אאא

הרטבה לילית נחשבת כבעיית ההתפתחות הנפוצה ביותר בקרב ילדים: חמישים מיליון ילדים ברחבי העולם, וכמאה אלף ילדים בישראל סובלים ממנה. אולם, עובדה זו, אין בה כדי להקל על הסבל ואי הנעימות ממנו סובלים הילדים המרטיבים וכל משפחתם. הבושה, הריח, הלכלוך, ה"סוד" בגללו אי אפשר לישון אצל חברים או קרובי משפחה, התחושה הנוראית של להתעורר בתוך שלולית, כל אלו הופכים את הבעייה למעיקה ומשפיעה על תפקודו הכללי של הבית.

מרבית הילדים "מתייבשים" עד גיל ארבע, כעשרים וחמישה אחוז ממשיכים להרטיב עד גיל שש, כחמישה אחוז מרטיבים עד גיל שתים עשרה ושני אחוזים בלבד ממשיכים לסבול מהתופעה גם לאחר גיל שמונה עשרה. עד לגיל העשרה שני שליש מהמרטיבים הינם בנים, מעל גיל שמונה עשרה הסובלות העיקריות הן דווקא בנות.

בעבר מקובל היה לחשוב כי הסיבה להרטבה היא פסיכולוגית או רפואית. היום מצביעים כל המחקרים בבירור על כך שבעיית ההרטבה נובעת בליקוי בלמידת ההתאפקות, כלומר - ילדים נורמלים, בריאים בנפשם ובגופם שלא למדו להפעיל את מנגנון הרפלקסים של ההתאפקות במצב של שינה ובמקום לכווץ את שרירי הסוגר של השלפוחית (כפי שצריך לעשות), הם עושים את הפעולה ההפוכה, מרפים את השרירים ו..שוב מוצאים את עצמם במיטה רטובה.

רק אצל שני אחוז מן הילדים המרטיבים נמצא בסיס פסיכולוגי להרטבה כגון בעיות, חברתיות, גירושין של ההורים ועוד. מלבד זאת, ברור שישנם ילדים רבים הסובלים מבעיות רגשיות כאלו או אחרות ובכל זאת, רובם המוחלט אינו סובל מהרטבה.

מיתוסים וטעויות נפוצות

הילדים המרטיבים הם הסובלים העיקריים מהבעייה, הבושה העצמית שנוספת עליה לעיתים גם פגיעה משאר ילדי המשפחה, אי היכולת לישון במקום אחר או לצאת לטיולים של מספר ימים. החשש מפני העתיד: איך אתחתן. כל אלו גורמים לילד תחושת השפלה ונחיתות. למרות זאת ישנם הורים שעקב חוסר ידע והבנה מעמיקים את הבעייה בכך שמענישים, משפילים את הילד, או לחילופין, בוחרים להתעלם לחלוטין מקיום הבעייה. הילד אינו מרטיב במתכוון וכאשר ההורה משדר לו אכזבה או כעס הוא רק גורם להחרפת המצב. מסיבה זו גם אין להבטיח לילד פרס אם יקום יבש.

שיטות המיישמות פרסים וחיזוקים ומתבססות על ההנחה כי רצון חזק של הילד יביא לפתרון הבעיה, גם אם הן נעשות מתוך כוונה טובה, זוכות בדרך כלל להצלחה זמנית בלבד אשר קורסת לאחר מספר ימים או שבועות. גם תופעת הילד אשר אינו מרטיב רק כאשר ישן מחוץ לבית מלמדת על יכולת לגייס דריכות מיוחדת לפרק זמן מוגבל בלבד. 

הורים רבים מחזיקים במיתוס לפיו הילדים מרטיבים מכיוון שהם ישנים שינה עמוקה במיוחד ולכן יש לגרור אותם באמצע הלילה לשירותים. עובדה זו אגב, הופרכה במחקרים שיועדו לבדיקת הנושא. המסקנה היא חד משמעית: אין קשר בין עומק השינה להרטבה, (מי שרוצה, מוזמן לגרור ילד לא מרטיב באמצע הלילה, הקושי הוא אותו קושי. בדוק!) הניסיונות הללו דורשים לעיתים כוחות פיזיים אדירים של ההורים, מכיוון שהילד שאכן, ישן שינה עמוקה נגרר רדום כולו לשירותים, בדרך כלל אינו תופס כלל מה רוצים ממנו ומסוגל גם להגיע בטעות לסלון או למטבח. לרוב, הוא גם אינו זוכר בבוקר מאומה. השיטה הזאת פותרת את בעיית הרטיבות של הבוקר אך אינה מלמדת את הילד להיגמל. להיפך, היא מעבירה את האחריות על השליטה בסוגרים מהילד אל ההורים וכך בעצם תורמת להנצחת הבעייה.

טעות נוספת היא מניעת שתייה מספר שעות לפני השינה. גם שיטה זו אינה יעילה. היא רק יוצרת מצב מלאכותי של האטה בהתמלאות השלפוחית. מלבד זאת, בארצנו החמה כל כך, מאד לא בריא להימנע משתייה במשך שעות רבות כל כך.

ישנם ילדים שמעודם לא נגמלו, אחרים התייבשו למשך מספר חודשים או אפילו שנים ואחר כך חזרו להרטיב וישנם כאלו שמרטיבים רק מספר ימים בשבוע. האחרונים מלמדים על מנגנון התאפקות המתפקד באופן חלקי לעומת המרטיבים הכרוניים אצלם המנגנון אינו מתפקד כלל. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות: קור, כמות השתייה לפני השינה, התרגשות, מחלה, מידת העייפות, מצבי רוח ועוד.

ישנם עוד סוגי ילדים שההרטבה חוזרת כתוצאה משינוי משמעותי בחיי הילד- לידת אח, מעבר דירה, החלפת גן או כיתה וכד'. במקרים כאלו, כדאי להמתין מספר ימים כדי לבדוק האם זו תופעה שחולפת מאליה (מה שאכן, מצוי בדרך כלל). במידה ועוברים מספר שבועות- בעייה שיש לטפל בה.

ילד רגיל אשר אינו סובל מהרטבת לילה חי בחופשיות כמעט מוחלטת - הוא שותה כאוות נפשו, יכול לישון עמוק מאוד, חשוף למזגן בקיץ, עובר מגוון חוויות רגשיות, לא מתייחס כלל לשלפוחית ולא בהכרח מקפיד להתפנות לפני השינה. הוא ישן רצוף או חש את הלחץ בשלפוחית השתן, מתעורר וניגש להתפנות. זהו האופן בו אמור לחיות גם הילד המרטיב ואליו אמור לשאוף כל טיפול בבעיה.

מהו הטיפול המומלץ נגד הרטבת לילה?

מטרת הטיפול הוא שיקום מנגנון השליטה בשלפוחית. מטרה זו מושגת במספר דרכים:

* זמזם אלקטרוני המורכב מחיישן זעיר הקולט את הטיפה הראשונה ומתחיל לצפצף. הצפצוף אמור לגרום לילד להתעורר ולגשת מייד לשירותים. הטיפול נמשך ברוב המקרים בין שלושה לחמישה חודשים.

* הפעמונית- פועלת על אותו עיקרון של הזמזם אך מחוברת לסדין ולא ישירות לגופו של הילד, דבר שעושה אותה בטיחותית יותר

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

* טיפול תרופתי הידוע בשם מינרין. יעילותו אינה מוחלטת וחסרונו העיקרי הוא כי ברגע שמפסיקים ליטול אותו - התופעה חוזרת.

* השיטות ההומאופטיות - נטילת טיפות הומאופטיות מספר פעמים ביום. אחוזי ההצלחה - אינם ברורים. הרופאים שוללים אותם מכל וכל, בעוד המשווקים טוענים לכמעט מאה אחוז של הצלחה.

השיטה המקובלת כיום והנחשבת כמצליחה ביותר היא שיטת הטיפול ההתנהגותי המשולב. כלומר - שימוש באמצעי התנייה כמו זמזם או פעמונית וגם טיפול אישי לנבדק לפי מצבו. בשיטה משולבים גם עקרונות נוספים כמו תרגילי התאפקות, תרגול שרירים טבעתיים, תרגילי הרפייה במצבי לחץ והדרכת הורים. קיימות ברחבי הארץ מספר גדול של מרפאות מהסוג הנ"ל, חלק שייכות לקופות החולים וחלק הן פרטיות (כמובן, כדאי לברר על השתתפות הקופה) אחוזי ההצלחה של תכנית התערבות מקיפה כזו הם למעלה מתשעים אחוזי גמילה תוך תקופה של בן שלושה לחמישה חודשים.

את הפעמונית ניתן להשאיל בסניפי "עזר מציון" או "יד שרה" ללא תשלום. ישנם ילדים שאכן, די להם בפעמונית כדי להיגמל אולם עבור רבים אחרים היא אינה יעילה ויש הכרח בטיפול מקיף. כל הרופאים המתמחים בנושא ההרטבה מצהירים חד משמעית כי זוהי בעייה שניתנת לפיתרון בדרך קצרה יחסית ויעילה. לכן, כדי לחסוך את הבושה, עוגמת הנפש והצער של הילד רצוי לחפש בהקדם מרפאה מתאימה באזור מגוריכם ולפתור את הבעייה אחת ולתמיד