אאא

שלוש שנים למד יהונתן אינדורסקי בין כתלי ישיבת פוניבז', שלוש שנים ש"הותירו את רגליו נטועות בתוך אדמתה" כפי שסיפר מאוחר יותר, למרות שרוחו הייתה ממנה והלאה. 

רוח אחרת הייתה עימו, הוא עזב את עולם התורה ואחז בקסת סופרים ותחת שם העט 'יהונתן ענבר' כתב בשבועון החרדי 'בקהילה'. 

בערב סגרירי אחד של שנת תשס"ה קרה המקרה. אינדורסקי צפה באחד מיומניו של דוד פרלוב, במאי ישראלי ייחודי והחליט שנפשו חשקה ליצור סרטי איכות כדוגמת אלו שראה אצל פרלוב ואחרים.

הוא פנה ללימודי קולנוע בבית הספר 'סם שפיגל' וסרט הגמר שלו - דרייבר - נבחר לסרט המצטיין של מחזור 2011.

חסד של אמת עשה עימנו מסובב הסיבות שסיבב את אינדורסקי ללימודי הקולנוע, שאילולי כן, המסמך ההיסטורי המרתק - זמן פוניבז' - לא היה בא לעולם.

נוצר כאן מצב נדיר, בוגר הישיבה שב אליה כעת כדוקומנטר בכדי להנציח את רגעיהם האינטימים ביותר של תלמידיה של  נזר הישיבות הליטאיות. ומי כמו תלמיד הישיבה יודע את נפשה של הישיבה, את שיחה ושיגה?!

לראשונה בעולם הישיבות בכלל (ככל הידוע לי) אישרה ישיבה כל שהיא, להכניס מצלמות שינציחו את הווי חייו של בן הישיבה. 

זמן פוניבז', לחרדים או לחילונים?

כבר בראשית הצפייה ב"זמן פוניבז'' אתה מוצא את עצמיך מסתפק אם הסרט יועד לעיניים חילוניות, או שמא נועד הוא לעיניים חרדיות דווקא. לאלו שהצפייה בסרט מעוררת בהם געגוע או כאב בהזכרם בימי הישיבה או לעיניים סקרניות המבקשות לחדור למחוזות אינטימיים של אלו החיים לצידם, מחזות שטרם נחשפו. 

הסרט מתחיל כשבן הישיבה עומד על מרפסת ההיכל הפונה לרחוב וילקומירר, בשעת הזריחה, ומבאר את תחושותיו למצלמה. בטוב טעם הוא מסביר את התענוג שהוא מתענג בניתוח סוגיה תלמודית לעומקה, ומתלבט בכנות לא אופיינית: "האם מי שמתענג על סימן בקצות החושן אינו נחשב בעל תאווה? ומה אם גם תאווה רוחנית נחשבת לתאווה אסורה?"

הייתי החרדי היחיד בסינמטק הירושלמי בואכה הר-ציון, וככל הנראה גם היחיד שהבין משמעותו המלאה של דין ודברים זה של אותו פונביז'אי בינו לבין עצמו. 

אך מה שנראה בתחילה כמיועד לעיניים ישיבתיות מתגלה בהמשך כיצירה מרגשת ויחודית במינה, המדברת במונחים אוניברסלים.

אינדורסקי בעין אומן מזהה את הדמויות הנחוצות לו בשביל להעביר את הוויתה של פונביז' אל הצופה בבית - הוויה של בדידות מזהרת.

יש לו שם את ה'אלטער' עזריאל - "בן עשרים ושמונה, שתיים עשרה שנים בישיבה", ויש גם את החברותא הצעיר שלו, זה שהוא מצא בגמ"ח החברותות של פונביז' - בחור יתום מאב, עוד שה אבוד בעדר.

יש גם את הבחור המתפלסף, המתלבט, זה שלא מוצא את מקומו בהמון הגועש אך מאמין שלהיות פונביז'ער זה להפוך לנעלה, לגזע עליון ממש. 

ויש את חיים הצעיר, שעושה את צעדיו הראשונים באם הישיבות, גוזל רך ועזוב, שבלילותיו הוא חולם על הבית. על געגועים למגע מלטף של אם אוהבת. וכשהוא מתעורר אל המציאות הקודרת של חדרו הדל בישיבה, כשהוא מביט על הקירות הקלופים הסובבים אותו, מיד דוק של עצב תהומי ננסך על עיניו וליבך מתכווץ. 

הדמויות הללו מספקות לצופה הצצה נדירה לאם הישיבות, הצצה שסביר שלא זוכים לה תלמידי הישיבה עצמם. מבט מיוחד לשוליים שנעלמים בשאונה של פוניבז' ובסרטו של אינדורסקי מגיעים לפריים טיים. 

זמן פוניבז', זר לא יבין

חילונים ימצאו בזמן פוניבז' תיעוד נדיר של בן הישיבה החרדי הליטאי כפי שלא נראה מעולם, אך לדעתי ספק אם יבינו את הדקויות ואת הניואנסים.

ייחודו של זמן פוניבז' הוא בכך שהוא חלק מגל הסרטים של חרדים על חרדים, אמין יותר אותנטי יותר ומאפשר לחילוני להבין (אם כי בצורה שטחית) את שיגו ושיחו של בן הישיבה ה"משתמט".

לצופה החרדי לעומת זאת, לא יתחדשו חידושים דרמטיים, אך כאמור אינדורסקי מאיר את חיי היום-יום ב"ישיבה" באור חדש.

זה מתחיל בפתרון הפוניבז'אי לבעיית החברותות הנצחית - גמ"ח החברותות, וממשיך בהצצה נדירה לחדרם של ראשי הישיבה בעונת הבחינות לישיבה, בה נראים ר' גרשון, ר' בערל, ושאר ראשי הישיבה מתפעלים מכך ש"כל שנה מגיעים לישיבה בני עלייה מרובים" ושואלים זה את זה במה זכתה פונביז' משאר הישיבות? את השאלה פותר ר' גרשון על ידי סיפור מרתק מה"חפץ חיים".  

"משגיח" ובנו 

אחת הסצנות שתפסה את תשומת לבי היא זו המציגה את לבטיו של ה'משגיח קטן', שבנו הוא תלמיד הישיבה.

המשגיח נראה משוחח בחדרו עם בנו על המצב החברתי בישיבה, ובנו בכנות בלתי רגילה מספר לו את רגשי ליבו, את הקשיים החברתיים בישיבה, הוא מספר לאביו על כך שבישיבה בחור לבחור - זאב. 

האב שומע את בנו, ומבטיח לו שב"שיחה" הקרובה ידבר על העניין. ופה, מגיע רגע מרתק היישר מאווירה של בני-ברק המחכים.

השיחה השבועית מגיעה והאב/משגיח מתחיל לדבר על כך שלפעמים בחור לא מוצא את עצמו בישיבה ונראה שהנה הוא ידבר על מצוקותיו של  הפונביז'ער הבודד, על כך שצריכה להיות אווירה חברותית ומסבירת פנים יותר, על בן אדם לחברו.

אך לפתע האב תופס את עצמו ובמעבר חד חותך אל עבר מוסריות שנראה שנכפתה עליו: "אדם מרגיש בודד? זו לא בעיה, כל אחד יכול להרגיש מיוחד, אבל לא מיוחד בחברה, אפשר להיות מיוחד בתפילה, מיוחד בלימוד..." (הציטוט מהזיכרון).

הסצנה הזו היא נדירה בכך שהיא מאפשרת לנו להציץ אל תוך ליבו הקרוע של משגיח, אל האמביוולנטיות המלווה את ה"שיחה" השבועית. כשאני שמעתי את המשגיח בישיבה תמיד שמעתי ממנו אמת מוחלטת, דברים חדים וברורים, אף פעם לא שמעתי את הספק המכרסם.

והנה פה מציג לנו אינדורסקי באומנות את נפשו המסוכסת של האב, כאשר מן הצד האחד עומדים תפיסותיו הישיבתיות המקובלות ומן הצד האחר עומד בנו. והאב קרוע בין תפקידו כמשגיח לבין תפקידו כהורה. וכמו במציאות "המשגיח" מנצח את האבא.  

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אינני מבקר סרטים, אך בכל זאת, מילה על הסרט ככלל. מבחינה עלילתית חסר משהו בסרט. אולי זו דמות שנתחבר אליה, שנלמד אותה ושנתוודע למשבריה, כשלונותיה והצלחותיה, ונתרגש עימה בסוף המכאיב או המשמח של תפקידה בסרט.

במקום זאת, מציע אינדורסקי מעקב אחר כמה דמויות, כשכל אחת מציגה מורכבות אחרת, אך ההתחברות של הצופה לאף אחת מהן אינה שלימה. ואינך נחשף לעומקו של אף אחד מגיבוריו של 'זמן פוניבז'. אך בכל זאת הסרט מעורר אמפתיה כלפי הקשיים של בן הישיבה גם אצל הצופים החילונים, זאת רק על ידי הנצחת חיי היום-יום בישיבה. 

מצד שני, לסרט דוקומנטרי המבקש להיות אמין אין את היכולת לספק דרמה גדולה שאינה קיימת. 

אגב, במידה ותהיתם, אין בסרט שום התייחסות למאבק בין "השונאים" ל"מחבלים", רבני הישיבה התנו זאת עם אינדורסקי לפני תחילת הצילומים. כל הצילומים מתרחשים ככל שידוע לי בחלק ה"שונאים".