אאא

האמון תמיד נופל בחלק הלא ידוע של החיים, אך מסתמך על מה שאנו כן יודעים. יחסי אמון בין בני אדם קשורים למידת חיזוי המציאות. כאשר הילד הקטן מתנסה שוב ושוב בסיפוק צרכיו על ידי אמו, הוא רוכש אמון באימא שבכל מקרה תהיה שם בשבילו. כשהאם פועלת מתוך רגישות לצורכי הילד, התינוק יכול ליצור ציפיות לגבי מגעו עם אמו, ובהמשך לגבי מגעו עם העולם. הוא מגיע למסקנה "אני טוב, אני יכול לסמוך על עצמי" ובהמשך "העולם הוא מקום טוב, האנשים הם אנשים טובים".

ציפיות מטבען הן בתחום הלא ידוע. כשאני מצפה למשהו אני לא יודע שאקבל אותו, אבל על סמך ניסיוני והידע שרכשתי על העולם, אני יכול לחזות בסבירות גבוהה שציפיותיי יתגשמו. זה מאפשר לי להיות פורה, להתקדם בחיים ולממש את עצמי. במקרים אחרים, כאשר האימא אינה רגישה לצורכי הילד ואינה מטפלת בו באופן קבוע ושגרתי, הילד אינו בטוח שצרכיו האינדיבידואליים יסופקו על ידה, ובכך, היא יוצרת עבורו סביבה שאינה בטוחה. הילד מפתח תחושת אי אמון וחשד כלפי עצמו וכלפי האחרים, הוא אינו יודע למה לצפות, יכולת החיזוי שלו נפגעה וממילא גם התפתחותו האישית.

כדי שיירקמו יחסי אמון, יש צורך בבנייה עקבית של מבצר הביטחון, על מנת שכאשר המציאות תהיה מעורפלת, יהיה לה על מה להסתמך. זוגות רבים מדלגים על שלב הבנייה, מתוך תחושה אופורית שיחסי האמון קיימים במערכת. תחושה זו אינה נסמכת על יכולת חיזוי אמתית, אלא על ההנחה שאם טוב לנו יחד – ופעמים רבות, בתחילת הקשר בני הזוג מרגישים ש"אין יותר טוב מזה" – אז בוודאי שאנחנו יכולים לסמוך זה על זה.

זה מחזיר אותנו לאחד המיתוסים הנפוצים כאילו נישואין אידאליים, הם אלו שבאופן טבעי "זורמים" ומשרים אושר בין השניים גם ללא מאמץ והשקעה ניכרת במערכת היחסים. במציאות, מה שלא נבנה קיים רק בדמיון. זוגיות צריכה בנייה, ואמון אמור להסתמך על מה שנבנה. כל עוד בני הזוג לא שקדו על מלאכת בניית האמון ביניהם, זה רק עניין של זמן עד שיכולת החיזוי בין השניים תיפגע.

שלב ההתפכחות

זוגות עוברים במהלך חייהם תחנות שונות בהן הם מגלים כי מה שציפו מבן זוגם שייעשה, יאמר, או לא יעשה, אינו עומד במבחן המציאות. המשפטים: "לא ציפיתי ממנו להתנהגות כזאת אחרי ש..." או "איך היא מסוגלת לעשות לי את זה", מבטאים פגיעה ביכולת החיזוי ופגיעה באמון. בני הזוג "בטוחים" שהם מכירים האחד את השני, יודעים כיצד יגיב ומה "הכי גרוע שיכול להיות" ועל פי זה מנהלים את חייהם ויחסי הגומלין ביניהם. ההתערערות עלולה להיות בעקבות אירוע יחיד אך גם בצורה הדרגתית הנמשכת כמה שנים. כל פעם שיכולת החיזוי נפגעת נפרם עוד חוט ביחסי האמון – שמלכתחילה לא היו מעוגנים במציאות אלא בדמיון – עד שבשלב מסוים נחשפת תהום עמוקה של חוסר אמון הקיים במערכת.

שלב זה של התפכחות וגילוי, הוא שלב מכריע בחיי נישואין. ישנם זוגות שכאשר מגלים את מידת חוסר האמון ביניהם, מגיעים למסקנה ש"אין מה לעשות, כשאין אמון אין כלום". לעתים הפגיעה כל כך גדולה שקל להבין ביטויים כמו: "אני לא יכול לסלוח" או "זה הרס טוטאלי של הנישואין". אף פעם לא נוכל לדבר על פגיעה באמון במונחים של הוגנות, למרות זאת, אי אפשר להתעלם מכך שזוגות אלו מתעלמים – ולא פעם, קל להבין מדוע – מכך שלעולם לא היה ביניהם אמון הדדי, לבד מאשליה.

אחרים לעומתם, חרף הקושי העצום נוכח הגילוי המסעיר, מצליחים להבין שהקושי הזה מהווה לראשונה הזדמנות אמתית לבנות משהו כל כך מהותי בחייהם, שלא היה מקודם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

טיבו של משבר הגילוי יקבע את תהליך בניית האמון בין השניים. תמיד תהליך הגילוי יהיה כרוך ביכולת בני הזוג לקחת אחריות משותפת למשבר חוסר האמון ביניהם. לעתים הגילוי עצמו אינו מציב בהכרח צד אחד כפוגע וצד שני כנפגע, אלא שניהם יהיו גם פוגעים וגם נפגעים. כל אחד יצטרך לקחת אחריות על חלקו, ובמובן זה, למרות שלרוב, לקיחת אחריות אמתית אינה קלה, אך עדיין בני הזוג שמציגים מערכת של פגיעות הדדיות החושפות חוסר אמון, נמצאים בדרך כלל בעמדה טובה יותר מזוגות המציגים את משבר הגילוי בעקבות מאורע קשה, המציב את האחד כפוגע ואת השני כקרבן.

במקרים אלו, אמנם הצד המוצג כפוגע יצטרך לקחת אחריות על פגיעתו, להביע חרטה והבנה למצוקת הצד הנפגע. אך בהמשך, אף הצד הנפגע, יצטרך לקחת אחריות אישית על המצב שנוצר. אחריות זו נובעת, מעצם היותם של הנישואין מערכת, שבה יש השפעה הדדית ושום דבר אינו עומד בפני עצמו, הכול מניע את הכול, וכשארע משהו בתוך המערכת יש באירוע חלק המשותף לשני הצדדים. ועל ידי לקיחת אחריות הדדית, יוכלו בני הזוג להבין את חלקם במשבר.

ההבנה של הגורמים שהביאו לחשיפת משבר האמון בין השניים, היא רק ההתחלה של הדרך החדשה. עתידם של בני הזוג תלוי בהחלטה משותפת על בניית יחסי אמון ביניהם. עצם ההחלטה אינה מספיקה ליצור כר מבטחים שעליו בני הזוג יוכלו להסתמך כאשר יצטרכו לבחור באיזו מידה לסמוך על בן הזוג או לא. ההחלטה היא שריקת הפתיחה של התהליך ומהווה הצהרת מחויבות הדדית לנישואין ולבן הזוג, שתבחן בעשייה ובבחינתה תוך כדי מתן אפשרות לניסוי וטעייה - כל אלו מרכיבים, הנמצאים בליבו של תהליך שיקום יחסי האמון בין בני זוג.

הכותב: הרב שלום אביחי כהן, בעל תואר שני בפסיכולוגיה, מטפל זוגי ומשפחתי בכיר, פסיכותרפיסט ומדריך מטפלים. יו"ר הנהלת איגוד חברי י.נ.ר ומרצה בכיר במרכז י.נ.ר ללימודי נישואין ומשפחה. מייל: avichai@ksharim.org.il .