אאא

ונתחיל כאמור מהבשורות הטובות: השווער שיחי' יחד עם השוויגער תובב"א, שהיו אמורים בשבת הקרובה לשכון כבוד בביתי ולהסב עונג על שולחני, החליטו לאור הבשורות הדרמטיות, לדחות את הביקור עד יעבור זעם. ומבלי להיכנס לפרטי הביקור הנ"ל, הרי שאין המדובר בדחייה בעלמא, אלא בביטול ממש. מה שמוכיח שוב את האמרה הידועה, אין רע בלא טוב. אכן, "שמועה טובה תדשן עצם" וזה בוודאי יסייע לרפואתי השלמה אכי"ר.

בשלב הזה אני אמור לכתוב "הכל החל כש...", אלא שגם על זה ניטש ויכוח. אשתי שתחיה טוענת (כמובן), כי אני הוא הראשון וממני החל הכל. אני שרגיל לשמוע שאני אשם ב-ה-כ-ל, לא מתרשם, ומזכיר לה (לא שזה עוזר), כי הבת הקטנה הייתה הראשונה להתעטש.

אז כפי שהבנתם, הכל החל באפצ'י, אפצ'י של הבת הקטנה (כאן, אני קובע!), שגרר אחריו כמויות לא חוקיות של נזלת, שגררה אחריה אי הליכה למטפלת, שגררה אותי להישאר בייביסיטר, עד שכל זה גרר אותי למיטה.

אצלי זה החל, בשיעול טורדני, המשיך בכמויות נזלת, אף/אזניים/עיניים סתומות, כאבי ראש, קוצר נשימה ולילות לבנים של שיעול. "ככה זה כל שפעת" חשבתי ונכנסתי לגוגל לחפש "תסמיני שפעת החזירים". ואז נרגעתי: התסמין העיקרי שהופיע שם היה: חום, ואילו אצלי לא נרשם חום (ככה זה כשלא מודדים).

אבל הבעיה העיקרית שהייתה בכל השפעת הארורה הזו, הייתה הגרון. אוי ריבונו של עולם, איך אפשר לדבר עם כזה גרון כואב, אני רק משגר משפט וכמעט נחנק משיעולים... מילא האוזניים הסתומות, כמויות הנזלת, השיעולים המטורפים, אבל לשתוק? עד כאן (בפרט שאני כידוע, רק עונה).

אבל זה לא נגמר רק בי ובבתי הקטנה. אחרי שבוע של עיטושים ושיעולים מחרישי אוזניים מצידי, הצטרפה רעייתי למסיבה והחלה בשידור חוזר של תסמיני. מבחינתי זה כבר היה קו אדום: שהרי עם אישה חולה, חיב הבעל לעזור בבית הרבה, מה שלא כל כך נהוג אצלי בזמן שאני במיטבי, על אחת וכמה וכמה כשאני במצב 'חזירי'...

וכשהאישה חולה – ירחם המרחם. מעבר לזה אני לא יכול לפרט, פיקוח נפש. אוי רבש"ע.

השבוע בשעטו"מ, ניגשתי סופסוף לחלות את פני הרופא. זה לא קרה חלילה לכבוד השפעת, אלא בגלל שמרוב צינון קיבלתי 'סינוסיטיס', שזה אומר (אצלי) כאבי ראש שעוברים רק יחד עם זוג עיגולי אופטלגין. ומכיוון שהבנתי שמזה אני לא אשתחרר ללא עזרת האנטיביוטיקה, עליתי לקופת החולים כדי לומר לד"ר ש"אני מצונן, כואב לי נורא מצד ימין של האף, וזה גורם לי כאבי ראש אדירים" (אסור לי לומר לו שיש לי 'סינוסיטיס', כי הוא מתרגז ואומר לי "אם אתה יודע הכל, בשביל מה אתה צריך אותי?"), ואז הוא ידפוק לי עם האצבע על המקום וישאל "כאן?" ואני אענה בנימוס "כן, כאן בדיוק, אוי כואב", ואז, או אז, הוא יאבחן אותי במומחיות ויודיע "טוב אדוני, יש לך סינוסיטיס", ירשום לי את המוקסיפן פורטה הקבוע שלי. ובא לציון גואל.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

אלא שהד"ר המשועמם הזה (אחרת, למה הוא שאל על מה שלא ביקשתי ממנו), החל לתחקר אותי על אודות הצינון שלי. אחרי ששמע את שורת התסמינים, הזכיר את העונה בה אנו נמצאים, הוא קבע במין חיוך מוזר של שוטר שתפס גנב: "אדוני, זו לא סתם שפעת. זה נראה לי כמעט בטוח שפעת החזירים".

בדיקות לא הלכתי לעשות. אני גם לא מתכוון ללכת לעשות אותן, לא רק בגלל שאפילו הרופא הודה שאני כבר כמעט בריא וכנראה שזה כבר לא מדבק, אלא גם בגלל, שאני לא מתכוון להפוך להיות חלק מסטטיסטיקה כשלהיא של ליצמן.

ואם כבר ליצמן, חייבים לומר תודה: אני אסיר תודה לך אדוני סגן השר הנמרץ. אלמלא פועלך המבורך, לא הייתי היום סתם מכסיקני, הייתי 'חזיר' של ממש.

בכל מקרה, התמזל מזלי בכל עשרת הימים האחרונים בהם אושפזתי בביתי הקפיטליסטי, והמחשב הנייד נכנס איחד יתי למיטה, יחד עם כל מיני דברי מאפה ומתיקה (שהגיעו רק בימים שרעייתי הייתה בריאה), סימלי הקפיטליזם הללו, הקלו מאוד על פנימיותי. לענ"ד, על שם אירוע מכונן זה, נטבע המושג "קפיטליזם חזירי".