אאא

הייתי נער צעיר כשנחשפתי לראשונה ל'מלחמות היהודים' של יוסף בן מתתיהו. הקריאה בו הדריכה את מנוחתי.

בכרך ששמור איתי עד היום, ניתן למצוא את סממני הזעם. לא יכולתי להישאר אדיש לבוגדנות שלו, לחנפנות לקלגסי רומי, ולסאת השקרים הצפים מתוך דפיו. בכל מקום שנראה שהנ"ל אחז באחת מהמידות הללו, הוספתי בכתב יד: 'שקרן', 'חנפן', 'בוגד'.

ההזדהות הטבעית שלי, היתה עם בני עמי, עם גיבוריהם המושמצים, עם מפקדיהם האמיצים, חדורי האמונה העוז והתושיה. הייתי בטוח שאיש לא מאמין לו, לבוגד. זה שחצה את הקווים בשעה שניתן היה להכריע את המלחמה, וזיכה את האויב בנקודות מכריעות, שהביאו למפלה של בני עמו, עמנו.

התאכזבתי, ובכל פעם שאני עומד מול חומות ירושלים אני רואה את פני הלוחמים ומשפיל את שלי, אני לא יכול להסתכל להם בעיניים.

גיבורי המרד שלחמו בחרוף נפש, תוך הסתערויות הרואיות על האויב הרומי. הסתערויות שהביאו את הלגיונות הרומאיים ליאוש ומפלות מבישות חוזרות ונשנות, עד שטיטוס עצמו ניצל בעור שיניו בשניים ממתקפות אלו.

חיילי המרד שלא ישבו בסעודות של קמצא או של בר קמצא, שלא חיפשו מחסני מזון להתענג בהם, עד שטיטוס יפצפץ את חומות העיר וישחט אותם מדושני עונג. הפכו להיות: 'בריונים', 'כנופיות', 'רצחנים'.

לאחרונה, נוכחתי בהרצאה שעסקה באיתור המחנה הצבאי של שמעון בר גיורא. תוך כדי ההרצאה מלומדת, המוכיחה ששמעון בר גיורא פיקד על יחידה צבאית ממושמעת ומאומנת, כינה המרצה את חיילי בר גיורא 'כנופיות'. רתחתי, אך שאלתי את המרצה המלומד בנימוס, למה 'כנופיות'? ותשובתו הלא מלומדת: 'כך מכנה אותם יוספוס'.

מאידך על דרשני ימי בין המצרים חביבים אגדות 'קמצא ובר קמצא'. הדשדוש בהם הוא תמיד מן הנרטיב התבוסתני, זה השולל את המרד, כל שכן את גיבוריו. ה'היסטוריונים' שבהם, מסתייעים בתיאורי המרד של יוספוס.

את האמירה לא חשוב מי עשה את ההיסטוריה חשוב מי שכותב אותה, מייחסים לדוד בן גוריון, אך נראה שמי שהמציא את זה אינו אחר מיוסף בן מתתיהו. לדאבונם של יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא ושאר גיבורי המרד, לא התפנו הם לכתיבת היסטוריה. בזמן שיוספוס קיבל את אתנן הבוגדנות והתענג בטומאתה של רומא, ראשו של שמעון בר גיורא הותז בתהלוכת ניצחון, ויוחנן מגוש חלב התענה עד מוות בבית אסורים.

אך בכל פעם שיוספוס מזכיר את יוחנן מגוש חלב, הוא דואג לצרף לו רשימת חרפות וגידופים, לעיתים מוקדש לכך, כחצי עמוד של 'מחמאות' מפוקפקות.

יוספוס יש לזכור, מעלים מאיתנו פרטים רבים אודות עצמו. האופן האמיתי בו נפלה יודפת? כיצד ומתי הגיע להסכם עם אספסיינוס? איזו תרומה של מידע ומורל, תרם ללגיונות הרומאיים המותשים? מה היתה תרומתו לנפילת ערי הגליל וכניעתם של חלקם, ללא קרב? ומאידך, איזו דמורליזציה הוא זרע בשורות הלוחמים של אחיו?

המראה של לוחמים עזי נפש, ובמיוחד של שדרת הפיקוד שלא בגדה, העמיד בפניו תמונת ראי מבישה ביותר. שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב, יכלו להימלט על נפשם, הם ולוחמיהם, להתפזר, להעלם במרחב. הם לא בחרו בזאת. הם ודאי לא בחרו ליפול לידי השפלים שבאויבי עמנו, כדי לקבל את חסדם תמורת בגידתם.

מה הפלא, שהוא עוין אותם ומשאיר את שמם לדראון עולם, כרצחנים ושודדים.

נתונים אלו כופים עלינו לעיין מחדש במהלך המרד ונסיבותיו. הרתיחה שהביאה לפרוץ המרד מורכבת מנסיבות מכאיבות ביותר. העובדה שלמרד היו מנהיגים רבים, מלמדת על העדרה של מנהיגות מוסכמת, אך גם על העובדה שאין מדובר בקפריזה של יחידים. עדותו של מחבר 'עזרא הרביעי' שחווה את חורבן הבית, מלמדת על העריצות הרומית, זו שלא ידעה רחם, והצדק היה ממנה והלאה: " "אתה הרביעי (=האימפריה הרומאית)... החזקת בשלטון על העולם באימה רבה, ובעורמה שכנת בתבל זמן רב, ושפטת ארץ לא באמת, כי הצרת לענווים והזקת לנכנעים ושנאת אנשי-אמת ואהבת דוברי-שקר, הרסת את מעוזיהם של עושי פרי והשפלת את חומותיהם של מי שלא הזיקו לך...".

גם מיוספוס עצמו ניתן ללמוד על שיטות הדיכוי הרומיות. בבואו לדבר בשבחם של כת האיסיים, הוא מלמד דרך אגב על שיטות הרצח הנוראיות: "המלחמה הרומאית חשפה את כח נשמתם ... כי כאשר נדוש בשרם בגלגל ונמתחו כל אבריהם, כאשר נשרפו חיים או נשחקו עצמותיהם ..., ומעניהם נטלו עליהם לקלל את שם מחוקקם ...עמדו בניסיון ... ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי המשחית...".

סוף ימי הבית השני היו מן המפוארים בתולדות ישראל, במיוחד בפן של שמירת מצוות, קבלת מרות ההנהגה של חכמים משושלת בית הלל, והנחת היסודות לתורה שבע"פ. העול של השלטון הרומי פגע אנושות בחירות המדינית והדתית, תוך התערבות אנטישמית גלויה ורצחנית, בכל הסכסוכים שפרצו עם נכרים תושבי הארץ.

חולשתה של האימפריה בשעה זו, יחד עם הלכידות של קבוצות רבות הביאו לפרוץ המרד. הפסקת קורבן הקיסר הייתה במקרה זה רק הזרז. המבקשים ליחס את כישלונו של המרד לקבוצה של 'בריונים', שכביכול גררו את האומה למרחץ דמים ולחורבן המקדש, עושים לעצמם עבודה קלה. המרד לא היה יוזמה מקומית או סקטוריאלית, מיטב המנהיגות המדינית והדתית חברו לשים קץ לכיבוש הרומי שהטיל צל כבד על המשך קיומה של היהדות, בגזרות שמד נוסח העמדת הצלם בהיכל, בטבח של ערים שלמות, ובעריצות שלטונם של הנציבים.

בהקשר זה יש להעריך שכל הסיפור של 'מלחמת אחים' בירושלים, אינה אלא פרי דמיונו הקודח של יוספוס, שמאמין לדמיונותיו, עד שבאחת ההסתערויות של המוני לוחמים, הפורצים מן החומות, על לגיונות טיטוס המוכים בהפתעה, הוא מתאר בפליאה: "הללו (חיילי הלגיון) רצו להקל על עבודתם, והתפזרו קבוצות קבוצות, ולמטרה זו הניחו מרבית נשקם; כי הם דימו כי היהודים לא יעיזו לעולם לערוך גיחה, ואם יעשו כך – כוחם יתפצל ע"י הריבות הפנימיות שביניהם.לפיכך הופתעו והוטלה אנדרלמוסיה ביניהם".

מי שמכיר את מהלך הקרבות המתואר אצל יוספוס ומתעלם משלל הגידופים, עומד נפעם: מהארגון הצבאי בהגנת חומת ירושלים, המחולקת לגזרות, מהיצירתיות שהפתיעה את האויב והכתה בו פיזית ומורלית, ומהנכונות להקריב את החיים במבצעים נועזים, למען חרות ירושלים והמקדש. לו היה שמץ של אמת מתיאורי מלחמת האחים, העיר היתה נכבשת בשעות אחדות, כפי שטיטוס תכנן, ע"פ המידע הכוזב שקיבל מיוספוס.

יחד עם זאת סביר שהיתה פגיעה באלו שהיוו איום הפנימי, החלישו את העמידה ע"י חציית קווים, או במי שביקשו למסמס ולהרדים את המרד באספקת מזון ושעשועים.

משום מה כל פעם שמזכירים 'שנאת חינם',  אני מרגיש מעלי אצבע מונפת ומאשימה. 'קנאים', 'בריונים', 'מלחמת אחים', 'שנאת חינם', הם כתב האישום האולטימטיבי של התבוסתנים באשר הם, לדכא כל רגש לאומי של אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל. מי לא מכיר את האישום 'בגללכם כבר חרב הבית השני!' האפיזודה ההיסטורית הזאת, הפכה להיות ספינת הדגל של כל תיאוריות התבוסתנות.

תוך שימוש מניפולטיבי וסלקטיבי בספרות חז"ל. לצורך העניין מגייסים את דמותו הכבירה של ריב"ז, שההתייצבות שלו לצד הרומאים באמצע המלחמה זוכה לביקורת קשה אצל חז"ל. הרוב מכירים את סיפורו של ריב"ז מהתיאור המאוחר בבבלי במסכת גיטין, מעטים מכירים את הסיפור המקורי המופיע באבות דרבי נתן. שם מוזכר שהתייצבותו של ריב"ז לצדו של הקיסר,  היא זו שנתנה לו את חייו ולא נבואתו על קיסרותו של אספסיינוס (אגב, בימים אלו אספיינוס כבר ישב על כסא הקיסר ברומא).

גם אם נעדיף את המתואר בבבלי גיטין, לא ניתן להתעלם ממסקנת הסיפור המטיח במעשהו של ריב"ז: 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל'. לעומת כן, לא ניתן למצוא בחז"ל מילת שבח אחת, על ההתמסרות לאויב באמצע המלחמה.

עיון מחודש בגורמי הנפילה המוזכרים בחז"ל, מגלה שלדעת חז"ל התבוסתנות והנהנתנות, דווקא הם שהביאו לכישלונו של המרד וחורבן הבית: '...שהיו אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חינם' (תוספתא, מנחות י"ג).

הסבר לאמירה זו נמצא בתיאורים ההיסטוריים השונים, אלו מלמדים שהמתנגדים העיקריים למרד היו בעלי הממון, אלו שכל תוצאה של המרד, הייתה פוגעת במעמדם הכלכלי. חציית הקווים והלשנה אצל האויב, נוכל למצוא באגדת קמצא ובר קמצא, אגדה שקורעת צוהר לעולמה של קבוצת הנהנתנים, שלא היססו לבגוד בחבריהם ובעמם.

ההלשנה אצל האויב וחציית הקווים בזמן המרד ולפניו, היו הביטוי החמור של שנאת חינם, אותה שנאה שהביאה לחורבנו של הבית. כשלבגידה זו מתלווה סלחנות בדמות 'ענוותנותו של בן אבקילס' שאף היא 'החריבה את ביתנו'.

 

מי שמכיר את הבוגדנות שיכולה לפשות בגופים כמו 'בצלם', 'יש גבול', שלום עכשיו', מבין את האמירה 'שנאת חינם'. סיפור בר קמצא מצביע על התנהגות בוגדנית המונעת מניכור לאומי, ומנהנתנות חולנית. ואכן יש לומר, משנאת חינם של רובד מנוכר, אנוכי, נטול רגש לאומי, חרב הבית. לאלו ע"פ המסקנה ההיסטורית אין להתנהג בענוותנות, את אלו יש להוקיע, ודאי לא לנהוג בהם 'אהבת חינם'.

הטלת רפש ואשמה בגיבורי המרד שהשליכו נפשם מנגד, היא פעולה זדונית של משכתבי ההיסטוריה שבכל דור ודור,  אלו ההופכים את הגיבורים לבריונים, את הנועזים לשופכי דם אחיהם, את מוסרי הנפש על עמם לשונאי שנאת חינם.