריכה לעמוד בשני סטנדרטים - מוסריות והבנת המציאות. מהם נגזרת התוצאה – הטוב או הרע. אי אפשר להגיע למוסר הנכון בלא שניהם כאחד, אי אפשר לזה בלא זה ולזה בלא זה. כלומר, גם מוסריות עילאית אשר מוחלת על מציאות שאינה נכונה, תביא בסופו של דבר לתוצאות רעות מבחינה אנושית. אי אפשר לטעון למוסריות כאשר אין הבנה עמקנית של המציאות. המציאות היא חלק אינהרנטי של תפיסת מוסר. בשני מבחנים אלה כשל השמאל הישראלי, הניתוק הביאו לעברי פי פחת.

ניתוק ומוסר

ראינו במהלך המבצע הפגנות, או לפחות ניסיונות לארגן הפגנות אשר נחסמו בידי המשטרה, כדי להזדהות עם ה"נפגעים בצד השני". ארגון השמאל "בצלם" היה מעוניין לפרסם בכלי תקשורת מרכזיים רשימה של שמות של הרוגי האוייב, כדי לעורר אהדה ציבורית ולנסות לעצור את צה"ל מפעולתו. הזדהות זו עם המחבלים באה ממניעים שבעיניהם אולי הם מוסרים, לנסות לעצור כל הרג שהוא, ולא משנה מי הגורם לו ומהי סיבתו. אבל הניסיון להחיל את המוסר על על טרוריסטים רצחניים חסרי כל עכבות, הוא התגלמות חוסר המוסריות.

מתרחש אצלם ניתוק מוחלט בין האידאל הרצוי של היעדר אלימות, לבין המציאות האלימה במערומיה. הניתוק הוא חטאו הגדול של השמאל, לקחת אידאל של היעדר אלימות, ולנסות לכפות אותו על מציאות אלימה ואכזרית תוך מניעת המותקף מלהתגונן, היא היא העיוות המוסרי הגדול ביותר. 

בחלק מהמקרים זה אפילו לא מגיע ממניעים מוסריים, אלא מתמיכה בלתי מסוייגת באוייב ושנאה לא מוסתרת לכל המפעל היהודי בארץ ישראל או ליהדות באשר היא. הם לא מאמינים בקיומו של עם יהודי, ולפיכך פסולה בעיניהם הפלישה הקולוניאלית של אירופים לתוך שטחה של אוכלוסייה ערבית. כדי לקדם את האג'נדה הזו הם מאמצים "עקרונות מוסריים" מן הגורן ומן היקב, כדי להסביר את שנאתם באופן כביכול נאור.

כאשר באים לנווט באמצעות מפה, הדבר הראשון שבודקים זה היכן אנו נמצאים כעת, ואז בודקים מהו המסלול הקצר והנכון ביותר אל היעד. כאשר אנו רוצים לנהוג באופן מוסרי, עלינו לבדוק קודם קול מהי המציאות. אסור להפך את הסדר ולדמיין את האוטופיה הרצויה, ואז לנסות לאנוס את המציאות כדי להתאימה להאוטופיה.

רוע

כוונות טובות אינן הטוב. צריך שתוצאות תהיינה טובות. כאשר כוונות טובות גורמות לתוצאות רעות, אזי הן עצמן הרוע. גם אם נניח למען הדוגמה שאכן יש בפעולת צה"ל בעיות מוסריות, רק כהנחה, כאשר ממקדים את תשומת לב העולם למתרחש כאן תוך התעלמות מבעיות מוסריות חמורות הרבה יותר, זהו דבר פשע לכל דבר ועניין.

דומה הדבר לאדם המושך את תשומת ליבו של השוטר לצד אחד כדי לטפל באיזה ילדון שובב המשליך לכלוך, ובכך מונע מהשוטר להבחין ולטפל במעשה רצח המתרחש בצד השני. כאשר בסביבה הלא רחוקה מאתנו מתרחש רצח המוני וזוועות שלא יתוארו על ידי פורעים מוסלמים קיצוניים, אך תשומת הלב העולמית נתונה לזוטות המתרחשות כאן, זהו עיוות מוסרי ברור. זה ממקד את תשומת ליבו של העולם ל"טבח" המתרחש בעזה, ומפקיר את היזידים והמיעוט הכורדי בסוריה ובעירק לטבח נוראי, קבורה בחיים של מאות אנשים ומעשי התעללות מתועדים מן הקשים ביותר במאה האחרונה.

אם המוסר שלהם הוא להתמקד ב"פשעי" היהודים, ולהתעלם מכל דרמה מוסרית אחרת, אזי לא מוסר יש להם אלא התגלמות הרוע. מי שמחפה על הפשעים הגדולים באמצעות מסך עשן של ה"בעיה הציונית", לוקח למעשה חלק נכבד בהם.

חשוב לזכור שהמוסר לצידנו, ויש לזכור ולהזכיר זאת כמה שיותר. בכל אמת מידה. עדיין, הרג אנשים כואב לנו. לא באנו לשוש על הדם מתוך חיפוש הנקם, אלא נאלצנו להשכים להרוג את רודפינו. לא בחדווה, אלא ככורח. לעולם לא נסלח לאוייבנו על כך שגרמו לנו את הצורך לצאת ולהרוג אותם.

הלברטל

ואם בהיעדר מוסר עסקינן, אי אפשר להתעלם מטורו של דב הלברטל בבמה מכובדת זו. גם הוא נופל במבחן המוסר של הבנת המציאות, שהבאתי לעיל. הוא עושה אידיאליזציה לאוייב, ואידאליזציה לאומות העולם, ואתייחס לעיקר דבריו.

ראשית, את שיטתו הוא מבסס על כביכול "תפיסת העולם החרדית" אותה הוא בא לייצג, לא ברור לי כלל מדוע הוא חושב שיש לו מונופול על ה"חרדיות", והוא הוא זה המוסמך היחיד לפרש אותה. החרדיות לא ניתנה בירושה לאף אחד, ושבעים פנים לתורה. גם אם את דבריו הוא מבסס על אמירה של גדול תורה מסויים בדור קודם, ראוי לזכור שכל אמירה שהיא נאמרה לשעתה, בהתאם למצב באותה העת, ואין היא מהווה צוואה תמידית לעתיד לבוא שיש להחיל על כל מציאות משתנה. והמציאות השתנתה הרבה.

מספר טענות הוא מעלה:

כיבוש ארץ ישראל הינו מתוך עקרון של אדמה מעל האדם - שטות לומר זאת. אמנם, יש בכך מחלוקת בין הרבנים החרדים לרבנים הלאומיים, אך כיום אין זה משנה מאומה, אין לכך נפקא מינה למעשה. הדיון הנכון היום הוא לא ברובד ההלכתי, אלא ברובד של הבנת המציאות. גם אם נדבק בתפיסה שהאדם מעל האדמה, יש לבדוק האם וויתור על אדמה יביא לשמירת חיי אדם או להיפך.

המציאות הוכיחה כי ויתור על אדמה גורם לעידוד הטרור, ומביא למותם של יהודים רבים. הפייסנות עם הערבים אינה שומרת על החיים, אלא היא מפלצת אשר כדי לקיימה יש להקריב עבורה חייהם של יהודים. לכן גם הרבי מליובאוויטש, אשר התנגד לציונות, דגל בתפיסה של אף שעל. הוא הסביר כי ויתור לטרור יביא להרג נוסף. בפרספקטיבה של 20 שנה וכחכמים לאחר מעשה, קל לראות כי התחזיות שלו והבנת המציאות שלו קלעו בסופו של דבר למציאות האמתית. גם גדולי תורה שתמכו בשעתו בהסכם אוסלו, חזרו בהם לאחר שנוכחו מהן תוצאותיו. לכן, דווקא מתוך תפיסה שחיי אדם קודמים לכל, יש לדבוק בכל פיסת קרקע אפשרית כדי לשמור על החיים. כל ויתור על קרקע, הוא ויתור על החיים. 

עוד מדבר הלברטל על יסודות משיחיים בתפיסת ארץ ישראל – ובכן, יהדות היא משיחיות. אותה משיחיות שהביאה לכיבוש 48 היא שהביאה לשחרור 67. זה משיחי כמו זה. משיחיות מעולם לא הייתה דבר גנאי ביהדות, להיפך, גדולי עולם ואנשי שם עלו לארץ ישראל במהלך הדורות בשם המשיחיות. ואם באומרו "משיחיות" מתכווין הלברטל לאמונה לא ריאלית הנוגדת את המציאות, אזי הוא מאשים אחרים בחטאי עצמו. הוא דוגל באופן חסר כל היגיון בתפיסת עולם הגורסת שעלינו להידבר בכל מחיר עם הבאים להשמידנו, וחלילה לא לעשות מעשה כדי למנוע מהם לבצע זממם. המציאות הוכיחה כי תפיסת העולם של "מחנה השלום" היא הזויה, וכשהזויים מאשימים בהזיות אין זה אלא אות כבוד. 

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

עוד טען הלברטל כי התנחלויות הן מרידה באומות. ראשית, עצם קיומנו זה מרידה באומות. להיות יהודי חי זה מרידה בנאצים ובאנטישמים באשר הם. גם המושג ההלכתי "מרידה באומות" הוא קשה מאד לזיהוי ליישום. יש הרבה אומות, ישנן אומות התומכות בישראל וישנן המתנגדות לה. אזי כל פעולה שהיא תהווה מרידה באומה זו או אחרת. אי אפשר להיתלות בהחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, כיון שהחלטה זו לא הייתה פה אחד.

עדיין הקיום היהודי בשטחי כיבוש 48 מהווה מרידה באומות שהיו בדעת מיעוט באותה עת. לפיכך, הדרך היחידה להימנע מהמושג הערטילאי "מרידה באומות" זה פשוט לספק לאומות את מה שהם אוהבים: יהודים מתים. והרבה. אני תקווה שאין לו כוונה רצינית לעשות זאת. 

הטיעון השטותי ביותר של הלברטל הוא נושא העלות הכלכלית של ההתנחלויות. נכון, כל ישוב דורש כסף להקמתו ותחזוקו, בין אם הוא בתוך הקו הירוק ובין אם הוא מחוצה לו. כל כלכלן מתחיל ידע לומר שעלות של כל דבר נמדדת תמיד בעלות האלטרנטיבית שלו. כלומר, יש לבדוק לא רק כמה כסף איקס עולה, אלא כמה כסף יעלה אם לא נשלם את איקס. למשל, כמה יעלה לעשות יישור שיניים לילד (15,000 ₪), וכמה זה יעלה בטווח ארוך אם לא נוציא עכשיו סכום זה (דירה בשידוכים). הוכח, כי כאשר אנו מוותרים על יישוב יהודי, אנו משלמים עשרות מונים כדי להתגונן מפני הטרור המתגבר כתוצאה מהוויתור. הנזק הכלכלי שנגרם מהמלחמות והטילים הנורים בעזה גדול הרב היותר מעלות השמירה על היישובים שהיו שם.

לסיכומו של עניין, עלינו לשים לנגד עינינו כל הזמן את המציאות. להבין את המציאות כמות שהיא, גם כשהיא לא תואמת את הרצונות שלנו. רק מי שמבין את המציאות יכול להחיל עליה ערכי מוסר, והמוסר שלנו דוגל בחיים. החיים, זו המשיחיות שלנו.