אאא

יש לשאול, למה קוראים ביום הכיפורים בבוקר בקריאת התורה בפרשת אחרי מות? ובפשטות, משום ששם מסופר על כל עבודת יום הכיפורים שהכהן הגדול היה עושה בשעתו. אולם צריך ביאור מדוע הפסוק מדגיש שהקב"ה דיבר אל משה בעניין זה דוקא – 'אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימותו', משמע שמותם של שני בני אהרן מהווה דבר כשוב, וכהקדמה לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.

ויותר מזה, אנו קוראים פרשה זו ביום הכיפורים ומה שייכות מיתת בני אהרן ליום הכיפורים?

ועיין בספר יסוד ושורש העבודה שצריך האדם לבכות על מיתתם של צדיקים אלו ולהוריד דמעות ולהצטער הרבה כי הוא סגולה נפלאה לכפרת עוונות, עכ"ל.

ובשל"ה כתב וז"ל: "מצאתי בקונטרסי דהאר"י ז"ל: המוריד דמעות ביום הכיפורים על מיתת בני אהרן, בניו אינם מתים בחייו, עכל"ק". משמע, שעניין זה הינו מאוד חשוב.

ובאמת היסוש"ה הביא שני פסקאות מהאר"י הקדוש, האחד מביא וז"ל שם בנ"ז ע"ב: "ועל דא ביומא דא קורין אחרי מות שני בני אהרן, דישמעון עמא ויצטערון על אבדהון דצדיקייא ויכפר להון חוביהון. וכל דמצטער על אובדהון דצדיקייא או אחית דמעין עלייהו, הקב"ה מכריז עליה ואומר: 'וסר עוונך וחטאתך תכופר'. ולא עוד, אלא דלא ימותון בנוי ביומוהי ועליה כתי' 'יראה זרע יאריך ימים'", עכ"ל. וזהו מקור דברי האר"י.

אמנם מדברי הזוהר הללו משמע שקוראין אחרי מות שני בני אהרן ביום הכיפורים כדי שנשמע ונצטער על אבידת הצדיקים ועל ידי זה יכפר להם על עוונותיהם.

ועל דברי הזוהר הללו הצטרכתי לביאור, דהניחא לגבי הדור שלהם ניחא דהצטערו, לפי שהם הפסידו הרבה, שכן צדיקי הדור מגינים על הדור ומשפיעים הרבה על הדור, אבל אנן דאיננו בני דורם איך תעזור העובדה שצטער על מיתתם ועל ידי זה נתכפר לנו העוונות. ועוד, א"כ למה דוקא מיתת צדיקים אלו כ"מ בתוה"ק שמוזכר מיתת צדיקים צריכים להזכירם ולהצטער ולבכות עליהם ועי"ז יתכפר עוונותינו?

היסוד ושורש העבודה הביא עוד זוהר שם פרשת אחרי מות דף נ"ו ע"ב, וז"ל: "תו פתחו ואמרו, בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא, דינא אסתלק מעלמא, ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא, ועל דא פרשתא דבני אהרן ביומא דכפורי קרינן לה, למהוי כפרה לחוביהון דישראל, אמר קודשא בריך הוא, אתעסקו במיתתהון דצדיקייא אלין, ויתחשב לכו כאלו אתון מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרא עלייכו".

וכאן גם כן קשה דאם נכון הדבר שמיתת הצדיקים מכפרת ומסלקת את דיני וחובי הדור, הניחא דוריהם של בני אהרן היו קוראים, אבל אנחנו למה יכפר זה על עוונותינו, וא"כ למה קוראים את פרשת אחרי מות ביום הכיפורים, והזוהר הנ"ל אמר שזה כדי לכפר על עוונות בני ישראל, ועדיין צריכים לביאור איך קריאת פרשה זו מכפרת?

ואולי אפשר לבאר ולענות לכל הקושיות שהקשינו עד כאן על ידי ביאור המשך דברי הזוהר שם באותו מאמר וז"ל: "אמר קודשא בריך הוא, אתעסקו במיתתהון דצדיקייא אלין, ויתחשב לכו כאלו אתון מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרא עלייכו. דתנינן, כל זמנא דישראל יהון בגלותא, ולא יקרבון קרבנין בהאי יומא, ואינון תרין שעירין לא יכלין לקרבא, יהא להו דכרנא דתרי בני אהרן, ויתכפר עלייהו", עכ"ל.

ומשמע מדבריו, שעסיקת הדבר – כשנעסוק בענייני מיתת בני אהרן ובזכרון בני אהרן שנזכר בעניניהם אז תהא לנו כפרה, כלומר כשנעיין בדבר סיבות מיתתם, זה יעזור לנו לכפרה על עוונותינו.
ניצול הכוחות

בביאור חטאם של נדב ואביהוא נראה להקדים מה שדרשו חז"ל (יבמות קכ"א ע"א) על הפסוק: "וסביביו נשערה מאוד" (תהלים נ', ג') – מלמד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, דלכאורה קשה מדוע מקפיד הקב"ה כל כך על הצדיקים, הרי ההיפך היה צריך להיות!

עובדא דרבי יוחנן וריש לקיש

ונראה לבאר ע"פ יסוד המובא בספר "ואביטה באורחותיך". בגמ' ב"מ דף פ"ד ע"א מובא המעשה הידוע עם רבי יוחנן וריש לקיש, שרבי יוחנן ראה את ריש לקיש עובר את הירדן משפה אחת לשניה בלי להשתמש בגשר או במעבורת כל שהיא, והתפעל ממנו ואמר לו: "חילך לאורייתא"! אחר כך אמר לו שאם יקבל על עצמו עול תורה הוא מציע לו את אחותו שהיתה נאה עד מאוד לאישה. ומעשה זה תמוה עד מאוד, שהרי ריש לקיש היה ראש ליסטים ואיך יקח אותו רבי יוחנן שהיה מגדולי האמוראים לחתן לאחותו, ומה רע בבחור חשוב מחובשי בית המדרש, ואם לא, אז אדם פשוט! אבל למה לקחת את ראש הגנבים!?

ותירץ בספר "ואביטה אורחותיך" שגדלות האדם ניכרת בכל מעשיו, דהיינו כל דבר שאדם עושה יכול לעשות ברפיון ועצלות או להיפך בשקידה ויסודיות גדולה, כלומר ניצול כוחותיו עד תום בכל אחד ממעשיו שם ניכרת גדלותו. רבי יוחנן ראה שריש לקיש משתמש בכל כוחותיו ומנצלם עד תום, הוא החליט להיות גנב – הוא לא יהיה גנב זוטר אלא ראש הגנבים, ולכן אם רצה לעבור את הנהר אז למה להשתמש בגשר או במעבורת אם אפשר לעשות זאת בקפיצה אחת ע"י עצמו! כלומר, רבי יוחנן שריש לקיש מנצל את כל כוחותיו בכל מה שהוא עושה והבין שאם יורה לו את דרך האמת ויחליט לקבל על עצמו עול תורה אז בודאי יהיה ת"ח עצום ומנהיג בישראל, וכל זה משום שהיה משתמש בכל כוחותיו.

ומדבריו אנו רואים יסוד גדול, דעל כל אחד ואחד מאתנו מוטלת החובה לנצל את כל כוחותינו האפשריים עד כלות כל הכוחות ובס"ד נראה שיסוד זה מבאר את חטא נדב.

דקדוק ה' עם צדיקיו משום גדלותם

ונראה ע"פ זה לבאר את מאמר חז"ל, שהקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, דהנה מוכח שדוקא משום גדלותם מדקדק עימם. וביאור הדבר הוא, שלכל אחד מאתנו יש גבול עד לאן יכולים כוחותינו להגיע, וכמובן שלצדיקים ישנה יכולת עצומה וגבוהה מכל אדם אחר, ולכן בשבילם, משום גודל יכולתם, כל דבר קטן הוא באמת גדול, אלא שלעינינו נראה קטן כחוט השערה משום שזה מה שאנו בדלות כוחותינו מחשיבים. ולכן, משום שלא ניצלו את כל כוחם, כל דבר קטן יכול לגרום לעונש גדול אפי' עד כדי מיתה. ולכן הקפיד הקב"ה על נדב ואביהוא על סיבות שלא נראים כ"כ ראויים שמשום כך ימותו, דדווקא משום גדלותם ויכולם.

טעם חטאם של נדב ואביהוא

הרב דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" ליקט את כל הטעמים שהזכירו חז"ל למיתת נדב ואביהוא. א– שהורו הלכה בפני רבם. ב– על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים. ג– על ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו. ד– על אש זרה שהכניסו מבית הכיריים. ה– על שלא נטלו זה מזה, שנאמר: "איש מחתתו" – שלא נטלו עצה זה מזה.

ר' מני דשאב ורבי יהושע דסכנין וריו"ח בשם רבי לוי אמרו: "בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן, ובכולם כתיב בהם מיתה". ו– על שהיו שתויי יין. ז– על שהיו מחוסרי בגדים וכו', ומה היו חסרים – מעיל וכו'. ח– על שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים. ט– על שלא היו להם בנים. י– ר' לוי אמר, שחצים היום, מה היו אומרים, אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אבינו כהן גדול, ואנו שני סגני כהונה; איזה אשה הוגנת לנו. יא– מלמד שהיו משה ואהרן אולכין תחילה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן ואומרים מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור. יב– "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" וכו' – גיסו ליבן וזנו עיניהם מן השכינה.

שורש חטאם – חסרון בשלמות הענוה

ועיין במכתב מאליהו שמבאר שידוע שחז"ל אומרים דעות שונות בענייני אגדה שורש אחד להם ורק מאירים את אותו נושא מכיוונים וצדדים שונים, ושורש חטאם היה שלגודל ערכם היו חסרים בשלמות הענווה, כיון שהסתמכו יותר מדאי על גודל מדרגתם. והביא ראיות לדבריו.

והרמב"ן מסביר, שכוונו בקורבנם למידת הדין ולא למידת הרחמים, והביא את דברי הח"ח על תורת כהנים שהוכיח, דאם היו מתים משה ואהרן בחייהם הם היו הראויים להיות מנהיגי הדור דעה וכמפורש בחז"ל עה"פ וימת נדב ואביהוא וכו', ויכהן אלעזר ואיתמר, שאם היו נדב ואביהוא בחיים היתה שייכת להם הגדול ולפי גודל מדרגתם חשבו שלא היו צריכים להסתייע במידת הרחמים ולא פחדו מכל קטרוג וסברו לזכות בדין בכח עצמם, ובאמת ראויים היו לזה אלא שהחטא הוא שסמכו על זה בבטחון עצמי.

ומוסיף המכתב מאליהו, רואים יסוד גדול – שמידה רעה שיש באדם תתבלט ממש בכל מעשה ומעשה ממעשיו. והאריך לבאר שם איך כל אחד מהחטאים המוזכרים לעיל נובעים מאותו שורש של בטחון עצמי יתר על המידה דהיינו חסרון במידת הענווה.
שורש הענוה – ניצול הכוחות

ואולי אפשר להוסיף, שכל ביאור זה בפרשה זו מתאים לביאורנו בעניין ניצול הכוחות. ותחילה יש לבאר מהי גאווה ומהי ענווה. גאווה באה מאדם שחושב שהגיע לכל סיפוקו, וה"בעל גאווה" אומר: "הגעתי לאן שאני רוצה להגיע ואינני שואף לעוד, שהרי אני מצויין כמו שאני ולכן אני גאה כי מיציתי את כל כוחותיי, שהרי אני יותר טוב משאר בני אדם" – זוהי גאווה.

ענווה, לעומת זאת, היא ההבנה שעדיין חסר לעוד הרבה דברים ומעלות, ולכן אף על פי שאני נמצא במדרגה נוראה וגבוהה עד מאוד, וודאי נמצא אני במדרגה יותר גבוהה מכולם, עם כל זאת אפשר להיות עניו ביחד עם זה משום שאף על פי שאתה מכיר בגדולתך, באותו זמן אתה צריך גם כן להכיר את יכולותיך ואת הדרגה שאליה אתה יכול להגיע, ולכן אתה נמצא במדרגת הענווה כלעומת יכולת כוחותיך מדרגתך העכשווית אפי' שגבוהה היא, אינה מספקת.

דברים אלו יהילו אור על חטאי נדב ואביהוא שביאר במכתב מאליהו, שבאו ונבעו מחסרון בענווה, דלפי האמור לעיל שהחסרון היה שלא שאפו ליותר, שלא רצו לנצל את כל כוחם עד תום וזה מה שגרם להם לעבור על אותן עברות, ואותו שורש של אי ניצול כל כוחם הביאם לעונש המיתה.

והעיר לי אברך חשוב שראיה להסבר זה בגאווה וענווה אפשר להביא מהגמ' בשלהי סוטה ד' מ"ט ע"ב, דאי התם אמתני' משמת רבי בטלה ענווה, א"ל ר' יוסף לתנא, לא תיתני ענווה דאיכא אנא. ופירש רש"י: "שאני ענוותן". ולכאורה קשה, איך אומר ר' יוסף שהוא עניו והרי זו סתירה גמורה לענווה? ולפי דברינו מבואר דאין זו סתירה לעוונה, דהפשט בענווה הוא שאני מכיר את גדולתי ויכולותיי ובאותו זמן אני גם כן מבין כמה חסר לי עד שאני אגיע לניצול כל כוחותיי, ולפי זה אפשר להיות עניו ובאותו זמן לומר" "דאיכא אנא" כיון שמכיר את כוחותיו ויכולותיו ורוצה להמשיך הלאה לעלות במעלות התורה כיון שמבין שחסרים לו עדיין עוד הרבה מעלות.

ואולי גם לפי זה אפשר להבין איך משה רבנו ה"עניו מכל אדם אשר על פני האדמה" עומד במחלוקת נגד קורח וכל עדתו.
מדוע דוקא בחנוכת המשכן

ונראה לבאר גם כן למה אירע כל מעשה נדב ואביהוא ביום השמיני למילואים שהיה יום חנוכת המשכן.ישנו יסוד מפורסם שאומר, שכשמתחילים דבר חדש, לא משנה מה יהיה, צריך שיהיה מבוסס היטב בלי שום ספקות ומיוסד ביסודות חזקים עד מאוד ולא מבוסס על היתרים אלא הכל יעשה לכתחילה. ולמשל, כשמהנדס בונה בניין גבוה של שלושים קומות ומעלה הוא יוודא כמה וכמה פעמים שהיסודות של הבניין חזקים מספיק כדי לסבול את נטל הבניין, שאם לא כן כל הבניין יפול חלילה.

ולכן פה ביום השמיני שהיה האחרון והחשוב לחנוכת המשכן, שביום זה יבנו את כל יסודות המשכן עד שייבנה בית המקדש, הכל צריך להיעשות בתכלית התמימות בלי שום טעות, כלומר ביום זה דווקא צריך להזהר זהירות יתירה לנצל את כל הכוחות שהרי כל הבניין בנוי על היסודות, ולכן מיתת נדב ואביהוא קרתה דווקא באותו היום, ולא חיכה הקב"ה לאחר מכן לפרוע מהם עוון זה כדי להורות שהם לא ניצלו את כל כוחותם בזה.

ולפי דברינו אפשר להסביר גם כן מה שהביא רש"י עה"פ ועל פני כל העם אכבד (פס' ג'), וז"ל: "כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס - אם כן באלו, כל שכן ברשעים". וביאור הדבר שעל ידי שאנשים יראו איך הקב"ה מתנהג עם צדיקים שפועלים ועושים כל כך הרבה מעשים טובים ועם כל זאת אם לא משתמשים ומנצלים את כל כוחותם מקפיד עליהם עד מאוד אז הפחותים יראו ויאמרו אם כך הם – קל וחומר אנחנו אם לא נשתמש בכל כוחותינו לעבודת ה' יתברך, יקפיד עלינו הא-ל ויתחזקו בעבודתם ועי"ז תרבה קדושה בעולם.

ריו"ח בסוף ימיו

הגמרא בברכות (כח(: מספרת: "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אף על פי כן הייתי בוכה ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".

בכי – החמצת הזדמנות

רואים שרבי יוחנן בן זכאי בכה. בכי מבטא החמצת הזדמנות. זו הרגשה התובעת: "הייתי יכול לעשות יותר". כאשר אברהם אבינו שלח את הגר ואת ישמעאל לנפשם, ישמעאל הלך למות תחת השיחים וכן כתוב: 'ותשא את קולה ותבך'. זו הפעם הראשונה שמוזכר בכי בכל התורה כולה. בכל מקום שמוזכרת תיבה בפעם הראשונה, יש בזה יסוד לכל התורה כולה. 

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מה מבטאת הגר בבכייתה? הגר רצתה להדבק באברהם אבינו, שהרי ידעה שאברהם אבינו בכיר האומה וכי אברהם הוא הנבחר להיות מוסר ומחדש האמונה באנושות. כשראתה שישמעאל הולך למות – הבינה שהיא לא תזכה להעמיד דור ולהיות חלק מאותה שלשלת קודש.

ולפי הביאור לעיל מובן מדוע דווקא מות נדב ואביהוא מוזכר בפסוק כעין הקדמה לכל עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים, ללמדנו שהיסוד לכל יום הכיפורים היא ההרגשה שאנחנו לא מנצלים כראוי את כוחותינו ויש לנו עוד הרבה מה להספיק ולעשות מוטלת החובה לשאוף לעוד ועוד.

ולכן מובא בספה"ק העניין להזיל דמעה על פטירת הצדיקים האלו נדב ואביהוא דווקא ביום הכיפורים ובכל יום ויום כדי שנשכיל להבין את "וסביביו נשערה מאוד", שהקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה כיון שגם מהם דורש הקב"ה ניצול כל הכוחות.
ו

זה גופא סגולה עצומה לכפרת עוונות, כי אם האדם זוכה להבין שיש לו עוד אפשרות להתקדם ומבין שלעומת מה שהוא יכול להיות חסר לו התקדמות ורצון לגדול – זה מראה להקב"ה כמה קרוב הוא אליו, וזה גופא ביוה"כ בבואנו לבקש מחילה מאת אדון הכל, כשמזילים דמעות על אותם צדיקים אנחנו מראים את הכרתנו באי ניצול כוחותינו עד תום, וממילא הקב"ה יתברך מוחל לנו ונותן לנו עוד אפשרות לתקן את אשר עוונותינו.