אאא

1

יום רביעי, שש וחמישה בבוקר, גלי צה"ל, שידורי צבא ההגנה לישראל. באולפן אורלי יניב שעוברת על עיתוני הבוקר. הראש הוא כמו של יעל דן, רק שלמי יש כוח להתלונן על הבוקר? יניב מקריאה כותרת: "אמש הובא למנוחות הישראלי שנרצח בגדה".

מי שרוצה להבין איך יכול להיות שבהמשך אותו יום קבלנו דיווחים מקוממים כל כך (מצד אחד יש את הערבים שטובחים אב לחמישה שעומד לתומו בטרמפיאדה, נכון, אבל מצד שני, יש את הטרוריסטים מיצהר ששרפו שדות), מי שרוצה להבין מאיפה מתחילה ההשוואה המופרכת הזאת (ומיותר לציין, שאני מגנה לחלוטין שריפת שדות או חביתות), מי שרוצה להבין איך מדינת ישראל עוברת ככה לסדר היום על רצח כה מזעזע, שיתעמק במשפט הזה, שאמרה באותו בוקר השדרנית מתל אביב בקול נעים, רגע לפני שעברה לשיר של קרן פלס: "הישראלי שנרצח אמש בגדה".

מצאתי את עצמי צועק, ממש צועק בקול על הרדיו: "לא, אורלי. ישראלי לא נרצח אמש בגדה. יהודי נרצח אמש בארץ ישראל!". כי אביתר בורובסקי הי"ד לא נרצח באיזו גדה רחוקה. הוא נרצח על אדמת ארץ ישראל. והרוצח הערבי האכזר לא פגע בו כי הוא "ישראלי", או אפילו לא כי הוא "מתנחל", אלא כי הוא יהודי. תאמיני לי, אורלי, שאותו מחבל, לו רק היה יכול, היה פוגע בך, אחותי היהודייה, אבל פשוט יש אצלכם שם בכניסה לגלי צה"ל ש"ג, ויש גם איזה מחסום בדרך בצומת אורנית. אז הוא לא יכול. טכנית.

2

ובעצם, אולי הדיווח המדויק היה בכלל צריך להיות על "יהודי 'קרוע' שנרצח בארץ ישראל". כי אביתר בורובסקי לא היה בדיוק אדם שגרתי (אם יש דבר כזה בכלל, אדם שגרתי). הוא היה טיפוס. לא זכיתי להכיר אותו, אבל נשאבתי להספדים עליו. האמת היא שבדרך כלל אני די בורח מסיפורי אסונות או טרגדיות, ממש מנסה להדחיק, אבל כשמדובר ביהודי שנרצח רק בגלל שהיה זמין יותר למחבל שרצה להרוג אותי, אני תמיד מרגיש איזה צורך, מרגיש חובה, לקרוא עליו, להכיר, להתחבר לאבל.

והאבל במקרה הזה היה שונה מהשטאנץ הקבוע שאנחנו רגילים לו בנסיבות דומות. ראית את זה בעיקר אצל החברים של אביתר לקבוצת התיאטרון הרוחני 'אראל'. המראיין שואל אותם, חמור סבר, את השאלות הרגילות, והם מדברים על חברם האהוב בכאב עצום אבל גם בהומור פרוע. עם חולצה קרועה, אבל עם בובת ילדים מטופשת על האצבע. והם בכלל לא קוראים לו אביתר אלא "נאפו", כשהם עצמם לא זוכרים על שום מה בדיוק.

לפני כמה חודשים שיחק בורובסקי בהצגה חינוכית לילדים שנקראה 'אליהו זכור לטוב'. בפלייר של ההצגה נכתב שזהו "מחזה מקורי וערכי על שני חברים שזוכים למפגשים קסומים עם מידותיו וגדלותו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. שניהם לומדים בזכות הרב על חברות, עזרה לזולת, נתינה, צניעות, חסד ואמונה".

אחד משני החברים, אושרי מימון, העלה השבוע סטטוס שבו הוא נפרד מחברו להצגה. לא נגענו: "אחי אחי, רכב ישראל ופרעושיו... עלית לשמים ברכב אש ללא טסט, רכוב על חתולי אש שנסעו למעלה, ובדרך עלו על כל במפר אפשרי. כשהגעת, פגש אותך הרב מרדכי אליהו עם רשימת הפדיחות שעשינו בהצגה לזכרו. ואני בטוח שעד שלא התאספו כל האמוראים והתנאים ושכנעו אותך – לא האמנת שאתה הרוג מלכות. גם אז, התעקשת שאתה לא ראוי. עד שהגיע ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו והפיס סופית את דעתך. אני מניח שרק אז, לראשונה מאז עמדת על דעתך, מצאת מנוחה ושלווה. שמור על קשר".

3

כשאני רואה את החברים של אביתר בורובסקי החמוד הזה, מספרים למראיין המפלבל בערוץ 2 שביצהר פועלים חוץ מהם עוד שני תיאטראות, אני נזכר בחלום הישן שלי להיות יום אחד כתב שטחים. כן, לפעמים אני משתעשע במחשבה הזו. אבל לא כתב לענייני מתנחלים שמדווח על אירועי ירי ואפילו לא על הקמת מאחזים. את זה אפשר להשאיר לכתב לענייני צבא. אני מדבר על סיקור יומיומי של תהליכים ותופעות שמתרחשות באחד האזורים הכי מרתקים במדינת ישראל. אני לא יודע למה זה ככה, והאם זה קשור לאוויר הפסגות, לנופים או אולי לשקט או להיסטוריה, אבל עובדה היא שמהמקומות האלה, הרבה יותר מאשר מהיישובים המבוססים שבמרכז הארץ, יוצא בשנים האחרונות פרץ של יצירה, אמנות, כתיבה, מוזיקה. הכיבוש מפרה.

האם מישהו מעבר לקו הירוק יודע על זה? נאדה. למה? כי את ההתיישבות ביש"ע, על עשרות גלריותיה, אולפניה, ספריותיה ותיאטרוניה, מסקרים מאז מלחמת ששת הימים אך ורק מזווית אחת: הזווית הביטחונית. בקבוקי תבערה, אבנים, יריות, לא היו נפגעים ולא נגרם נזק, כן היו נפגעים וכן נגרם נזק. בזה הסיפור נגמר. וזה לא נכון מבחינה עיתונאית. פשוט לא מקצועי. זה לפספס חלק משמעותי בסיפור, ובכלל לא משנה מה דעתך הפוליטית על סוגיית החזרת שטחים. בעצם, זה כן משנה: כי אם אתה נגד הישראלים שגרים ב"גדה" הדבר האחרון שתרצה לשמוע זה כמה הם רגישים ומוכשרים ומצחיקים וכמה קסום הם מנגנים על חלילית.

בערב פסח האחרון קיבלתי הודעה מדובר יצהר, אברהם בנימין. ההודעה נפתחה במילה "דחוף" וכבר חשבתי שקרה משהו, אבל אז בא ההמשך. "אתה חייב לשמוע בהקדם את 'משכן', האלבום החדש של ביני לנדאו. אין דברים כאלה!". וכששאלתי אם לנדאו, שעליו כמעט לא שמעתי קודם, הוא תושב יצהר, התברר לי שהוא גר בכלל בחוות מעון שבדרום הר חברון. רגע, אין כאן עבירה אתית, הדובר של יצהר מוציא הודעות על אלבומים שמוקלטים בחוות מעון? טוב, כנראה דובר חוות מעון עסוק בכתיבת רומן חדש.

4

הודעת הדובר התגלתה כמדויקת להפליא. הוא לא הגזים במילימטר. באמת אין דברים כאלה. האלבום נפתח בשיר "ארמונו של מלך", שהוא בעצם עיבוד עכשווי למזמור "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא" בתהילים. "אל תפחד ללכת אל האופק המתוק, על אף כל הצללים האורבים בדרך", לוחש לנדאו, כשהוא מלווה בגיטרה חשמלית רוקיסטית ובסנטוּר ערבי עתיק. "לך בידיעה ברורה שאין להם כלל נגיעה בך, ורק מצער פחדיך הם שואבים את כוחם נגדך. תבטיח לי, שבקרוב עליך מרעים לאכול את בשרך, לא תעצור לרגע, ומבלי שתצטרך להביט אחורה תדע – המה כרעו ונפלו". וואו, אף פעם לא חשבתי על זה. פשוט להמשיך ללכת, להתקדם, לא צריך אפילו להציץ אחורה ולבדוק שהאויבים נופלים. וכאן מגיע הפזמון. לנדאו צועק, ממש צועק (אפילו יותר חזק מהצעקות שלי על אורלי יניב): "כל העולם כולו ארמונו של מלך, וכל אחד יודע שבתוך ארמון רק רצון המלך נעשה! ברח לך אליו, יצפינך בסכֹה! ברח לך אליו, יסתירך בסתר אוהלו! תחזה בנועם פניו, ותבקר בהיכלו!".

הייתי רוצה לתאר לכם את המוזיקה העוצמתית, את ההרמוניות המיוחדות (לנדאו כמעט לא שר לבד, הוא מכפיל את שירתו ומוסיף עוד ועוד קולות), אבל מה לעשות שזה עיתון. אפשר להתמקד בעיקר במילים: "הגיע הזמן להאמין שריבון העולמים נותן לנו חירות לחיות את החיים הכי יפים", קובע לנדאו בשיר אחר, שנותן פרשנות מחודשת למושג מנהיגות יהודית: "אולי סופסוף נבין שכולנו חופשיים, וזה רק אנחנו המשעבדים את עצמנו? אז שכל אחד יקום ויהיה מושיע ויגאל עצמו מידיו... אך הדגים ששוחררו חזרה אל הים הפתוח, ממשיכים להסתובב שם סביב עצמם, והציפור שיצאה משביה – מדוע לא תפרוש כנפיה?".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואז מגיע השיא. שיר על רבי נחמן. אבל לא, בניגוד גמור לכל שירי ההלל הקופצניים שנכתבו לרבנו ועליו, לנדאו שר בלדה קורעת לב, מלאת כאב ואפילו תחושות אשם על הנסיעה לאומן: "בלי לדעת שום דבר, בלי להבין כלום מכלום, מוצאים עצמנו קמים ועוזבים את הבית. אור בהירות הדרך זורח עלינו, ואת תוהה לאן הולכים בנייך?". וכאן מגיעה הפנייה לארץ ישראל (ונראה לי שגם לאישה) שנשארת מאחור: "אל נא תבכי, ארץ אהובה. כל צעד מקרב אותנו לזכות לגלות שוב את פנייך. חסד ועוד חסד ועוד יום במתנה, אך הוא עודנו עומד שם משקיף וכוסף אלייך. אנו נוסעים אליו, אל הלב שלא נדם, נוסעים עכשיו, אנא חכי לנו עד שובנו. אנו נוסעים אליך, צדיק יסוד עולם, נוסעים אליך רבנו". מדהים. הנסיעה לאומן נעשית בעצם כדי לזכות לגלות מחדש את פניה של ארץ ישראל. ושוב, אלה רק המילים. את המנגינה כבר תשמעו בעצמכם. אבל זהירות: היא ממש עושה חשק להתקשר דחוף ל'לב הדברים' ולברר אם יש מקום פנוי בטיסה הקרובה לאומן. אפילו בעמידה.

5

אז מה הסוד של ביני לנדאו? מאיפה הטקסטים האלה, הדיבור הזה, העומק, האמונה הבוערת? ולמה כשאני רואה אותו – לא תגידו יריב אופנהיימר, כשאני רואה אותו – עם הזקן הארוך והפאות והכיפה הארוגה הענקית, אני אומר לעצמי: יאללה, הנה עוד נער גבעות אנרכיסט שצריך למתן ולברגן? האם החוויה שהוא מעביר אותי כבר חודשיים, יום יום, בכל האזנה, קשורה למקום המגורים שלו? או שהוא היה כותב כך גם אם היה גר בגבעת שמואל?

להלן תגובתו הרשמית של דובר יצהר, אברהם בנימין, כפי שהתקבלה במערכת: "חיי הרוח וריבוי האמנים באים יד ביד עם המתנחל החדש, זה שברח מבורגנות האבא רואה החשבון והלך להתיישבות האידיאולוגית ביו"ש. לצד התנועה ליציאה מהגדרות הפיזיות שמאפיינת את היישובים הצעירים, יש גם יציאה רוחנית מהגדרות במובן הטוב של המילה – פריחה של תרבות, אמנות ומוזיקה. תורת ארץ ישראל כוללת תרבות יהודית שלא מנסה לחקות את שכנותיה הזרות, ושגריריה הם מוזיקאים, מפיצי יהדות בהודו, חקלאים ואנשי תיאטרון, שלא מהססים לשאת דמות של יהודי המחובר לאדמתו ורואה במאבק עליה מול אויביו את הדבר הכי מוסרי בעולם, גם אם זה מקבל התייחסות מכוערת בבית הלבן או בתקשורת הישראלית. בשנים האחרונות יש ניסיון להסיר מתדמית המתיישב את סטריאוטיפ העוזי והדובון, ולהפוך את השומרון לטוסקנה של גבינות ויין. אז נכון שהיום כל מתנחל שמכבד את עצמו הולך אמנם עם פליז ולא עם דובון – אבל לצד הנשק יש גם גיטרה, מכחול או את בובת אצבע מצחיקה, זו שהייתה סמלו המסחרי של בן יישובנו היקר, אביתר בורובסקי, נאפו הי"ד".

 (צילום: מנדי אור, רדיו קול חי)

התמונה הזו צולמה מתחת לביתו של הרב עובדיה יוסף, ביום חמישי שעבר, בשעות שבהן הוחלט סופית, קומה אחת למעלה, להחליף את יו"ר ש"ס. על תיבת הדואר שבה נמצא העיתון שגם אתם קוראים כרגע, לא כתוב את שם המשפחה אלא "מאור ישראל". אני לא יודע אם הרב מעלעל בכלל בעיתון, אבל אפילו אם רק כלתו יהודית יוסף קוראת, חשוב לי לכתוב כאן השבוע כמה מילים טובות על היו"ר היוצא, אלי ישי, אחרי 13 שנות כהונה שלו כיו"ר ש"ס. בתקופתו היו בה פחות חקירות פליליות, ויותר נטייה ברורה ימינה. הוא הציף לדיון את בעיית העובדים הזרים (גם אם לא תמיד מספיק בטאקט), ורקם קשרי אמון ואפילו אהבה עם רבים בציונות הדתית. טוב, מה הפלא, הוא בוגר הישיבה התיכונית "חורב" בירושלים והיה טנקיסט ואז מש"ק דת בצבא. רבים זוכרים אותו ממרר בבכי בבית כנסת בנווה דקלים בימי הפינוי. פעם, כשביקרתי בלשכתו, לשכת שר הפנים וסגן ראש הממשלה המרווחת, שמעתי ממנו איך הוא משתדל תמיד לזכור שהוא הבן השני מבין שמונה של ציון ופורטונה, העולים מתוניס, שהיה מגיע בתחילת הדרך לישיבות של ש"ס בעיריית ירושלים, עם ידיים שחורות, בגלל העבודה הראשונה שלו באותם ימים, כמוסכניק.