אאא

לצד כל הידיעות החגיגיות על פתיחת שנת הלימודים התפרסמה השבוע גם הידיעה הלא חגיגית הבאה: "בשלוש השנים האחרונות נרשמה ירידה של 15‑30 אחוזים באלימות בני הנוער בחופש הגדול".

רגע, מה לא חגיגי פה? זה אמור להיות משמח, שיעור האלימות יורד! אז זהו, שמהנתונים הרשמיים שמשטרת ישראל פרסמה השבוע התברר כך: בכל חודש בשנה נרשמות כ-500 עבירות אלימות של בני נוער, ביניהן דקירות, תקיפות, גרימת חבלה ועוד. אבל דווקא ביולי-אוגוסט המשטרה הבחינה בירידה משמעותית במספר הזה. רק 350‑400 עבירות אלימות נרשמו אצלנו בקרב בני הנוער.

והנה ההסבר המצמרר שצוטט השבוע בתקשורת מפי גורם בכיר במשטרה: "על פי הנתונים שלנו, זירת ההתגוששות של בני הנוער הופכת להיות שטח בית הספר בלבד, ושם מתרחשות מרבית עבירות האלימות, בעיקר בהפסקות. בתוך שטח בית הספר יש גם יותר תופעות של ונדליזם וגניבות, שכן בהפסקות הילקוטים נשארים בכיתות ויש תלמידים שמנצלים זאת כדי לגנוב מתוכם. לעומת זאת בחופש הגדול הילדים רוב היום בבית, הם לא יוצאים לשחק ולא מתאספים ביחד, ובמקומות הבילוי שלהם בלילה יש גם הרבה יותר אכיפה על שתיית אלכוהול".

הבנתם את זה? ביולי-אוגוסט הילדים, כמו זומבים, יושבים מול הטלוויזיה והאינטרנט, סופגים תכנים וגם מוציאים את כל האלימות והאגרסיות בעולם הווירטואלי. כמה מרגיע. וכשהם נפגשים מחדש בספטמבר מתחילה האלימות הפיזית האמיתית. אמאל'ה.

יש לי יופי של פתרון למציאות הזאת: לבטל לנערים האלה כמה שיותר מבחני מיצ"ב, בגרויות ופסיכומטרי.

ה' יברך את עצמו בשלום

בדרך כלל אנשים שמספרים לך חוכמות של הילדים שלהם הם כמו אנשים שמראים לך תמונות של הילדים שלהם. אחת זה נחמד, שתיים זה נסבל, שלוש זה ניג'וס. ובכל זאת אני הולך לצטט פה כעת מספר לא קטן של חוכמות של ילדים, כי נדמה לי שהן מוצלחות במיוחד (לזכותי ייאמר שאלה לא הילדים שלי).

אנשי הגרעין התורני 'בית מוריה' בבאר שבע, שחוגג בימים אלה עשרים שנות פעילות, עשו בעיר המון דברים בתחומי היהדות, החינוך והרווחה, וגם בתחום חוכמות הילדים. עלון הגרעין מכיל פינה קבועה של ויצים ושיבושים של הילדים בבירת הנגב, ולאחרונה ליקטו שם את הכול הכול בחוברת קטנה ומעוצבת שכותרתה: "דילוגו עליי אהבה – לקט מובחר של החוכמות הגדולות של הקטנטנים". הנה המיטב:

החוכמות הקלאסיות הן שיבושים חביבים שבהם הילדים משלימים אוטומטית מילים, כי את המילים הנשגבות מהתפילה הם לא בדיוק מכירים עדיין. למשל: "המלאך הגואל אותי מקול רם", "פותח את ידך ומצדיע לכל חי רצון" או "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מלביש שרוולים". ילד אחד שהתבקש להשלים ברכה אמר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול ברוך השם בסדר".

יש חוכמות שמשנות לחלוטין את משמעות הברכות, באופן שממש סותר את עיקרי האמונה. מזל שהם רק בני שלוש: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא עשה לי שפחה", "שמע בני מוסר אביך ואל תתלוש תורת אמך", "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עצמו בשלום", וגם, שימו לב להכרזה הבאה בסוף ברכת המזון של ילד שיש לו כנראה שאיפות גדולות: "הרחמן הוא יזכני להיות המשיח ולחיי העולם הבא".

לקראת פורים שאל אחד הילדים את אמו: "אימא, שלחנו כבר משלוח מנות? והפתעות לאביונים?". ובפסח הנפיקו ילדי הגנים בבאר שבע את הפנינה הבאה: "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לישון". אחד הילדים התבקש למנות את עשר המכות, והפך את ה"ארבה" ל"המון", ככה: "דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, המון חושך, מכת בכורות". בחודש אלול, בסוף תפילת שחרית, התפלל אחד הילדים: "לדוד ה' אורי וישעי... אם תקום עליי מלחמה כזאת אני בורח".

יש גם הצהרות תיאולוגיות מרתקות. ילד אחד שכבר התחיל ללכת עם אבא שלו לבית הכנסת תהה: "אבא, למה אתה אף פעם לא כהן?", וילד שהלך לישון הכריז לפני השינה: "אני רוצה לישון עם הכיפה שלי כי אולי אני אחלום על אלוקים".

ברבים מהמקרים השיבוש הילדותי יוצא עגום למדי, כמו אצל הילד שהכריז בגן: "אכלנו וסבלנו האוכל היה טעים", או אצל ילד שהתפלל: "וכוף את יצרי להשתעמם לך". אבל היה גם מי ששר בחגיגיות בתפילה: "כיף חיים היא למחזיקים בה!".

לקראת שבת קודש, אחת הילדות בגן הכריזה "לכבוד שבת קוטג'", ובבית, בליל שבת, בזמן "שלום עליכם" ילדה אחת הרימה את המפה של החלות ושרה להן: "שלום ללחם".

אולי בגלל שמדובר בבאר שבע הדרומית, אחד הילדים התפלל כך באחד הבקרים: "אלוקיי נשמה שנתת לי טהורה היא... ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לנפגעים מטיל".

אבל הציטוט הילדותי הכי מתוק הגיע השבוע. החוכמה הזו עוד לא נכנסה לעלון, אבל היא התקבלה במשרדי הגרעין לפני כמה ימים. וכך סיפרה אחת האימהות: "שאלנו את אורי הצדיק בן השלוש בשולחן השבת מה זה חילונים, אז הוא ענה: אנשים שרואים 'אסי וטוביה' בשבת".

נדירות הפעמים שבהן יוצא לך להיות ברגעים היסטוריים בחייהם של אחרים. לעמוד מהצד, להסתכל ולדעת בבירור שאתה נמצא עכשיו במעמד מכונן עבור מי שלצדך.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

זה קרה לי לפני כמה ימים בכותל המערבי. אגב, דווקא בשבוע שבו הכותל הושמץ שוב כמקום ש"רבים לא מתחברים אליו", כדאי פשוט ללכת למקום כדי לראות עד כמה מדובר בקשקוש (וגם כדי להתפלל). בשעת הערב האלולית שבה הייתי בשריד בית מקדשנו התפללו שם כולם, מכל המגזרים, מכל המגדרים, מכל הארצות. במדים, בג'ינס, במגבעות, בברמודות. ואז ברגע מסוים כל סוגי היהודים הללו הפנו את גבם לכותל והסתובבו אחורה, אל הכניסה לרחבה. זה קרה כשנכנסה לשם קבוצה גדולה של כשישים בחורים בחולצות טריקו צבעוניות וציציות בחוץ תוך כדי שירה אדירה במבטא אנגלו-סכסי: "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים".

גם ביחס לקבוצות החיילים והאורחים ששרות ורוקדות לעיתים ברחבה, היה בקבוצה הזו משהו נרגש במיוחד. חלק מהמתפללים אפילו כעסו על ההמולה והרעש, ואני סיימתי את תפילת מנחה והלכתי אחורה כדי לנסות להבין מה הסיפור. כשהתקרבתי, הבחורים כבר גמרו לרקוד ועמדו ביחד למין טקס מאולתר. על אחת הבימות שמשמשות בדרך כלל לקריאת התורה הונחו שני ארגזים ירוקים של תנובה, ולצדם נעמד רב צעיר ונמרץ שהחל לשלוף מתוכם לא שקיות חלב אלא ספרי תנ"ך. הוא הוציא כרך אחרי כרך ובכל פעם קרא בחגיגיות במבטא אמריקאי כבד את השם העברי המלא שהיה חקוק עליו ("מוישה זלמן מרק וולף", "שמעון שלמה סמי פרידמן" וכדומה) , העניק אותו לאחד הצעירים, לחץ את ידו ובירך אותו מעומק הלב.

בינתיים התחילו להתאסף סקרנים. טקס חלוקת תנ"כים בסיום מסלול ברחבת הכותל הוא דבר שגרתי, אבל כאן, מתברר, זה היה טקס תחילת מסלול. מחלק התנ"כים הוא הרב ראובן טרגין, ראש תוכנית בני חו"ל בישיבת הכותל. התלמידים הנרגשים מסביב הם בני חו"ל שנחתו כמה שעות קודם לכן, והפכו ממש באותו ערב לבני ארץ ישראל, לפחות לשנה הקרובה. רבים מהם, כפי שמלמד העבר, יישארו כאן לנצח. גם אלה שיחזרו לחו"ל, לא יחזרו אותו הדבר.

בהקדשה שבתוך הספרים שקיבלו נכתב כך: "תנ"ך זה מוענק לך בבואך בשערי ישיבת הכותל, בתקווה שיעזור לך להתחבר לתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, שספר זה מהווה את בסיסם. הספר יסייע לך למלא את מקומך כחוליה חזקה במסורת המפוארת של אבותינו".

צילום סלולרי: ידידיה מאיר