אאא

חזיז ורעם נפל השבוע בחצרה של היהדות החרדית. מישהו שכח את הגבולות תוך שהוא מעתיק את שפתו הרחובית אל הקודש פנימה. אילו היו הדברים קורים בעבר הלא רחוק, היינו נדים לו למשוגע וממשיכים הלאה, אולם על הישנות הדבר זה שלוש פעמים הריהו אומר דרשני. בפרט כאשר הדברים נוגעים ללא כחל ושרק אל מרום כתרו של מלך.

רציחתו בדם קר של אותו צדיק וקדוש לפני חודשים מספר הייתה אמורה לסמן לנו משהו שכנראה לא השכלנו לפענחו די צרכו. אם חשבנו שהמדובר בזילות בחיי אדם גרידא, כנראה המסקנה אמורה להיות עמוקה הרבה יותר, עמוקה משאול וארוכה מארץ מידה.

כבוד התורה ולומדיה היו תמיד נשמת אפה של האומה היהודית. אין אומתנו אומה אלא בתורתה שהיא עצם הווייתנו ולוז חיינו שבכל הדורות. לולא התורה הקדושה לא הייתה לנו תקומה והישרדות כעם משך כל אותן שנות גלות איומות וארוכות. לב לבה של תורתנו הקדושה הם לומדיה, וליבתם הם גדולי התורה נושאי הלפיד שבדמם זורמת ובנשמתם מפכה אותה חכמה אלוקית נשגבה.

מאז ניתנה תורה והיינו לעם ידע כל יהודי להכיר ולהוקיר את גדולי הדור ופסע לאורם, בלימוד, בעצה או בברכה. הם היו תמיד המרכז הלב והפנים המופלאות שלנו. ומיהו שיהין לפגוע חלילה בלב לבו שלו. אולי רק מי שאינו יודע לב מהו, מי ששם במרכז חייו משהו אחר. נבואה ניתנה לשוטים, שוטים אלו טובים אף עבור הלקאה עצמית, שכן כיום צריכים אנו לומר שדבר נפל בישראל והתובנות הכה פשוטות הללו אינן כבר כה מובנות לכולם. וממילא מצאו אותם שוטים בקיעים וסדקים בקרב הציבור השפוי, בנושא הכה מקודש. יתכן בהחלט, ובדבר הזה עלינו לעשות בדק בית.

לכל דור יש את האלילים שלו. היו דורות ששפכו דם על אידיאולוגיות כמו הקומוניזם, הפשיזם, הגזענות, הניהיליזם והאקזיסטנציאליזם ועוד כמה 'זמים' למיניהם שהסבו לאדם צער רב וחוללו סכסוכים, מלחמות ואסונות. תוצאותיהן מורגשות עד היום. מאידך בדורנו אנו ובפרט בשנים האחרונות היה מי ששם את הכלכלה הרווחה והנהנתנות במרכז. אט אט אצו קצוצי לקצץ בכל תקציב אפשרי ולהמעיט ברווחיו של כל דל ומסכן, ומנגד כמובן להגדיל את רווחיהם של המרוויחים הגדולים. זו הייתה השיטה שחוץ מהשלכותיה הכלכליות על כל דלת העם, היא אף העיבה נוראות על עולם התורה שקוצץ אף הוא בכל פינה אפשרית והושפל פעם אחר פעם בכל הזדמנות ביקורתית.

כעדרי בקר העמידו את לומדי התורה מול התקשורת בשביל לאתר גרוש או שניים מבולבלים. כל השמצה אפשרית הודבקה לנו לעיני כל העם ואמהותיו. כל זאת במקום ליטול קורה מבין תיאטרותיהם המשופעים בזבוז משווע. היה מי שניסה להציג אותנו כעושקי הקופה הציבורית. תחת שבעבר לכל חרדי הייתה תווית של משתמט מצה"ל, הרי שכיום כל חרדי מוצג כמשתמט מעבודה ונתפס כפרזיט המורד ומשתמט מעבודת אליל הכלכלה הרם והנישא. לא נתווכח כאן על העובדות שכבר מזמן הופרחו והופרכו בהקשר זה, אומנם התוצאות כמובן אינן מאחרות לבא בדמות שוליים חרוכים ומפויחים המשחירים פני כל שומעיהם בשמועות הרעות שהגיעונו השבוע. הזלזול חלחל הלאה ועשה את שלו.

יהיו אולי פרשנים בשקל שינסו לתת עצות כמו להפריד את הטייקונים מהדת או את הדת מהטייקונים וכדומה, דומה שאין זו אלא עצת אחיתופל ששורשה בצרות עין. אדרבה כמה שהללו מתקרבים לרבנים ומוקירים את התורה ולומדיה הרי ציבור השוליים מעריצי הכלכלה והעושר מבין מי תלוי במי ולמי נאווה תהילה. בעבר הנדיבים הקרובים לעולם התורה היו מכירים בערכה ומעדיפים לתרום להחזקתה, כיום התרומות מוצאות דרכן לתמיכה במעגל העובדים ושאר אלילים עד כי למרבה הצער שדרי"ם רבים המוסרים נפשם להחזקת ישיבות וכוללים, מדווחים כי הם נזרקים בבושת פנים כאשר הפילנתרופיה מעדיפה אפיקים אחרים לגמרי. והמציאות הזו חייבת להשתנות.

הלא דבר הוא כי כאשר שמענו את האיומים הללו היו צריכים לנוע אמות הסיפים, לא פחות מאשר כשאירן או חיזבאללה מפריחים איומים כלפי העם כולו. עצם האיום היה אמור להביא אותנו לחשבון נפש, איש איש במעמדו שלו באשר עליו לעשות. אולם מאומה לא קרה ועולם כמנהגו נהג. אין זאת כי עלינו להעצים בקרבנו את כבוד התורה ומרכזיותה בחיינו כי היא חיינו ואורך ימינו.

* * *

כולנו בעין דומעת חזינו ברבבות המלווים שהיו לאחרונה בלוויותיהם של אדירי התורה, האם הדבר אומר שהציבור כולו חרד לכבוד התורה? מעניין לסיים מאמר זה בתזכורת קטנה מן ההיסטוריה הרחוקה. הסיפור מוכר לכולם וכמדומה שכדאי להיזכר בפרטים:

כאשר ביקש רבן יוחנן בן זכאי, גדול הדור בתקופת החורבן, לצאת מירושלים הנצורה בכדי לשוחח עם מנהיג הרומאים ולהציל את שניתן, אך לא הניחוהו בריוני ירושלים. ראש הבריונים שהיה אחיינו עזר לו ויעץ לו לעשות עצמו כמת ולהקפיד שדווקא התלמידים הם שיובילו את ארון המתים. זאת מפני שיודעים הבריונים שהחי קל מן המת הכבד ועלולים הם להרגיש שחי הוא המובל ולא מת. בסוף אותו סיפור מודגש גם שהבריונים אף לא ניסו לדקור את ה'גופה' כדי לבדוק כך אם היא חיה או מתה, כמנהגם, שמא יאמרו הכול "רבן דקרו" וזאת לא יכלו לשאת, שהעולם יאמר חלילה שביזו ודקרו את רבם!

בהקשר זה מעניין מאוד להעתיק ביאור מתוק שמצאנוהו בהקדמת ספר ישן נושן בשם תחיית ישראל שעמד על הפרטים וזה לשונו במעט שינויים מתבקשים:

"ארזי הלבנון אשר בקרבנו אינם נחשבים למאומה בעיני אזובי הקיר, ומביטים עליהם כעל אברים יתרים בגוית אומתנו, ולכן בועטים הם בהם ומבזים אותם בכל מקום שיש להם היכולת. הנה מסופר שר' יוחנן בן זכאי הצליח לצאת מירושלים בזכות עצתו של אבא סקרא ריש הבריונים, ספור זה הוא הסמל של מצב גדולי עמנו. הנה הבריונים לא חלקו כבוד אפילו לר' יוחנן בן זכאי שהיה "נר ישראל עמוד הימיני ופטיש החזק" ולא היו חסים אפילו על חייו אם היה עושה דבר נגד רוחם ודעתם. ראש הבריונים בהבנתו יעץ עצתו תוך ההדגשה כי "יודעים הם כי החי קל מן המת" והדברים האלה נוגעים בפצע אנוש שבגופה של אומתנו, ומגלים את הסבה הראשית שגרמה לכהיית רוח ישראל ונשמתו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"החי קל מן המת" אהה! אדירי התורה "קלים" הם בחייהם בעיני ההמון, וגדולתם של קברניטי האומה אינה נחשבת אצלם למאומה. הרבה המה העזי הפנים המשפילים את כבודם ואינם שמים אל לבם כי הם הם אבני הפנה של בית ישראל. אבל אם גדולי התורה קלילים הם בחייהם, הרי כבדים הם מאד במיתתם כלומר: @כשנפטרים מן העולם אז כבודם גדול מאד אף בעיני העזי הפנים ומעריצים ומקדישים אותם. הם התייחסו אליהם בחייהם בקלות ראש ולא התבוננו אל גבהותם הענקית, ורק בירדם מן במת התבל מרגישים הם במעלותיהם ובסגולותיהם המיוחדות, מכבדים אותם בכל מיני כבוד, וברעדה הם נושאים את שמותיהם על שפתותיהם.@ עצתו של אבא סקרא נתקימה במלא מובן המלה כי הבריונים נרתעו לאחור באמרו אליהם: "יאמרו רבן דקרו ודחפו!" אם כי הבריונים לא שמו את לבם אל כל האזהרות בנוגע לכבודו של רבם של ישראל כל זמן שחשבו שהוא חי, אבל השמועה שהוא מת הפילה עליהם אימה ופחד ולא פגעו בכבודו אפילו כמלא נימא.

אמנם כן, מחזות כאלה אנו רואים על כל פסיעה ופסיעה. ישנם אנשים המפריעים את רבותיהם מעבודתם, משימים מכשולים על דרכם, דוחפים ודוקרים אותם, ורק במותם הם מלוים אותם בכבוד גדול "פותחים להם את השער" בצאתם מארץ החיים ונותנים להם כל מיני כבוד שבעולם. נמרצים הם מאד דברי חז"ל על הפסוק: "וסבבו בשוק הסופדים" "אלו התולעים" (קהלת יב ה, מ"ר שם) @דרכו של התולע הוא, לעשות במחשך מעשהו. הוא חודר בתוך השרשים של הצמחים, מסתיר את עצמו בתוך הפרי, ולאט לאט הוא מלחך ומכרסם אותם עד שמשחיתם לגמרי. כן ישנם אנשים הדומים בטבעם לתולע. עינם צרה בחשיבותם של האילנות הגדולים אשר בעמנו, ומחבלים בסתר כל מיני תחבולות מגונות בכדי לעקרם משרשיהם. הם גורמים להם צרות המפריעות אותם מלהוציא לפועל את מחשבותיהם הטובות. בהדרגה הם אוכלים את בשרם ומוצצים את דמם עד שמתים בדמי ימיהם.

ולאחר מכן אלה התולעים הם הם הראשונים להרים קול צוחה ולשאת נהי ומספד על נפילתם של האילנות הפוריים שהם בעצמם גרמו לעקרם משרשיהם. רק שהם מראים פנים עצובות ומביעים בשוקים וברחובות את עצבם ויגונם על פטירתם של האנשים הגדולים. "וסבבו בשוק הסופדים" כלומר: אלה הסופדים הסובבים בשוק ומבליטים את יגונם בכדי להוכיח שמתאבלים על פטירתם של האנשים הגדולים, הם הם "התולעים" שגרמו את מיתתם.

ולכן הרבנים והדרשנים החפצים לגהות מזור לתחלואי ישראל מחויבים להקדיש חלק גדול מדרשותיהם לטובת הרמת קרן התורה, וביחוד במקומות שמעטים המה ההוגים בתורה ומחזיקים בה".

עד כאן דבריו הנמרצים, כל מילה נוספת מיותרת.