אאא

במהלך חג-השבועות הלך לעולמו בגיל 81 יונה באומל, אביו של החייל הנעדר זכריה באומל. באומל התגורר בשכונת קטמון בבירה. הוא הותיר אחריו את אשתו מרים, בן, בת ונכדים.

לפני חמש וחצי שנים הוא התראיין לעלון "שיחת השבוע" ודיבר על חטיפת בנו ועל המאמצים להביא לשחרורו.

"אינני רוצה להתגאות, אבל כשאני ניהלתי משא-ומתן להשבת גופתו של חייל צה"ל ארצה, הדברים נראו אחרת". כוונתו למשא-ומתן שניהל, באורח לא-רשמי, לפני כשתים-עשרה שנים, להשבת גופת חייל צה"ל הדרוזי, סמיר עסאד. "ישבתי אז אחד מול קבוצה. התחילה דרישה לשחרור של מאות מחבלים. בסופו של המשא-ומתן שוחרר מחבל בודד בתמורה לקבלת הגופה. אחד כנגד אחד".

יונה ורעייתו מרים מתגוררים בירושלים. הם סמל להורים יהודים מסורים, המוכנים לעשות הכול למען בנם. יותר מעשרים ואחת שנים חלפו מאז הקרב המר בסולטן יעקוב, שבו נפל בנם בשבי הסורים, והשניים אינם מוכנים להרים ידיים. הם אינם מתייאשים ואינם מוותרים על-אף אלפי הפגישות, השיחות, הנסיעות, התקוות והאכזבות שחוו מאז.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

נעלמו ואינם

העובדות היבשות והכואבות הן כי מיום נפילת הבן בשבי, בכ´ בסיוון תשמ"ב, איש לא טען כי הוא ושני חבריו, יהודה כץ וצבי פלדמן, בחיים. שום גורם גם לא ניסה להשתמש בהם כב´קלפי מיקוח´. יונה ומרים מעולם לא קיבלו מבנם סימן חיים כלשהו.

ומנגד, מעולם גם לא הוצגה הוכחה כלשהי למותם של זכריה ושני חבריו. יונה ומרים מתעקשים להאמין כי בנם חי ולצפות לשובו. הם מתרוצצים בעולם, מפעילים קשרים בין-לאומיים, אוספים כל שביב מידע ואינם אומרים נואש.

"זה קשה, זה עצוב", אומר יונה בקולו האיטי, הלאה-משהו. "איננו אנשים צעירים וכוחותינו הנפשיים אינם בלתי-מוגבלים; אבל אנחנו מוכרחים להוסיף לשאת את המשא הזה על גבנו. אם אנחנו לא נעשה זאת למען זכריה, מי יעשה זאת?".

יהיה זכרו ברוך.