אאא

שאל אותי היום אדם מכובד: "תגיד, מאיפה לוקחים החרדים כמות כל כך גדולה של רשעות וחוצפה שלא לעמוד בצפירה ביום הזיכרון?"

"תבין דב, (הוא ממשיך בנימה אישית) אנשים מתו כאן כדי להגן עליך! יודע מה, עזוב את אלו שמתו, אלה אולי חוגגים למעלה ואנחנו לא יודעים. יש אנשים שאיבדו את הדבר הכי יקר להם, את הילד שלהם, כדי שאתה תוכל לחיות כאן. אתה מבין דוב?? ילד! שלהם! יש לך ילד דוב? להמשיך?"

לא, תודה. הבנתי את השאלה שלך, אני מחציף פנים ועונה לו.

תקשיב, אמיר (כך קוראים לו) אתה לא צריך להסביר לי את גודל הטרגדיה של כל אחד ואחד מהחללים. האבידה קשה, המטרה קדושה, והתוצאה הורסת יקומים ועולמות. אני מודע לזה. ועדיין, לא אעמוד בצפירה היום. אם אתה רוצה הסבר, כנס היום בערב לאתר "כיכר השבת" . ביי אמיר.

ובכן.   

כאב של הורים ששיכלו את בנם גם מסך הייץ' הייץ' הייץ' די לא יוכל לבטאות. בעצם, בפשטות, לפי כל העדויות של הורים שכולים, ניתן להסביר את הכאב שלהם במשפט אחד: הם מתו יחד איתם.

זה שהם קמים בבוקר ושותים קפה, זה עניין טכני של מוח ולב שמתפקדים בשיתוף פעולה מדהים כאילו כלום לא קרה. אבל במציאות, הם אינם עוד בין החיים. כואב להם מאוד שהמוח והלב ממשיכים לתפקד ומשאירים אותם חיים לצפות במותם בשידור חי יום יום שעה שעה עד למותם הטכני.

היטיב דוד המלך להגיד על בנו אבשלום (שמרד באביו ורצה להורגו), "ויבך וכה אמר מי יתן מותי תחתיך אבשלום בני בני" למרות הכל... כלומר, אף הורה לא רוצה לחיות כאן לאחר בנו. קביעה זו מבוססת היסטורית ועובדתית. תשאלו כל אדם ששיכל ילד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

בנוסף, כשאני חושב על רועי קליין ז"ל שקפץ על רימון כדי להגן על פקודיו אני מקנא בו! מעריץ, כואב לי (שוב עניין של לב ומוח, המוח אומר ללב סיפור מכאיב והלב כמו חייל ממושמע כואב) כאב פיזי. כך כל אחד ואחד מאלו שנהרגו על קידוש השם.

זה כואב לי כמו לך אמיר. הכעס שלי כלפיך על שחשדת בי שלא כואב לי עליהם, החוצפה שלך לחשוב כך עולה עשרות מונים על החוצפה שלי - לא לבטא את הכאב והצער העמוק שלי, את הזיכרון שלי עם החללים, בדרך שאתה קבעת לי (לעמוד בצפירה). 

זכותי לבחור באמירת פרק תהילים. זכותך לבחור בדקת דומיה. להאשים אותי בפסיכופטיות? בכך שלא כואב לי על יהודים שנהרגו כדי להגן על מולדתם? זה חוצפה ורשעות שאין גרועה ממנה. 

אז נכון, לא אעמוד בצפירה. לא כי אכפת לי לעמוד בצפירה, כולה דקה, רק לשתוק וזה עובר. פשוט יש לי דרכים שבעיניי אפקטיביים יותר, מיוחדים יותר כדי לכאוב ולהתייחד, להעריך ולהועיל לנשמתם של 22993 החיילים שנהרגו כדי לבנות ולהגן עליי, עליכם. פרק תהילים לעילוי נשמתם זו הדרך שלי. אתה בחרת בעמידת דום, יפה לך. לגיטימי. אני את דרכי גם בחרתי.

ביום כל-כך קשה רק דבר אחד אני מבקש ממך.

תכבד. כמוני. תכבד!