אאא

הימים האחרונים של שנת לימודים מזכירים לעתים פתיח של סרט בדיוני: "בוקר אחד כל הילדים נעלמו מעל פני כדור הארץ והועברו לעולם מושלם ויפה... מה פשר הניסוי המוזר הזה?" ואכן, נשאלת לה השאלה: מה פשר הניסיון המוזר לתלוש את הילדים מהעולם הזה בו אנו חיים דווקא בימים האחרונים של שנת הלימודים?

פתאום מסבירים להורים כי לתעודה בעצם אין שום משמעות, היות ולילד יש תחביבים נוספים מלבד שיעורי חשבון. פתאום מטיפים להורים מוסר לא לנזוף או להפך, ולא לעודד בפרסים ילדים שסיימו את שנת הלימודים, היות והצלחות או כישלונות בלימודים עומדים בפני עצמם, וילד טוב ונבון אמור ליהנות אך ורק מעצם הישגיו. פתאום נשמע ציוץ ציפורי גן עדן מעבר לדפי הפייסבוק ואתרי אינטרנט שונים...

ופתאום ההורים מתחילים להאמין לזה. אותם הורים שכמה שעות לפני כן לא התביישו לבקש שכר הולם על עבודה שהם אוהבים. אותם הורים שהצטערו שלא למדו מספיק טוב כדי לקבל מקצוע קצת יותר טוב ומפרנס. אותם הורים שיודעים היטב לכתוב קורות חיים ענייניים ומתומצתים, הכוללים השכלה וניסיון מקצועי, ללא תחביבים וכישורי חיים מגוונים.

 (צילום: shutterstock)
הילדים שלנו מספיק פיקחים וחזקים כדי להתמודד עם הכישלונות שלהם (צילום אילוסטרציה: shutterstock)
הגדלה

פתאום אותם הורים, שמבינים היטב למה העולם בחוץ מצפה מהילד שלהם, מתחילים להאמין לזיופים מתוקים אודות גן עדן המחכה לילדים האלה. בפועל לילדים האלה מחכה גיהינום עלי אדמות. ולא בגלל ציון כזה או אחר. בגלל היחס המזויף לציון הזה, לתעודה שלו, להישגים שלו. בגללכם, ההורים המתחשבים והדואגים...

כי אושר הוא דבר פשוט ומדיד מאוד. אושר או תסכול זה הפער בין ציפיות למציאות, זה הכול. כשהציפיות תואמות את המציאות אנחנו מאושרים, כשמציאות עולה על כל דמיון אנחנו באופוריה. אבל כשהמציאות זורקת אותנו החוצה מצולקים ופגועים מאכזריותה, אנחנו הולכים לרשום כדורים נגד דיכאון. והביטחון העצמי הגבוה לא עוזר לנו כשאין לנו עבודה לפרנס את המשפחה. וזיכרונות ילדות מתוקים לא מצילים אותנו כשהחיים הופכים למרוץ הישרדות אחד גדול. כי החיים גם אדישים כלפי הביטחון העצמי והאישיות שלנו, החיים, בשונה מהורים ומשפחה אוהבת, מתעניינים אך ורק בהישגים שלנו.

והאלטרנטיבה היא לא גישה יבשה ואטומה, בה הילד מושווה לציונים שלו ומעריך את עצמו על פיהם. בדיוק כמו שהאלטרנטיבה לזללנות בלתי מוגבלת היא לא רעב. האלטרנטיבה היא יחס הוגן ואמתי. התעלמות מופרזת ומוחצנת מהישגים בבית הספר מגדלת דור של ילדים שיודע לבוא בדרישות אל העולם הזה, אבל לא ממש מודע שאין מי שיקשיב להם כל עוד לא יהיה להם במה לעניין את העולם הזה. דור של ילדים שהציפיות שלהם תואמות אולי את האישיות המופלאה שלהם, אבל לא את המציאות הקרה והלא ממש ידידותית של שוק העבודה. דור של ילדים שגדלים להיות מתוסכלים, שלא למדו לבכות בילדות כדי לא לשפוך דמעות בגיל מבוגר יותר.

 (צילום: shutterstock)
ההורים המתחשבים והאכפתיים ביותר מגדלים את הילדים המתוסכלים ביותר (צילום אילוסטרציה: shutterstock)
הגדלה

אנחנו הורים שפוחדים מהדמעות של ילדים ומשאירים אותם לבכות בעוד מספר שנים בחדרים של פסיכולוגים. אנחנו פוחדים לכעוס עליהם ומדחיקים את המחשבה שבעוד מספר שנים הם יכעסו עלינו. ובצדק. כי הילדים שלנו מספיק פיקחים וחזקים כדי להתמודד עם הכישלונות שלהם. ולנו אין שום זכות לשלול מהם את השיעור הזה, כי בשלב הבא הוא יהיה הרבה יותר כואב ואכזרי.

אז פשוט אל תהיו אנוכיים ופחדניים, תתמודדו עם הדמעות שלהם עכשיו.