אאא

בכל שנה, כשמתקרב יום העצמאות, מתחיל אצלי בראש הדיון הסוער ההוא מכיתה ט'.

חלפו מאז למעלה מעשרים שנה, את הסוגיה במסכת מכות שלמדנו בתחילת אותו זמן קיץ אני לא ממש זוכר, אבל אני כן זוכר, מאוד זוכר, את אותו בוקר יום העצמאות, שבו נכנס הר"מ הנערץ שלנו לשיעור ואמר "חבר'ה, יש לכם עד השקיעה לשכנע אותי".

בבית המדרש התקיימה באותו בוקר תפילת שחרית רגילה, אבל הנהלת הישיבה החרדית, בפתיחותה, אפשרה למי שהיו מעוניינים לשמר מסורת אבותיהם, לומר הלל במניין נפרד שהתקיים באחת הכיתות.

אחרי התפילה החגיגית-מחתרתית (יצא לי להשתתף כבר בתפילות יום עצמאות חגיגיות עם מאות אנשים והלפגוט, אבל להלל ההוא באמת היה טעם מיוחד) נכנסנו לשיעור, ואז החל בין התלמידים ויכוח תיאולוגי סוער: כן או לא הלל, כן או לא אתחלתא דגאולה, כן או לא שְלוש השבועות. וכאילו לא היה מספיק אקשן גם ככה, הרב החליט לאתגר את שני המחנות: "תראו, אמנם תחנון כבר אמרתי הבוקר, אבל הלל עוד לא. אמנם אני באופן אישי לא חושב שצריך לומר הלל ביום הזה, אבל היום עוד ארוך, אתם יודעים. אם מישהו יביא טיעון טוב, כזה שישכנע אותי לומר הלל - אלך ואומר".

כמובן שאחרי ההכרזה הזאת, ההכרזה ההיסטורית של ה' באייר תש"ן, הוויכוח התלהט הרבה יותר. הדיון ההשקפתי הפך פתאום לעניין עם השלכות מיידיות. זה אומר "כל עוד המשיח לא הגיע אנחנו עדיין בגלות גם בתוך ארץ ישראל", וחברו עונה לו "זו כפיות טובה כלפי הקב"ה וחסדיו". זה שולף פאות גזוזות של ילדים תימניים וחברו מנופף כנגדו בדגל ישראל שתלה הרב כהנמן על גג ישיבת פוניבז'. 

בסופו של דבר השמש שקעה מבלי שמישהו הצליח לשכנע את הרב לשנות ממנהגו. אבל מאז, כבר עשרים שנה, בכל יום עצמאות, אני מנהל עם עצמי את הדיון הזה. כל הקולות שנשמעו אז בכיתה ט' עדיין מהדהדים בראשי. האם צריך לומר בלב מלא הודיה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" או יותר בלב מלא חשש ותפילה "מן המצר קראתי יה"? האם כשמסתכלים ביום העצמאות על כל הטוב והרע במדינת ישראל, על כל האורות והצללים, על התרבות, המשפט, החינוך, הצבא, הבידור, הפסוקים המתאימים הם "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" או "אנא ה' הושיעה נא"? ובכל שנה - אני חושב שאצל כל אחד - הרגש הוא קצת אחר.

ומה עם אותו מחנך בלתי נשכח? איך הוא מציין היום את יום העצמאות? אומר הלל? מציע לתלמידיו לשכנע אותו לומר הלל? קשה לי לדעת. הוא כבר כמה שנים טובות בחוץ לארץ. קיבל הצעה לנהל בית ספר גדול בגולה ועושה שם חיל. לא נראה לי שבקרוב יחזור לארץ. אלא אם כן מישהו יצליח לשכנע אותו שצריך לעשות עלייה, והגיע הזמן לארוז את המשפחה והמזוודות, לקנות כרטיס ולתפוס טיסה חזרה לארץ ישראל, לפני השקיעה.

מי אמר למי ובאיזו מהירות?

שני סוגי קישוטים מעטרים מדי שנה את בימת חידון התנ"ך לנוער: המתמודדים מחו"ל והמתמודדים החילונים.

לפעמים יש תחושה שיש נבחנים מחו"ל (לא כולם, לא כולם) שפשוט מתקבלים על בסיס אמא יהודייה, ובאים רק כדי לחייך כשאומרים את שמם ושם מדינתם ואז לפרוש בכבוד. ויש את הקבוצה השנייה, המתמודדים מהתיכונים הממלכתיים פה בארץ, שנבחנים בעיקר כדי שנרגיש כמה התנ"ך הוא "של כולנו", ולא חלילה רק של מי שמקיים את מה שכתוב בו.

אז כמובן שבגמר הדתיים קורעים את הממלכתיים הרגילים בקלות (וזה עוד אחרי שהשאלות שניתנות להם קלות הרבה יותר, בכוונת מכוון), אבל בשנים האחרונות יש לפחות חידוש מרענן: גם המתמודדים מהתיכונים הממלכתיים מגיעים עם כיפה, לפעמים אפילו עם ציצית. שאלתי כמה מהם אם זה לכבוד חידון התנ"ך אבל לא, הם הולכים ככה תמיד לתיכון. מתחזקים, מה שנקרא. וזה מרגש אותי אפילו יותר מהעובדה שהם יודעים בעל פה מי שלח את המלאכים לדרוש בבעל זבוב.

התשובה היא, אגב: אחזיה בן אחאב. איך אני יודע? אשתי גילתה לי. מה לאשתי ולבעל זבוב? ובכן, כמה שבועות לפני הדבר האמיתי ביום העצמאות עם אבשלום קור וכל הטררם, מתקיים החידון הארצי לבחירת המתמודדים הישראלים. זה בדיוק אותו דבר – רק קצת פחות. את ראש הממשלה מייצג ראש המועצה המקומית חוף הכרמל, את שר החינוך מחליף מנהל מחוז צפון של המשרד, ואת אבשלום קור – אשתי.

אז אחרי צפייה גם בחזרות וגם בחידון עצמו השנה, הנה שתי מסקנות: ראשית, למועצה האזורית חוף הכרמל יש מתנ"ס חדש ויפה. ושנית, כל הקונספט של החידון שגוי מיסודו. אני מצטער לגעת בכזאת פרה קדושה, ונכון, עד שכבר משודר בטלוויזיה ריאליטי כל כך חינוכי צריך להיזהר בכבודו, אבל הבטתי בילדים המבוהלים האלה על בימת המתנ"ס הצפוני, ובעיקר על שעון העצר שלא מפסיק לספור לאחור, ופתאום שאלתי את עצמי: רגע, מה זה בעצם משנה כמה מהר הם עונים? השאלות נורות לעברם, והבקיאות שלהם באמת מרשימה, אפילו מרגשת, אבל האם באמת חשוב כמה שניות זה לוקח להם?

בואו ניקח למשל את השאלה על מי נאמר "קטון נתתיך בגויים"? למה לא להשתהות כמה רגעים, לחשוב לעומק, ואז, רק אז, לומר לאט וברור: "על אדום!". לא, לא, המסכנים צריכים לשלוף את התשובה בטרם נשאלה השאלה עד תומה, כדי להמשיך ולצבור נקודות בשאלה הבאה: "כמה ימים שכב יחזקאל על צדו כדי לשאת את עוון בית ישראל?". ושוב, בטרם הם אומרים "390", מגיעה כבר השאלה הבאה, וזו שאחריה. וכך זה נמשך, עוד ועוד מטחים של שאלות מתוך כוונה להפיל כמה שיותר. בין השלבים השונים יש אתנחתא מוזיקלית כדי לאפשר לאנשי ההפקה לפנות את הנפגעים מהבמה.  

אגב, חלק מהמתמודדים אף ניגשים מבעוד מועד למארגנים ומבקשים לשאול את השאלות אפילו יותר מהר, כדי לא לבזבז חלילה זמן תשובות בגלל דברי ההנחיה. "איזה נביא ישיב לב אבות על בנים?", מהדהדת פתאום שאלה, ואני (שאלה ראשונה שגם אני יודע!) מיד לוחש לעצמי: "אליהו!", רק כדי לראות שהם כבר מזמן בשאלה הבאה.

אז אולי תאמרו לי שהיכולת לענות מהר מלמדת על רמת השליטה בחומר, על הבקיאות. נכון, זה מרשים, אבל אני בטוח שתלמידי חכמים גדולים, מורים דגולים לתנ"ך, היו נכשלים לחלוטין בחידון הזה למרות הידע הרב שלהם. ועוד לא דיברנו על הכאב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

כמה צער יש בכל חידון כזה. הרי כל מי שצופה בשידור החי או אפילו נמצא באולם רואה בעיקר את צהלת המנצחים וחבריהם, אבל אתם יודעים לאילו מראות אני נחשף כל שנה מאחורי הקלעים? כמה דמעות שופכים אותם נערים ונערות שבגלל אותה ספירה אכזרית לאחור חטפו בלק אאוט ופשוט טעו טעות קטנה שהורידה לטמיון עמל של חודשים ואפילו שנים?

ומילא הם, יש להם את השכר על כל רגע של לימוד תורה, אבל מה עם ההורים שלהם, שמנסים כביכול לעודד ולנחם ("לא נורא חמודי, יש לך עכשיו עוד 12 חודשים לשנן") אבל ברור כמה הם עצמם שבורים ורצוצים?

לפעמים ממש בא לי לצעוק לעבר הבמה "עזוב, ילד, אני בעלה של המנחה, ואני אומר לך: אל תקשיב לה. קח את הזמן. יהיה בסדר!", אבל אז אני חושב לעצמי שאולי זו תהיה עצת אחיתופל (הלא הוא אביו של אליעם שהיה כידוע אחד מגיבורי בית דוד, לצד אליקא החרודי, חלץ הפלטי, עירא בן עיקש התקועי, אביעזר הענתתי, ונחרי הבארותי נושא כלי יואב בן צרויה, רק למה אתם לא נותנים לי מספיק זמן למנות את כולם? לאן אתם ממהרים?). 

בשולי הטור

ובמסגרת חגיגות העצמאות של סוף השבוע הזה, והניסיון הבלתי פוסק לתעד את ה"ישראליות", הנה תרומתי הצנועה: תמונה שקלטתי בעיר התורה והחסידות ובהחלט ראויה לה הכותרת "רק בישראל" 

(באדיבות בשבע)