אאא

הטור הזה נסגר ביום שלישי בצהריים. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, עדיין לא ידוע אלו עוד נאצות נוראות יוטחו בציבור הדתי-לאומי וברבניו, ואיך הם יגיבו. מי שחשב ששיא המתיחות בין המגזרים היה מה שראינו סביב העצרת בירושלים, שכח כנראה שאחרי העצרת באה ההצבעה עצמה.

אלו ימים שבהם אין מה לבנות הרבה על הפוליטיקאים. ח"כים מתונים אומרים פתאום דברים שאחריהם צריך ללכת לשטוף את הפה במים וסבון. משתלחים, מגדפים, כמעט מקללים. בבוקר שבו ח"כ משה גפני הודיע שהנטל האמיתי הוא "מוסדות הציונות הדתית וההתנחלויות המבודדות" והשר אורי אורבך אמר שכל הח"כים החרדים הם חבורת "ערלי לב" – הבנתי שאולי כדאי להפסיק להקשיב לשיח הזה, וללכת הפעם על קולות מהשטח, קולות הקוראים. הכי לא פוליטיקאים שיש.

אז בסופו של שבוע שבו בכנסת התנהלו שתי מליאות במקביל, ננסה לפתוח כאן מליאה שלישית, של קוראים מכל המגזרים ששיגרו השבוע תחושות כנות ומנומקות לתיבת המייל שלי:

אברהם, תלמיד ישיבת הסדר:

"לא הייתי בהפגנה אחרי שהרב ליאור והרב מלמד לא אמרו להגיע. דיברתי עם הרב שלי השבוע והוא הוסיף לי חלק קטן לפאזל המסובך הזה. אני רק מציין עובדות: א. לא היה מעולם עולם פורח כזה של ישיבות ותורה בקרב עם ישראל. ב. הספונסר מספר אחת של העולם הזה הוא מדינת ישראל. אז אני מסכים שקיצצו בתקציבים, וכמובן יש בעיות קשות במדינה הזו, אבל רגע, בואו לא נשכח, מתי לאחרונה אמרו כל הלומדים תודה על התקצוב הזה? רק על הרע צריך לדבר? אין כאן כפיות טובה? אני יודע שאומרים שזו הזכות של מדינת ישראל לתקצב תורה. זה נכון. אבל בואו נפקח עיניים ונגיד גם תודה על הטוב ועל הברכה. התקצוב הזה של התורה הוא חלק מאמירה של הקב"ה אלינו 'חבר'ה, תתעוררו, הגיע זמן גאולתכם'".

מרצה חרדי צעיר:

"שלוש נקודות למחשבה: ראשית, כאבה לי הפגיעה ברב דרוקמן. באמת. אבל שאלה לי לכל אותם שחרדים לכבודו של הרב דרוקמן: איפה הם היו לפני חצי שנה, כשהרב דרוקמן ניסה בכל כוחו לקדם את מועמדותו של הרב אריאל לתפקיד הרב הראשי, ורוב חברי 'הבית היהודי' טרפדו זאת במטרה להביא לבחירת הרב סתיו? האם אנחנו מחליטים מתי לכבד את הרבנים ומתי להקשיב להם, ומתי לא? הרי לפני כמה חודשים כתבו שלושת העיתונאים הכי בכירים ב'מקור ראשון' מאמר משותף חריף נגד הרב דרוקמן, תחת הכותרת 'זהירות, הורסים פה' על שהעז להביע את דעתו. ועל מה? על מי צריך להיות הרב הראשי לישראל. הם כתבו לו אז, ואני מצטט: 'מישהו צריך לומר לרבנים, בכבוד גדול ובתקיפות: מורינו ורבותינו, הניחו את הפוליטיקה לפוליטיקאים. אתם לא טובים בזה'. כמה מביך. והכי מביך שהפוליטיקאים גם הפסידו בסוף. בתגובה, הרב דרוקמן כעס ואף ביטל את המנוי על העיתון והאשים אותו – ולא את 'יתד נאמן' – בצביעות, בחוסר אמת ובחוצפה. כמובן שאם היה לו מנוי ל'יתד' הוא היה מבטל השבוע גם אותו (ובצדק), אבל כדאי לשים לב שלא תמיד המגזר שלו זוכר לכבד אותו...

שנית, אפשר לא לבוא לעצרת. בהחלט אפשר. אבל כמה יוהרה יש בהטפת מוסר נגד העצרת. כל מיני 'גאונים' כבר הודיעו שזו עצרת של חילול השם, או שיש בה ביטול תורה. מה? ללמד את ר' צבי מאיר זילברברג או את הרבי מאמשינוב, את ר' דן סגל ואת ר' אורי ויסבלום ואת שכמותם פרק בהלכות כבוד שמיים? להטיף לר' חיים ברמן או לר' שאול אלתר מוסר על ביטול תורה? (בכוונה הזכרתי שמות שאין להם שום קונוטציה פוליטית, ולבושתם של רבים בציונות הדתית, תלמידיהם יודעים טוב יותר את שמות השופטים ב'אקס פקטור' מאשר את השמות הנ"ל).

ושלישית – וזה אולי הכי חשוב: הנקודה היא לא החוק שעבר בכנסת, או סעיף כזה או אחר. בשבוע האחרון שמתי לב למשהו חמור וחדש. בשיעורים שאני מוסר לקהלים מגוונים אני כבר לא יכול לדבר בחופשיות ובטבעיות על הערך של לימוד תורה. בלי שום קשר לאקטואליה, אני מדבר על פורים ועל גזרת המן שלא יעסקו בתורה כדברי רש"י במסכת מגילה, ומדבר על מרדכי שלמד תורה עם ילדי ישראל – ואנשים בקהל כבר זעים באי נוחות על כסאותיהם ואומרים 'כן, אבל צריך גם...' או: 'רגע, ללמוד תורה זה לא מספיק'. כלומר, הקמפיינים של לפיד חלחלו כארס של נחש לתוך ציבור שומרי התורה והמצוות. אני מלמד מקורות פשוטים ורואה שקשה לאנשים לעכל אותם. לפני שנה זה לא היה! כל השיח פתאום השתנה. האם גננות שמספרות לילדים על רבי עקיבא צריכות להתחיל להתאים את הסיפורים למצע של 'יש עתיד'?".

בנימין, מעצב גרפי, ראשון לציון:

"מאז העצרת מתקיימים דיונים, או יותר נכון ויכוחים, במקום העבודה שלי. אני מניח שבעוד מקומות. האמת שאם אני חושב על זה, עצרת ההמונים הראשונה שבה השתתפתי בחיי הייתה עצרת השלושים לזכר רבין. הייתי אז בלי כיפה. שם, בכיכר מלכי ישראל, גיליתי בפעם הראשונה שיש לי שאלת זהות רצינית ולא מבוררת. הסתכלתי סביב ובהחלט לא הרגשתי חלק מההמון החילוני והשמאלני שהיה בכיכר באותו הזמן. אני חושב שאז התחילו להסתובב אצלי גלגלי התשובה. לא הרגשתי ימני וגם לא שמאלני, הרגשתי שגם זה וגם זה נמצאים בי, ובעיקר – לא התחברתי שם לשנאה שבעבעה בעצרת, ושכוּונה לחלק הדתי שבעם.

היום, ברוך השם, אני בעל תשובה כ‑12 שנים, ומהשבוע שעבר אני חושב שצריך לדבר יותר על עצרת המונים אחרת מלפני שנות דור: מעמד הר סיני. זו ה‑עצרת. והיא לא הפסיקה. היא ממשיכה כל יום ויום, כל רגע ורגע, ולא מסתיימת. ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא - חד הם. ומעמד הר סיני מתחדש בכל שנייה שבה אנחנו מחליטים להצטרף אליו, להיות באחדות ולקבל את התורה. זו העצרת האמיתית".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ד"ר גבריאל גל, כירורג פה ולסת, קדומים:

"ביום ראשון שעבר יצאתי בשעה שתים-עשרה מאוניברסיטת תל אביב לכיוון ירושלים כדי לא להיתקע בפקקים הצפויים. חניתי בכניסה לעיר ליד ישיבת 'מרכז הרב'. חשבתי לנצל את הזמן החופשי ללימוד (רק לעתים רחוקות מתאפשר לי ללמוד כמעט שלוש שעות ברציפות, ועוד בבית מדרש של ישיבה). מהשעה שתיים ואילך החלה זרימה איטית של ציבור חרדי לאולם בית המדרש, כאשר כל המקומות הריקים ליד הסטנדרים החלו להיתפס על ידי בני תורה מהזרם החרדי מכל הגוונים. משמאלי, ריתחא דאורייתא בין תלמיד מ'מרכז' לבין תלמיד מישיבה ליטאית בסוגיה ממסכת חולין. אם הייתי עוצם את עיניי לא הייתי יודע אם אני ב'מרכז' או ב'מיר'. מאחור, ליד ארון הספרים של ספרי המחשבה וכתבי הרב קוק זצ"ל, עמד אברך חסידי ועיין באחד מספריו של הרב קוק. פניתי אליו ואמרתי לו שאפשר לעשות זאת גם בישיבה, למה לעמוד, והוא ענה לי בחיוך 'אתה מתוק'. התרגשותי גברה והלכה ככל שהשעון התקרב לשעה ארבע. ממש ימות המשיח, אחדות של כל לומדי התורה.

לצערי בשעה ארבע גיליתי שרבים מבני הציונות הדתית שתכננו להגיע, לא באו בסופו של דבר לעצרת, בעיקר בגלל אותה כתבה ב'יתד נאמן' של אותו בוקר. מאיגרא רמה של אופוריה נפלתי לבירא עמיקתא של מחלוקת. ירדתי לעצרת ועמדתי בצומת הרחובות הרב צבי יהודה והרצל (איזה מפגש שמות מעניין). וכאן אני חייב לשאול משהו על המחאה שלנו נגד אותה כתבה מבזה בתקשורת החרדית: אינני מבין, האם כל כתב צרוע וזב חוטם ועט יטלטל את עולמנו? וכי מפיהם אנו חיים? למה להחשיב כל כך את אותם נערים ולהיעלב מהם? התגובה שלנו שידרה חוסר ביטחון עצמי. האם אנחנו צריכים אישור מכל כתב צעיר? לצערי, הציבור שלנו נפל בקלות לתוך המלכודת שעסקנים חרדיים טמנו לו. החמצנו שעה גדולה של הכרזה משותפת על אידיאל התורה, שהוא החשוב מכול. בתקווה להתאחדות אמיתית של עם ישראל סביב תורתו".

מוטי, חבר גרעין תורני בגוש דן:

"עם כל הכבוד, החרדים חולים על הגזמות מטורפות ופראיות. הם אשכרה חיים מזה ויש לי כבר בחילה מההתבטאויות שלהם. עמלק, טיטוס, אנטיוכוס, אחשוורוש. כציוני דתי אני יודע שאני קם בבוקר כל יום לאיזו מתקפה חדשה. די. אבל עדיין יותר קשה לי עם הטרמינולוגיה המתנשאת של לפיד, הרב פירון ובנט שמדברים על החרדים כעל ילד נכה מהחינוך המיוחד שהמנהל הצדיק של בית הספר החליט לשלב אותו בכיתה רגילה, רק כדי לזכות באיזה פרס של שר הרווחה. יאללה חלאס. מדברים הרבה על זה שהצבא ערוך או לא ערוך לקלוט חרדים ושצריך למצוא להם מסגרות מתאימות כי בצבא כמו שהוא היום הם לא רוצים להשתלב. לשיטתם, בצדק רב. גם בחברה הישראלית כמו שהיא היום יהיה קשה להם מאוד להשתלב. חברה שבה כל שבועיים טאלנט אחר משתכר ותוקף בחורה, שכל כמה חודשים ילדה אחרת חושבת להתאבד כי צחקו על החצ'קון שלה בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית וששיא הרייטינג שלה הוא סביב ארבעה הזויים בטלוויזיה שחצי מדינה במתח אם הרוטב אבוקדו יהיה להם טעים או לא. כן כן, ויש גם 'הבימה' ומוסף 'הארץ', בסדר, אבל בוא נדבר על הרוב. זו התרבות הישראלית, לצערנו. ועוד לא דיברתי על הפסקות הפרסומות. בחברה כזאת, למה שהם ירצו להשתלב? האם הם אלה שצריכים להתבטל ולהתנצל בפניה? אולי במקום להתעסק רק בלקרב את החרדים לאותה 'חברה הישראלית' הגיע הזמן גם לחשוב איך מקרבים את החברה הישראלית אליהם".

וגם את הצילום הסלולרי שלח השבוע קורא, יוסף פנחסי. את התמונה הזו הוא צילם בבית כנסת סמוך לביתו בכפר סבא, וכך הוא כותב: "בשנות השבעים אישה ושמה יפה ברנצקי תרמה לבית הכנסת 'עובד בן ציון' 800 לירות, ועל שלט השיש נחרט בגאון השם שלה, השם של הבן שלה, משה ליס, וגם המקצוע שלו: 'פאנצ'ער מאכער'. הפנצ'רייה, אגב, פועלת לאורך ימים טובים עד היום בצומת רעננה דרום". צילום סלולרי: יוסף פנחסי