אאא

ירושלים, ירושלים, ירושלים.

איך שלא תהפכו את עיתוני השבוע האחרון, ירושלים על ראש שמחתנו. כולם מדברים, מתראיינים, מספרים, מאיימים ומפרשנים.

גם בתום שלושה שבועות מאז שחניון אחד הפר את שלוות השבת של ירושלים, העיתונות החרדית, ממשיכה ללעוס את המסטיק הירושלמי, גם כשטעמו כמעט פג.

הסערה שפרצה בשבוע האחרון וחילופי האשמות בין הנציגים החרדיים בעירייה, הפכה את מלאכתם של עורכי העיתונים, לסבוכה הרבה יותר. יצחק פינדרוס, שלמה רוזנשטיין וחברים נוספים היושבים דרך קבע בכיכר המפורסמת ביותר במדינה, מעולם לא זכו לסיקור נרחב כל-כך כמו בשבוע האחרון.

הם התראיינו, התגוננו, ובעיקר העניקו למצביעיהם הפוטנציאליים, כתב הגנה על פעילותם בימים שקדמו לפרוץ המהומות. כל אחד, טעמו ונימוקו עימו, ביקש לשכנע, מדוע דווקא הוא, אינו שותף, לא במישרין ואף לא בעקיפין, לסערה שפרצה. כל אחד, בתורו ובסגנונו, הסביר, מדוע הוא זה שעשה כל אשר לאל ידו, כדי לשכנע את ניר ברקת למנוע את פתיחת החניון.

תפתחו את עמודי החדשות ב"משפחה", ב"בקהילה", ב"קו עיתונות" וב"שעה טובה" ותשאלו את עצמכם מדוע שילמתם כ"כ הרבה כסף על כל כך הרבה עיתונים. כולם בקול אחד דיברו. כולם ראיינו את כולם. כולם ציטטו את כולם. המסר היה אחיד: אנחנו פעלנו כהוגן. הטעות היא של ברקת.

וכאן הבן, שאינו יודע לשאול, שואל: אם אלו פני הדברים, מה עושה יהדות התורה והשבת בקואליציה הירושלמית? הנה הגענו לנקודה הרגישה, שהעיתונות החרדית, ברובה, בחרה להתעלם ממנה. בעיקר כדי לא לעבור על כמה פסקאות המופיעות בספר "שמירת הלשון".

רק יעקב ריבלין, העלה את הנושא לסדר היום. מכל הנושאים שבעולם, בחר הפרשן הפוליטי של "בקהילה", לעסוק במחלוקת הפעורה בין יצחק פינדרוס, ממלא מקומו של ברקת, לבין חיים כהן, נאמן הבית ברחוב חנן 10.

המערכה נפתחה בראיון שהעניק כהן לעיתון "מעריב". הוא דיבר על ברקת אך הגיצים הגיעו עד לכיוונו של פינדרוס. הוא איים שפרשת החניון תסתיים כפי שהסתיימה פרשת המשחן. קרי, פרישה של יהדות התורה מהממשלה. מעברו של פינדרוס הוחזרה תגובה חרדית הולמת.

הכותרת ב"מעריב" שהציתה

מקוראי היומונים נחסכה הזוועה המילולית בין השניים. משום מה, בחר ריבלין להציג את התמונה המלאה, על כיעורה וטלפיה, בפני קוראיו. בחודש שבו שנאת חינם היא כמעט שמו הרשמי של החודש, מן הראוי היה להימנע מציטוטים מעיקים שאמנם יש בהם דם עיתונאי, אך שום ערך לקורא החרדי. הניתוח הפוליטי, כדרכו של ריבלין, היה משובח. אך אלו בדיוק סוג האירועים שהניתוח מצליח, אבל הבר-מינן לפנינו.

דווקא "משפחה", שהעלה השבוע את מחירו של העיתון ב-90 אג', בחר לנקוט, בסוגיית ירושלים, מעבר לדיווח החדשותי הסטנדרטי, בזווית לא שגרתית: קריאת תגר כנגד מציתי הפחים ומשליכי הטיטולים. עמוד הדעות של העיתון היה עמוס במאמרים, שעל אף מכבסת המילים, הנוסח היה זהה: אתם, מציתי הבערה, שלא מצייתים להוראת גדולי ישראל המצווים למחות אך לא לאבד רסן, גורמים נזק לציבור החרדי.

ארבעה מתוך ששת כותבי המאמרים במדור, עסקו בנושא. וכולם, על דבר אחד נתנבאו. מחאה, כן. פורקן יצרים, ממש לא.

מבחן בוזגלו

נכון, ג'ו עמאר לא היה בשר מבשרו של הציבור החרדי. ובכל-זאת, העיתונות החרדית סובלת מאוריינטציה, איך לומר, גזענית.

צריך לקרוא לילד בשמו. לא ציפינו לראות ב"המודיע", כתבה לזכרו. גם לא ב"המבשר", ודאי לא ב"יתד נאמן". כוונתנו אל עיתוני סוף השבוע. אלו שמרשים לעצמם להוציא תחת קולמוסם, ידיעות לזכרם של אישים שהקשר שלהם אל היהדות, היה מינורי עד אינו קיים כלל. על ג'ו עמאר, שגם אם לא נמנה עם מתפללי "זכרון משה" ולא ערך את קניותיו בבר-כל, אין אף אזכור.

את שיריו "שלום לבן דודי", "ישמח משה", "ברצלונה" ועוד רבים אחרים, מכיר כל ישראלי מצוי שלא סובל מבעיות שמיעה. לא רבים יודעים שאלו הם נכסי צאן שג'ו עמאר החדיר אל לב התרבות הישראלית, על אף מסך הברזל התקשורתי.

על כך הלין הפייטן-זמר כל ימיו. על ההתנכרות של הממסד האשכנזי מהתרבות אותה ייצג. והנה, דווקא העיתונות החרדית, השולפת המהירה בסביבה, שדואגת להפנות אצבע מאשימה כלפי ישראל הייצוגית, שמתעלמת בדרך קבע מהצורך התרבותי של ציבור גדול וחשוב, טרחה להתעלם מהאירוע.

ובכל-זאת, ב"יום ליום", העיתון שהוקם בדיוק כדי להגן על התרבות ממנה מתעלמת העיתונות החרדית, היומית והשבועית כאחת, מצאנו כתבה ארוכה וממצה על פועלו ואופיו של האיש, שרבים מהפייטנים שמסלסלים בקולם בבתי הכנסת ובשירת הבקשות, נמנים עם תלמידיו. סביר להניח שפטירתם של אישים כדוגמת יוסלה רוזנבלט, משה קוסוביצקי ואפילו זבולון קווארטין, היו זוכים לכל הפחות למנת אזכור קצרה בעיתונות הנוכחית. ג'ו עמאר לא זכה.

יום ליום, השבוע

תעשו לעצמכם מבחן בוזגלו קצר. דפדפו בארכיוני העיתונים החרדיים וחפשו כתבות העוסקות במוסיקה המנוגנת בקרב בני עדות המזרח. מעט מאד כתבות עומק נכתבו על שירת הבקשות או על עולם הפייטנות בכללותו. אפשר לשייך את זה לזן הכותבים, שנמנה ברובו עם בני הציבור הליטאי והחסידי ואינו שוחה בחומר.

זה עדיין לא מצדיק התעלמות של מערכות העיתונים מציבור גדול הנמנה עם קהל הקוראים הקבוע שלהם. שטרייכר זה חשוב. גם פריד ובן דוד. אפילו הלפגוט ודומיו. אבל יש גם את משה חבושה ויחיאל נהרי ועוד רבים ומסלסלים אחרים.

ספורט בעיתון חרדי?

בעבר, כשהתמימות עדיין שלטה בעיתונות החרדית, נהגו לבלריה ללעוג לתרבות המערבית וסכנותיה. בצדק רב, יש לומר. טיפוס על הר האוורסט נחשב, מעבר לעובדה שמסע מהסוג הזה טומן בחובו סכנת חיים, תרבות מערבית קלוקלת. זו שמבוססת על תחרותיות וספורטיביות, שהעיתונות החרדית סלדה ממנה מכל וכל.

זו הסיבה ש"המקלדת" תוהה בקול: כיצד השתרבבה אל עיתון "שעה טובה", כתבה על קבוצת רופאים ואנשי עסקים חרדים מאוסטרליה שיצאו למסע הקשה מכל: "טיפוס אל האוורסט תוך דקדוק הלכתי, הקפדה על כשרות וכמובן, עצירה בשבתות", כפי שמבטיחה כותרת המשנה של הידיעה בשער המגזין.

אין בידיעה הזו שום ערך חדשותי. העובדה שהמטפסים הניחו תפילין על צלע ההר, לא הופכת את המסע הזה לראוי לכתבת מגזין הנפרשת על-פני שישה עמודים. תפילת הדרך תוך כדי טיפוס לא מצדיקה כתבה בעיתון חרדי. זה אולי מרתק, אבל לא ראוי. הם לא יצאו לשם למשימת הצלה.

על גג העולם. שער שעה טובה

מדובר בטיול פרטי של קבוצת אנשי עסקים, שזכותם, כבני אדם, להחליט על מקום הנופש שלהם. מכאן ועד להפוך אותם לגיבורי יהדות, על שהכניסו עצמם למקום סכנה ושמרו מצוות גם במרומי ההר הגבוה בעולם, הדרך, ולא רק אל פסגת ההר, ארוכה.

כשם שקבוצת כדורגל של שחקנים חובשי כיפה לא אמורה להיכלל בין הדיווחים של עיתון חרדי, גם העובדה שקבוצת חרדים כבשה את האוורסט, איננה מצדיקה כתבה.

טעות גוררת טעות

זה לא השבוע של עיתון "מרכז העניינים": הקוראים שדפדפו לעמוד 8 בעיתון, גילו ידיעה על מלחמת מד"א בארגוני ההצלה החרדיים תחת הכותרת "פיקוח נפש לא דוחה שבת". ידיעה חשובה כשלעצמה, אבל לא עד כדי כך שהיא תופיע גם בעמוד 12 ככתבה וכלשונה.

השגיאה הזו, שבה על עצמה פעם נוספת. גם כאן מדובר בידיעה חשובה כשלעצמה. בעמוד 18 מופיעה ידיעה על מסירות נפשו של אחד מראשי הישיבות בבני-ברק שהגיע למסור שיעור כללי עם אינפוזיה, כשעתיים לפני הניתוח. אלא שהידיעה הזו מופיעה שוב, ככתבה וכלשונה, גם בעמוד 20.

מילא זאת, ניחא. בעמודו הראשון של העיתון מופיעה תמונתם של האדמו"ר מגור והגר"ע יוסף. מתחת לתמונה מופיע הכיתוב המבטיח: "פרסום ראשון ובלעדי: על מה בדיוק שוחחו הגר"ע יוסף והאדמו"ר מגור בשבוע שעבר? הביקור והתמליל הכמעט מלא בפרסום ראשון ובלעדי במרכז העניינים, מובא כאן במלואו". עד כאן הציטוט.

אלא שגם עם זכוכית מגדלת לא תמצאו אזכור לידיעה הזו באף אחד מעמודי העיתון, למרות שההפניה שולחת את הקורא לעמוד 8, שם, כזכור, מופיעה אחת מאותן שתי ידיעות ששבות על עצמן פעמיים. שנאמר: טעות גוררת טעות.

אמנם אלו טעויות אנוש, שתפקידו של הבחור-הזעצער לגלות מבעוד מועד ירידת העיתון לדפוס. אולם דומה, שתפקידו של הבוחר-הזעצער משום מה, הושמט ממצבת כח האדם של העיתונים החרדיים. השבוע מוכיח "מרכז העניינים" שהתפקיד הזה חשוב לאין ערוך.

ומה עם גילוי נאות?

באמת שאין לנו כל בעיה עם העובדה שעיתון "בקהילה" נוקט צד בפרשת בית החולים "ביקור חולים". גם אם הדברים נעשים בשבוע שבו מונה מנכ"ל חדש לבית החולים. העובדה שעל פני עמוד שלם, מתראיין יו"ר הנהלת "ביקור חולים" דודי זילברשלג ומספק את גרסתו, כיצד בית החולים עולה על דרך המלך, מחייבת, לפחות למען הגילוי הנאות, אזכור שמדובר במי שעד לא מכבר שימש כיו"ר העיתון אליו הוא מתראיין.

מי היה הרב בלעם?

כותרת מסקרנת בחר לו יצחק הורוויץ למדורו "שניים מקרא" המופיע בפתח המגזין "קולות" של "בקהילה". תודו שגם אתם תפערו עיניים כשהכותרת מול עיניכם בעיתון חרדי תהיה: מרן הגר"ב בן בעור שליט"א.

לא נהרוס לכם את חווית הקריאה. המקלדת ממליצה בחום. יש גם מוסר השכל אקטואלי.

האם תהיה הכחשה?

כבר כמה חודשים שעיתוני סוף השבוע נמנעים מלראיין ראשי ישיבות. העובדה, שכל ראיון שכזה גרר אחריו מיד למחרת הכחשה גורפת בעמודו הראשי של "יתד נאמן", גרמה לעורכי השבועונים להימנע מקיום ראיונות-שיחות עם ראשי ישיבות.

ב"קו עיתונות", אולי לא התיישרו עם הזרם והביאו ראיון, מרתק כשלעצמו, עם ראש ישיבת 'סטטן איילנד' רבי ראובן פיינשטיין, בנו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל. המקלדת תוהה: האם מחר בבוקר, תופיע הכחשה ביומון הליטאי, או שהאיסור על ראשי ישיבות להתראיין, אינו חל על בני חוצה לארץ?