אאא

הכל התחיל בבני החמוד, שהגיע, מה לעשות, לגיל שלוש. במקומות אחרים, אני יודע, עושים בגיל זה טקס הנקרא 'חלקה' או משהו כזה. אצלינו מסתפקים ביום הולדת בגן.

הלכנו לחנות הממתקים: האם הגאה, העולל, ואני. רצינו לקנות 22 שקיות יום-הולדת מלאות כל-טוב, כמנין ילדי הגן.

כאן כבר התחיל הדיון הסוער: מה זה כל טוב? אני לתומי חשבתי, שלילד בגיל גז-שיער די בשקית ביסלי קטנה. אך מהר מאוד התבררה לי כמה אני אטום ומנותק, יושב לי במגדל השן ולא מבין לרחשי העוללים המשוועים ללחם.

הרי דינה מהרחוב הסמוך הביאה שקית בשווי עשרה שקלים, ורננה מהרחוב השלישי – בשווי עשרים. איך נישא פנינו?! נמנינו וגמרנו לקנות שקית בשווי שלושים שקלים לכל ילד וילד, למען לא יאמרו חלילה כי קמצנים אנחנו, או למצער איראניים (–זה הביטוי המעודן והעדכני ל'פרסים').

אבל כאן לא נגמרה הסאגה. הקטנטנן, שאך זה למד להשיח מילה או שתיים, פצה את פיו: ומה עם הגננת? והעוזרת? והמנגנת? והמנקה? אתם יודעים שרננה הביאה שקית אפילו למנהלת, ודינה חילקה גם לכל הילדים של הגן הסמוך, ושלומי – לכל ילדי רמת-גן?!

הזעדעזתי. פני החליפו צבעים. הרי אנחנו יודעים איך זה מתחיל: אם היום אתה לא מוכיח את יכולותיך, הרי שמחר יצביעו עליך ברחוב ויאמרו: הנה הדלפון האומלל ההומלס הקבצן המסכן, שאפילו שקל-שנים עלובים בשביל לשמח ילדים מסכנים ביום ההולדת של הבן שלו בחבילת ביסלי קטנטנה – אין לו. מיד הכרזתי בקול רם, שאנחנו נביא לכל ילדי גוש דן. ולא בשווי שלושים – אלא בשווי חמישים. סך הכל – מליון ₪. בקטנה.

אחרי הצהרים קיבלתי אימייל זועם מראש עירית בני ברק, בו הוא הודיע לי שאם אני לא מביא שקיות בהכשר הרב לנדא – אין לי מה להביא אותם בכלל. נכנעתי על אתר. אני איתם לא מתחיל. מה, אני צריך הפגנות ענק ליד הבית?! מיד הזמנתי עוד עשרת אלפים שקיות בהכשר הרב לנדא, חמשת אלפים בהכשר שארית ישראל, ושלושת אלפים בהכשר רובין – למקרה חרום. עוד שלשה מליון, חמש מאות אלף שלושים ושנים שקלים, ועשרים ושבע אגורות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בערב צלצל הטלפון, ועל הקו היתה נשיאת בית המשפט העליון. היא הודיעה לי בקול שאינו משתמע לשלוש-עשרה פנים, שהאפליה שאני מתכנן לעשות מחר בבוקר בין ילדי ישראל הגוש-דניים לשאר ילדי הארץ, עלולה לעלות לי במאסר עולם עם עבודות פרך. אולי אפילו בסיביר. שוב נכנעתי. להתווכח עם ביניש?! השתגעתי על כל המוח?! סך הכל – שלושים ושלשה מליון שקלים וחצי. אין דבר. העיקר לשמח ילדי ישראל.

בבוקר חנתה שיירת סמיטריילרים לפני הבית הקטן ברמת-גן. מאות פועלים מכל הצבעים – תאילנדים, ניגריים, גנאיים, סיניים ויפניים – התרוצצו ביניהם בקדחנות, והעמיסו עוד ועוד שקיות ענק, מלאות חבילות ממתקים מכל הסוגים והצבעים.

לפתע הגיח ביניהם איש רכוב על קטנוע עם קסדה קטנה ואדומה, זיגזג בין המשאיות ונעמד בראש הטור. הוא שלף מתא המטען של האופנוע מגפון נייד, עלה על גגה של המשאית הראשונה בטור, והכריז: "רק שתדעו שלכרטיס האשראי אין כיסוי". ירד והסתלק כלעומת שבא.

עשרות המשאיות הסתלקו בזו אחר זו. אני כבר הייתי בהאיטי, מחפש ילד ששרד מתחת להריסות, לתת לו את שקית הממתקים שהברחתי איתי.