אאא

בין ים המילים והציטוטים ההיסטוריים בהם היה מלא נאומו של ראש הממשלה, על זכותנו בארצנו ועל שאיפתנו מאז ומעולם לשלום, חיכה כל העולם לתשובה, אך רק על דבר אחד: האם יסכים נתניהו לדרישת הנשיא אובמה, ויודיע על הקפאת ההתנחלויות.

הנאום, שהיה מיועד בעצם להיות תשובת המשקל לנאומו של הנשיא אובמה במצרים, ובו היה אמור נתניהו להציג את חזונו לשלום, אל מול תכנית השלום של אובמה, לא היה למעשה תכנית שלום, אלא אך ורק מענה ישראלי פומבי, לדרישותיו, הפומביות גם הן, של הנשיא האמריקאי בעל החזון החדש.

על מה בעצם נסובה המחלוקת? בעיקר מדברים כולם על סוגיית ההתנחלויות. המשך בניית ההתנחלויות, המאחזים, בנייה לצרכי ריבוי טבעי, ואפילו ירדו לרזולוציה של הגדלת מרפסת. ההתנחלויות על ראש שמחתנו.

אלא, שאת הדבר החשוב לא פחות שכחנו לגמרי: המשפט שהיה נדבך מרכזי בנאומו במצרים של הנשיא אובמה: "מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים".

העניין הזה, לא רק שהוא חידוש במדיניותה של ארצות הברית, אלא שהוא דבר שמצע מפלגות הימין, המרכז, ואף חוגים בשמאל, חלוק עליו מכל מכל.

ובעוד שבסוגיית ההתנחלויות, לא אמר נתניהו מעולם דברים ברורים המצדדים בהמשך פיתוחם, הרי שעל עניין ירושלים הוא הצהיר שוב ושוב, ומעל כל במה.

הצהרתו הפומבית של הנשיא האמריקאי, הייתה אפוא, משמעותית הרבה יותר בסוגיית ירושלים, וסטירת לחי פומבית לעמדה הישראלית, מאשר עמדתו בסוגיית ההתנחלויות.

בעוד שבסוגיית ההתנחלויות הייתה עמדתו של ביבי ´פרווה´, תוך ניסיון לרצות את כל הצדדים, הרי שבשאלת הריבונות על ירושלים, האם המדינה הפלסטינית תהיה בעלת חזקה טריטוריאלית בירושלים, כהצהרת אובמה, ענה נתניהו בניגוד מוחלט להצהרותיו של נשיא ארה"ב. אמנם בהבלעה מסויימת, אבל אמר "ירושלים בירת ישראל תישאר מאוחדת...תוך המשך קיום חופש הפולחן לכל הדתות".

העמדה הרשמית הישראלית, סותרת ראש בראש את עמדת הממשל האמריקאי. שלא כמו בהתנחלויות בהם ישנה הסכמה על המהות וויכוח על הפרטים הקטנים, הרי שבסוגיית ירושלים, שם השמיע נתניהו אמש עמדה החולקת לחלוטין על הנשיא אובמה, לא שמענו כמעט שום התייחסות, וחבל.