אאא

בשבת הקרובה יצוין יום היארצייט השני להסתלקותו של מורי ורבי מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל.

אי-אפשר בטור כזה ללכת ולנסות להסביר מי היה הרב או מהי גדולתו. כמה שננסה להסביר או לספר, זה פשוט לא ניתן. אנחנו לא שם. אבל אני רוצה בשורות הבאות להאיר פן אחר באישיותו של הרב:

ישנם רבים מתוך אלה שלא הכירו אותו אישית או בכלל מהציבור הרחב, שטועים לחשוב כי עצם היותו של הרב פוסק הדור ומי שחתך גורלות במילים ספורות, גרם לו להיות 'אדם קר', ללא רגשות.

הדבר הזה, פשוט מוטעה מיסודו. הרב ידע כל מה שקורה, וממש כאב את כאבם של עם-ישראל בכל עת צרה ל"ע, למשל בתקופות כמו זו שאנו חווים כעת.

שנת תשס"א זכורה כשנה רדופת פיגועים, בה פיגוע רדף פיגוע. אחרי כמה פיגועים קשים, הרב בעצמו יזם כרוז מיוחד הקורא לעם-ישראל להתחזק בתפילה וברוחניות. על הכרוז הזה חתמו כמעט כל גדולי-ישראל דאז, שרובם כבר אינם חיים איתנו היום, ובהם מרנן ורבנן - כ"ק האדמו"ר מויז'ניץ זצ"ל, הגרמ"ש שפירא זצ"ל, הגרמ"י לפקוביץ זצ"ל, הגרח"פ שיינברג זצ"ל, וכן ייבדלו לחיים גדולי הדור בימינו. היה זה כרוז מאד מיוחד, בו נאמר שבעת צרה, כאשר עם-ישראל מבקש להסיר את הצרה מעליו, יש לקרוא בתהלים פרקים פ"ג, ק"ל וקמ"ב, ולאחר מכן לומר "אחינו כל בית ישראל". זה היה הרב. זו הייתה יוזמה שהגיע מהרב ויצאה לעם כולו. יוזמה שתורגמה לאחר מכן לאמירת תהלים על-ידי אלפים-אלפים בכל רחבי העולם היהודי, רק בגלל שלרב היה אכפת ממה שקורה ברחבי הארץ באותו הזמן.

השבוע נזכרתי בסיפור נוסף. היה זה בעקבות מקרה שהתפרסם השבוע על ילד בר מצווה שהיה אמור לעשות את שמחת בר המצווה שלו באחד מהאולמות במרכז, אך כשהוא שמע על חתונה שהייתה אמורה להתקיים בדרום ולא יכולה להתקיים שם בשל המצב, הוא ויתר על אירוע הבר מצווה שלו כדי לתת לאותו זוג לקיים את החתונה שלהם במרכז, באותו אולם בו הוא היה אמור להיות באותו ערב מרכז השמחה.

כששמעתי את המקרה הזה, נזכרתי בסיפור שהיה עם הרב לפני כ-6 שנים: היה זה ביום שישי, ערב שבת. הרב לא הרגיש בטוב באותו יום, ונסענו אתו לבית החולים שערי צדק. לאחר בדיקת הרופאים, הוחלט על ידם שהרב צריך להישאר להשגחה במהלך השבת בבית החולים. מטבע הדברים, ברגע אחד נפלה עלינו כל ה'לוגיסטיקה': כלומר, כעת יש להשיג ספר תורה ראוי ומהודר, יש לדאוג ל'נביא' מקלף, כמו שהרב היה מקפיד, יש לדאוג לאוכל עבור הרב וכן לדאוג לקיים את המניין הקבוע של הרב אצלו בחדר בבית החולים, וכל זה ממש מהרגע להרגע.

בין לבין, בין כל הארגונים הללו, הגיע אלינו בחור צעיר כבן 15. הוא סיפר שאמו מאושפזת בבית-החולים, ויש להם שאלה דחופה לגבי ניתוח שהם חייבים לשאול את הרב. הסברנו לו בנימוס שכעת זה לא זמן שאפשר לשאול בו את הרב. הסברנו לו שהרב כעת שוכב אחרי בדיקה ואינו חש בטוב. הבחור הבין, אבל אז שאל: אתם עושים אצל הרב מניין בשבת? אם כן, אני רוצה להיות ה'בעל קורא' באותו מניין. בדקנו, ובאמת שמנו לב שבין המתפללים הקבועים שיגיעו לחדר בבית-החולים, אין אף אחד שיוכל לקרוא בתורה, והחלטנו שניתן לו להצטרף למניין ולהיות הבעל קורא. ואכן, הבחור הצטרף למניין בשבת בבוקר, קרא בתורה, ואחרי התפילה הוא ניגש לרב, ואמרנו לרב שזה הבחור שקרא בתורה. הרב בירך אותו, והבחור שאל את הרב באותה הזדמנות את השאלה שהייתה להם לגבי הניתוח. הרב ענה לו והנחה אותו בדיוק מה לעשות.

המשך הסיפור היה המעניין ביותר: שאלנו את הבחור האם הוא 'בעל קורא' קבוע בישיבה או בבית-הכנסת, כי הוא קרא מאד יפה, אך הוא השיב שלא. ואז הוא הוסיף לספר שהפרשה זו היא פרשת בר-המצווה שלו, שאותה הוא לא זכה לקרוא בזמנו בבית-הכנסת בו הוא מתפלל. בשבת בר המצווה שלו, שבה הוא היה אמור לקרוא בתורה, גבאי בית-הכנסת לא תיאם תאריכים עם מתפלל אחר, וכשהגיעו בני המשפחה לבית כנסת, התברר שיש שתי בר-מצוות באותה השבת, ושני הנערים אמורים לקרוא. מטבע הדברים אחד היה צריך לוותר. מאחר שהגבאי לא הצליח להכריע, הגבאי פנה לשניהם, והבחור הזה היה הראשון שוויתר על הקריאה בתורה באותה שבת. השכר הגיע כמה שנים לאחר מכן, כאשר התברר לו שאותה פרשה שהוא היה אמור לקרוא בבית הכנסת והכין אותה כראוי אך ויתר לבסוף, יצאה באותה שבת בה חיפשנו בעל קורא לרב בבית החולים, ובזכות אותו ויתור הוא קרא בתורה לפני הרב, הצליח לשאול אותו את השאלה על הניתוח ואף לקבל ממנו ברכה חמה. וכל זה בזכות אותו ויתור.

השבוע נזכרתי בעוד סיפור עם הרב, גם הוא מחמם לב:

לפני 18 שנה ירד שלג כבד בירושלים. באותה תקופה, מי שהייתה מגיעה בכל יום לפני הצהרים לבשל ולהכין את האוכל לרב, הייתה בתו, הרבנית לאה אויערבאך ע"ה. מטבע הדברים, כשהיה שלג באותם ימים, הייתה בעיה איך להביא אותה לבית הרב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אך למרות הכל, אחד מבני הבית ניגש לרב ואמר לו שהוא אחראי להביא את הרבנית לביתו. ואכן, בדרך לא דרך הוא נסע אליה, הביא אותה והחזיר אותו במשך שלושת הימים של השלג, בהם לא היה תחבורה ציבורית, ואף רכבים פרטיים כמעט ולא נסעו. אחרי שבוע, פתאום דפק אצלו בבית ר' אריה אלישיב, נכדו ונאמן ביתו של הרב. אותו בן בית לא היה בביתו ואשתו פתחה את הדלת. ר' אריה הגיש לה שקית ואמר לה: זה הרב שלח לכם. האישה לא הבינה אותו כראוי. היא לא חשבה שהרב שלח את זה עבורם, אלא חשבה שר' אריה מביא להם משהו להעביר לרב, והניחה את השקית על השולחן. בערב, חזר אותו בן בית של הרב לביתו, ואשתו סיפרה לו על השקית. הוא פתח אותה, ושם הופתע לראות גביע מכסף, כשעל הגביע חרותות המילים: שי לרב (וכאן הגיע שמו) מאת הרב אלישיב...

כשלמחרת הגיע אל הרב אותו בן בית לומר לו ישר כח על המתנה, הרב ממש לא הבין מה הוא רוצה. "אבל הרי טרחתם!?", ענה לו לאחר שהודה לו. כלומר, על מה אתה מדבר איתי? מה הישר כח הגדול, הרי טרחתם! בשביל הרב זה היה פשוט: כמו שכשקונים בחנות משלמים, גם הוא מבקש "לשלם" עבור הטרחה. עבורו זה היה ממש אותו דבר. ועוד התברר, שכבר יומיים קודם לכן הרב קרא לר' אריה, נכדו, וביקש ממנו שילך לחנות של כלי כסף ויביא לו שלושה גביעים כדי שהוא יוכל לבחור. והרב היה זה שבחר את הגביע, והוא גם זה שקבע בפתק מיוחד מה לכתוב על הגביע ושלח אישית את ר' אריה להעניק את הגביע לאותו בן בית...

בתקופות בהן הרב היה שומע שיש פיגועים או ששמע על חיילים שנהרגים, כמו למשל במלחמת לבנון השנייה, הוא היה מאד נסער מכך, בדרכו שלו. אם בדרך כלל במהלך כל השנים, כאשר הרב היה לומד - יכולת להיכנס ולצאת אל תוך החדר בו הוא שהה, והוא אף לא היה מרים את הראש, כי כלל לא הרגיש שנכנסת, באותן תקופות של פיגועים או מלחמות הוא כן היה מרים את הראש כאשר מישהו נכנס לחדר, והיה שואל בכאב: נו, מה קורה שם? ראית על הפנים שלו את הדאגה, שהייתה דבר נדיר שהיא מתבטאת גם בשעת לימודו. בימים אלו הוא היה מבטל את הקבלת-קהל והיה מאד סגור עם עצמו. אפשר היה להרגיש עליו את הכאב שיש לו ממה שקורה בחוץ.

רק עכשיו אנחנו מבינים כמה שמרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א ראה למרחוק, כשהוא היה תמיד אומר למקורביו שהלימוד-תורה של מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצ"ל הוא זה שמחזיק את העולם, בזמן שמסביבנו הכל מתפורר.

הטור פורסם הבוקר ב'כל ישראל' מבית 'קו עיתונות'