אאא

לפני החגים פרסמתי בכיכר השבת מאמר הנוגע להתעללות ותקיפות בציבור החרדי. המאמר היה בסיסי ופשוט. השתדלתי מאד לא להפנות אצבעות לשום כיוון. לא לתקוף ולא לכתוב באופן מתלהם.

המסר היה פשוט: תקיפות והתעללות חוצות את כל המגזרים, הן מעידות על מחלה נפשית של התוקף, ולא על פגם מוסרי בציבור עצמו.  גם בציבור החרדי יש תקיפות ויש התעללות, והגיע הזמן להתייחס אל הדברים הללו ברצינות. אפשר לקרוא את המאמר כאן.

אודה ואתוודה ציפיתי להרבה תגובות עוינות. ציפיתי לכעסים, לאנשים שיגידו לי "תתביישי לך" ו"לא מדברים על דברים כאלו", ציפיתי לקריאות גנאי ולזלזול. שלחתי את המאמר למערכת וחיכיתי לראות מה יקרה.

תגובות מפתיעות

כפי שצפיתי המאמר אכן עורר הדים רבים. תגובות זרמו מכל עבר, תגובות באתר עצמו, תגובות בפייסבוק, במייל, וגם פנים מול פנים.

אבל להפתעתי המוחלטת התגובות היו הפוכות לחלוטין ממה שציפיתי. אנשים הגיבו בתמיכה ובהתלהבות, שמחו על כך שהנושא מועלה סוף סוף והביעו רצון להתייחסויות נוספות לנושא. אנשי חינוך כתבו לי "המשיכי לכתוב! אין לך מושג עד כמה התופעה חמורה!", והורים מודאגים הביעו את שמחתם על כך שהנושא מדובר בפומבי.

נראה שהציבור מוכן ומעוניין להתייחס לדברים ברצינות הראויה להם. אנשים מואסים בשתיקה ובהסתרה, ורוצים התייחסות עניינית ומכבדת. אנשים הבינו כבר מזמן שהעובדה שלא מדברים על דברים מסוימים, לא תגרום להם להיעלם. להיפך – פתיחות ומודעות לנושא יכולה לעזור לנפגעים, לפוגעים ולקהילה כולה.

מכל התגובות השונות שקיבלתי, בחרתי לפרסם את מכתבה של ג.

מההתכתבות שהייתה לי אתה במייל נחשפה בחורה אמיצה ומדהימה. חמה, עמוקה ואינטליגנטית. בחורה שנפגעה קשות ונלחמת עם ההשלכות הקשות עד היום הזה.

ג. ביקשה ממני לכתוב מאמר בו אני מתייחסת להשלכות החמורות של ההתעללות על מצבו הנפשי של הנפגע. התייעצתי אתה ויחד החלטנו שהדרך הטובה ביותר להסביר ולהעביר את המסר, היא פשוט לפרסם את המכתב שלה. והנה הוא. מובא כאן ככתבו וכלשונו.

מכתבה של ג. - "רגשות נוראים וסיוטים"

"שלום בת שבע

קראתי את המאמר. חשבתי שבצבור שלנו לא כותבים כאלו דברים בפרהסיא... ואני די מאושרת שעשית את זה... תודה רבה!

למרות שכשקראתי אותו מעט רעדתי... זה החזיר אותי לחוויה האישית שלי.

לצערי,  אני מבולבלת,  בסערת רגשות. הייתי שמחה אם היית כותבת במאמר הבא על הרגשות הנוראים שיש לנו לאחר מעשה... על הסיוטים בלילות... על חוסר האמון... על הדמעות... הפחד מגברים - טובים ככל שיהיו.

ייסורי נפש שאני לא מאחלת לגדול שבאויבנו.

בא לי לנקום בו... למרות שעברו כמה שנים  ואני לא יודעת איך...

אני עדיין רווקה - 23 (אולי בעקבות...) וכמו שכתבת, בגלל סיבות כאלה ואחרות אני נמנעת מלחשוף את ה-ס-ו-ד. אני גם שואלת מה זה יעזור לי? ייתכן שאף אחד לא יאמין לי משום שכלפי חוץ הוא אציל נפש. אני גם מפחדת שהוא יתנקם בי כי אני יודעת שהוא מסוגל... הוא גם קרוב משפחה (85%) וזה היה גם סידרתי... סבלתי במשך כשנתיים.

הייתי בטיפול פסיכולוגי שאף אחד לא ידע עליו ממשפחתי. אך אני עדיין עם רגשות קשים מבפנים שצפים מידי פעם. בפרט כשאני רואה אותו מסתובב חופשי. לא מזמן יצא לי לדבר איתו... אמרתי לו על הנזק שנגרם לי,  בכעס רב... הוא היה בהלם והוסיף שאני אשמה... זה בכלל גמר אותי,  צרב לי עוד כוויה בלב, שגם כך הוא שבור ומרוסק.

טוב... קשה עלי הכתיבה.  אשמח לעצתך".

המכתב השני

יצרתי עם ג. קשר במייל ושיתפתי אותה ברצון שלי לפרסם את המכתב שלה, הזהרתי אותה כי אנשים יכולים להגיב תגובות קשות לכתבה, וכי היא צריכה לשקול היטב את ההשלכות של פרסום המכתב וכמובן זוהי החלטה שלה, בלבד.

באומץ לב יוצא דופן, ג. הסכימה לפרסם את מכתבה, ואני מצרפת כאן חלק מהדברים שהיא כתבה:

"לגבי הפרסום,  חשבתי על זה... ועדין חושבת...   התחושה היא אמביוולנטית. למרות החיסיון אני מפחדת שהוא יעלה על זה. מצד שני, אני רואה בזה סוג של שליחות... יכאב לי לשמוע שיש עוד המון כמוני ואני כואבת אותן מעכשיו...

אני לא מפחדת מביקורת... בפרט שהיא לא פנים מול פנים... באלה שיבקרו אני חושדת מעכשיו - יתכן ויש להם רקע בנושא מבחינה מעשית, בפרט גברים!!

אני גם מוכנה לשאלת המיליון דולר: למה היא לא דיווחה??? צעקה? יש לי לאן לשלוח אותם...

חוץ מהשם שלי את לא חייבת לשנות כלום! ההפך, דווקא אני חושבת שקרבת משפחה תכתבי, בגלל שזה קרה להרבה - יהיה לאנשים יותר מודעות והם יפקחו את העיניים יותר חזק.

אני גם ארצה לשמוע תגובות. כי מה שמציק לי בעיקר זה הנושא המשפחתי. כל מפגש משפחתי, אירוע וכדו' שמים אותי בצומת הקרבית הזו.

לפעמים בא לי להיכנס לעזרת הגברים ולצרוח להם בקול שיתפסו את הנסיך הזה שאוכל בכזאת שלווה, ויתלו אותו. שיברחו ממנו. שהוא מסוכן!

אבל לא. אני? אני לא מסוגלת לאכול כשהוא בקרבת מקום. הלשון שלי לא מסוגלת לדבר חוץ מלהרחיק את הדמעות - ולקבור אותם בדרכי הנשימה, עד הבית ...לפחות עד הבית....

ושם.. כשהאורות כבים אני מרשה לג. הקטנה שלי לבכות כמה שהיא רוצה אל תוך הכרית הגדולה, להרטיב אותה בשקט הרמטי, בשקט כואב, כועס.

אבל רק שם... ובסידור...

ולתת לשניהם לנחם אותי.

יש זמנים בהם אני מרגישה שהנה עוד רגע הוא פותח את הדלת שלי (יש לי חדר פרטי) והוא מתנקם בי רק על עצם המחשבה. והנה אני שוב אשמה.. והנה הסיוט מתחיל. המלחמה מתחילה...

והכל כמובן בהרבה אהבה.

הו אהבה. כמה אני מחכה לך אמיתית ואוטנטית. אהבה....איפה את היכן את מתחבאה??

כן. תכתבי שאני רואה את המסך מטושטש עכשיו.

תכתבי את החרדות מכל זוג מכנסיים תלוי בחבל...

תציירי להם את הדמעות, תחרטי להם את הכאב....

ספרי להם על התסכול, הייאוש, על רגשות האשם, על הדאגות שמכרסמות. תזמיני אותם לחלום לילה אחד, רק לילה אחד! על עיניים שחורות, חודרות, מביטות אליך בחיוך שטני של הנאה. מגניבה. מרצח!

תשמיעי להם את הלמות הפטישים שבליבי מכל רשרוש שלא במקומו... מנסיעה במונית עם נהג תמים לאור היום.  כן גם מאנשים טובים!

תשמיעי להם את השקט שמשרטט לי חוסר התקווה.

שיבואו, לטייל בין שבילי נשמתי המיוסרת, לנחם אותה ולקחת אותה לנופים טבעיים יותר!

כן. גם אני רוצה לחוות אותם.

גם אני רוצה להיות רגילה, כמו כולם... לישון רגועה, לקום רגועה, לחיות רגועה - לאהוב רגועה!

גם לי מגיע.

לא??

זהו בת שבע.

אני לא חוששת מהדמעות יש בהן משהו עתיק שמשתחרר עכשיו.  אני שמחה על כך.

יש לי כח עכשיו!

אני מתפללת שה' ייתן לך את המילים הנכונות כדי להשיג את המטרה הזו!

תודה על ההקשבה.

תודה על הכח... תודה על ההזדמנות!

גמר חתימה טובה - טובה...

ובהצלחה.

ג.

 הפייסבוק של בת-שבע, לשאלות, הערות ולייקים