אאא

בימים אלו רבים מאחינו המתגוררים בערים הדרומיות בארץ ישראל, נמצאים במקום סכנה, ובתוך מטווח ירי הטילים, נוצרו שמועות שונות על הוראות שונות לציבור וליחידים משמם של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א ומרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א כיצד לנהוג בזמנים אלו.

אני לא תלמיד חכם, ואיני מכהן בתפקיד רבני כלשהו, אבל יצא לי לאחרונה, להתראיין בכלי התקשורת, מול כל מיני רבנים ועסקנים מהציבור הדתי לאומי, ונוכחתי לראות כמה מרחק יש בינינו בהבנה הבסיסית, כי כל השאלות המגיעות לשולחנם של מרנן ורבנן שליט"א, מוכרעות על פי דעת התורה, ועל פי סוגיות הש"ס והלכות פסוקות בשולחן ערוך. אין שאלה, מדוע לאחד התשובה היא הן, ובאותו זמן התשובה לשואל אחר היא לאו, כי פלוני שאל על מקרה אחד ואלמוני שאל על מקרה שני.

פגשתי בידיד ת"ח שנכנס אל הקודש פנימה, ושאל אצל רבותינו גדולי ישראל שליט"א בסוגיות אלו, בניסיון להבין ולדעת על מה מבוססות הכרעותיהם של גדולי ישראל. נדהמתי לראות בפעם המי יודע כמה, איך גדולי ישראל שליט"א רואים את הכל כתוב מפורש בתורה, ורק לנו זה נראה כשאלות מתחדשות וממילא אין מקור לכך, אבל מי שכל התורה פרוסה לפניו כשמלה, יודע לענות ולהכריע.

בעיקרון, רחוק אנוכי מעיסוק בסוגיות חמורות אלו, אך לנוכח העובדה שלאחרונה כולנו עסקנו בסוגיות הקשורות לכך, בלימוד הדף היומי במסכת תענית העוסקת בין היתר בסוגיות הקשורות לנושאים אלו, ובכך הבנתי יותר את שורש הנידונים, לכן ראיתי לנכון לשתף את הציבור בהבנת הענין.

לפני שאני נכנס לענין, אני רוצה להצביע על טעויות חמורות שהציבור הרחב טועה בהם מחוסר ידיעה, שגם דברים אלו הם תורה והלכה פסוקה.

ראיתי שיש שני סוגי טועים. הראשונים, כאלו הסבורים ששאלות אלו מסורות להכרעת "פיקוד העורף" ו"הכרעה ענינית של הצבא" (אינני מדובר על נתונים עובדתיים, שברור שהם בעלי הסמכות להציג את הנתונים, מדובר על ההכרעות המעשיות כיצד לנהוג לאור הנתונים), ואינם מבינים כי גם שאלות אלו מוכרעות כולם רק עפ"י גמרא ופוסקים ודעת תורה.

הקבוצה השניה היא של כאלו המאמינים ב"כוחי ועוצם ידי" ו"ניקח את גורלנו בידנו" ושאר סיסמאות ואמונות כוזבות וטפילות של אתחתלא דגאולה, כמו גם החובה להראות שאנו "חזקים" ולא מפחדים, ושאר דברים שלעתים יש בהם סוג של טיפשות מסוג "טוב למות בעד ארצינו", ולעיתים גם סוג של כפירה.

לכל אלו ישנה תשובה יהודית אחת, של אמונה פשוטה, כי "אם ד' לא ישמור עיר שווא שקד שומר". גם עיוור מוחלט יכול היה לראות זאת בחוש בסיפור האחרון והמחריד של רציחת שלושת בחורי ישראל הי"ד, כי כל ההשתדלויות הטבעיות נחלו כישלון חרוץ, ואין עצה ואין תבונה נגד ד'.

הדברים מיועדים לאלו היודעים בעת הזו, כי המשפט לאלוקים הוא, והרעמים נבראו לפשט עקמומיות שבלב, ועת צרה היא ליעקב, ואל ד' נישא את עינינו שיושיענו, ולא נבטח במבטחי שווא של סוס ורכב וכיפות ברזל ושאר כלים.

 (צילום: באדיבות המצלם)
בסמוך לפגיעה ישירה של רקטה באשדוד (צילום: פלאש 90)

עתה אפנה כפי מה שהבנתי את התשובות של רבותינו שליט"א עפ"י מה שנמסר לי ע"י השואל ותודות לו.

ראשית לכל, כתב הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש פי"א הלכה ד'): "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה. שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים". (הלכה ה') "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות. וכל העובר עליהן ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות".

אינני ת"ח לדון מה נכלל באיסור מן התורה שכתוב בהלכה ד' שחייבים להסיר את הסכנה, ומה נכלל באיסור שאסרו חכמים שכתוב בהלכה ה', ואסור לעבור עליהם ולסכן את עצמו. אבל רואים אנו עד כמה הדבר דק ומשתנה מפרט לפרט, ובכל מקרה יש חובה גמורה מעיקר הדין על כל אחד להתרחק מסכנה.

ואם ישאל השואל אם זוהי מצווה, מדוע אין מברכים עליה, כבר כתב בזה הרמב"ם (בהל' ברכות פי"א הלכה ד'): "ולמה אין מברכין על נטילת ידים באחרונה מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה ודברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם. הא למה זה דומה למי שסינן את המים ואח"כ שתה בלילה מפני סכנת עלוקה שאינו מברך וצוונו לסנן את המים וכן כל כיוצא בזה".

כעת נעבור להתבונן במצב היום בערי הדרום. נצא מנקודת הנחה, שאמנם מדובר במקום סכנה מול מתקפת הטילים העזה, אבל אין הדבר מוגדר כפיקוח נפש מיידי. מצב של פיקוח נפש הוא כאשר הסכנה מוחשית ממש, אפילו אם מדובר באחוז קטן של סיכון ממשי שקיים לפנינו, או לפעמים גם מחמת הפחד הנפשי, שמביא לפעמים לידי פיקו"נ (מצוי אצל ילדים, ולפעמים גם אצל מבוגרים ונשים), ובפוסקים מצינו שמותר לחלל שבת באופנים מסוימים בשביל להציל מפחד (ראה משנה ברורה סי' שכ"ח ס"ק לח).

לכאורה מצב הדברים כיום בערי הדרום, אינו מוגדר כפיקוח נפש. עובדה היא, שלא שמענו שקם מי שיתיר לחלל שבת כדי לעזוב את הערים האלו. גם כוחות הביטחון אינם מורים לעזוב את הערים הללו, כיון שיש דרך ראויה להישמר ולא להינזק. ובכל זאת מכלל "מקום סכנה" לא יצא.

והרמ"א בשולחן ערוך (יורה דעה סי' קט"ז סעיף ה') פוסק, וז"ל: וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור, ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה וכו', עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר, ויש לצאת מן העיר בתחלת הדבר ולא בסופו, וכל אלו הדברים הם משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיו"ב, עכ"ל.

ראינו מכך, שצריכים לצאת מהעיר כשיש מגיפת דבר, כיון שהרשות ניתנה למשחית להשחית וצריכים לברוח מהסכנה, אך חייבים לצאת רק בתחילת המגיפה, ולא לצאת כשהיא בתוקפה שאז הסכנה גדולה יותר בדרכים. האם סכנת טילים דומה לסכנת מגיפת דבר? זה דבר שצריך את הכרעת גדולי ישראל שליט"א.

מאידך, ישנה הלכה ברורה בשולחן ערוך הלכות תענית (או"ח סי' תקע"ד סעיף ה') "כל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמתן וכל המצטער עמהם זוכה ורואה בנחמתן". וכתב המשנה ברורה (סק"ו) "דוקא דבר שיוכל באולי להועיל הן בתפלה הן בתענית הן בממון". והוסיף בשער הציון (סק"י) ואם אינו יכול להועילם כלל אל יעמוד במקום סכנה.

 (צילום: באדיבות המצלם)
מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן (צילום: פלאש 90)

אז מותר לברוח מהעיר? צריך לברוח מהעיר? או אסור לברוח מהעיר?

יש לנו כאן הנחיה ברורה: אם הוא יכול להועיל משהו בעיר, אפילו בתפילה או בצום או בצדקה וכל סיוע אחר, הוא חייב להישאר בעיר. ואם הוא לא יכול להועיל, הרי שאסור לו להישאר בעיר, שאין לו לעמוד במקום סכנה.

יכולים אנו להסיק מכך דבר אחד ברור: באופן כללי כל אלו שאינם דרים ונמצאים במקום, אסורים להיכנס למקומות אלו. לאור זאת, יכולים אנו להבין הכרעתם של גדולי ישראל שליט"א, שכל אלו ששהו מחוץ לאותם מקומות בתחילת המבצע, למשל יולדות או בחורי ישיבות שלומדים מחוץ לערים הללו, שלא יחזרו לבתיהם כל עוד נמשכת הסכנה במקום.

ומי שדר בעיר, ויוצא מידי יום לעבודתו למקום שהוא מחוץ לטווח הסכנה, או אפילו יוצא מהעיר באופו ארעי לחתונה וכדו', ודאי שיכול ורשאי לחזור לביתו המצוי במקום סכנה, כל עוד שאין זה פיקוח נפש, ויש לו דרכים כיצד להתמגן כראוי

אלא שלענין ישיבות הנמצאות באותם ערים שהם מקום סכנה, ובוודאי הם יכולים להועיל בתפילתם ובזכות לימוד התורה שלהם, מעיקר הדין באמת אסור להם לעזוב, שהרי זה נחשב פורש מן הציבור במקום שיכול להועיל, וכמו שראינו במשנה ברורה, שאפילו תועלת בתפילה בלבד נחשב כתועלת שמחמתה הדין הוא שאסור לעזוב את המקום אף שהוא מקום סכנה. וכמובן כל זה בתנאי קודם למעשה, שיש להם את כל האפשרות להתגונן כראוי ואין חשש פיקוח נפש.

אלא שהמציאות היא, שכאשר ישארו ישיבות במקומות אלו שבהם ישנם יותר הפגזות והרעשות, יש בזה ביטול תורה מחמת המתח התמידי, והריצות הבלתי פוסקות בזמני האזעקות למרחבים מוגנים, וגם אין מספיק מרחבים מוגנים כראוי בשטח הסמוך לבית המדרש, ואין הדעת מיושבת כל כך ללמוד כראוי במצב זה, על כך הכריעו גדולי ישראל שראוי להם לעבור למקום שיוכלו ללמוד יותר טוב, כיון שבכך יכולים הם להועיל יותר ממקום אחר, מאשר שישארו במקום שבו הם מצויים בסכנה.

צריך להיות ברור שמאחר וכל ההיתר הוא כדי שלא יגרם ביטול תורה, הרי שהדבר אמור לדוגמא לישיבות שעוברות במרוכז, ואכן ילמדו יותר טוב במקום אחר. אבל יחיד שעוזב את הישיבה או את הכולל ועובר לבית הוריו שבעיר אחרת עד יעבור זעם, ולא לומד יותר ממה שלמד אילו היה נשאר, אסור לו לעזוב המקום, והרי הוא פורש מן הציבור על כל חומר הדבר.

וישיבות שיש להם את הדרכים המלאות להתגונן בסמיכות מקום, ומחמת כך לומדים בהם כראוי, עליהם הורו גדולי ישראל שליט"א שישארו במקומם, ובמקומות אלו אסור לתלמיד לעזוב את הישיבה.

לסיום, אמסור מה ששמעתי מאותו תלמיד חכם, את מה שאמר לו מרן שר התורה הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, שמי שנשאר בעיר מחמת הדין שאסור לו לפרוש מן הציבור, אין בו את מה שאמרו חז"ל שממעטין לו מזכויותיו על מי שנעשה לו נס.