אאא

אם ישאלו אותנו איך אנחנו רוצים לשפר את חיינו, לעיתים קרובות נתאר בתשובה איך אנשים אחרים צריכים לשנות את התנהגותם על מנת שחלומותינו יתגשמו. אנחנו נוטים להאשים אחרים בבעיות שלנו ולהטיל על האחרים את האחריות על טוב ורע בחיינו. אז מה הפלא שאנחנו פעמים רבות מרגישים קורבן לנסיבות ומתלוננים על חוסר השליטה בחיים שלנו?

אנחנו אוהבים מאוד לדבר על הבעיות שלנו, אבל ממעיטים לעשות משהו שישנה את המצב. אנחנו מאשימים אחרים במסכנות שלנו ודורשים מהם להשתנות, אבל לא עושים כלום כדי שנשתנה בעצמנו. התופעה הזאת הייתה קיימת תמיד, וגם חכמינו וגם הפסיכולוגים המודרניים נותנים לה את אותו הסבר, רק בשמות שונים. מה שמרגיז אותנו כל כך באנשים שסובבים אותנו אלה החסרונות שלנו בהם אנחנו מסרבים להודות. השיטה הזאת מאפשרת לנו לא להרגיש אשמה על תכונות והתנהגויות שנראות לנו לא מקובלות בעליל, ואנחנו משליכים אותם על אנשים אחרים. כך אנחנו גם לא מתביישים בגלל תכונת אופי שהגדרנו כפסולה, וגם מגנים על עצמנו מפני אחריות על כישלונות שנגרמו כביכול בגלל אותן תכונות שליליות של הסביבה.

במקרים קלים אנחנו מתרגזים בגלל תכונה שלילית כלשהי שקיימת גם אצלנו וגם אצל "הנאשם". דוגמה קלאסית היא אישה שמאשימה את בעלה בעצלנות שמונעת ממנו להרוויח יותר. בו בזמן אותה אישה גם לא ממהרת לעבור מהעבודה השקטה בחצי משרה לעבודה רווחית יותר. אבל היא כמובן תשלול כל ניסיון להאשים אותה בעצלנות ותמצא נימוקים משכנעים מאוד מדוע רק הבעל אחראי על המצב הפיננסי של חייה, ולא היא עצמה.

במקרים חמורים יותר האנשים משליכים את התכונות הפסולות על אנשים אחרים בתוקפנות יתרה, גם כשלאנשים האלה אין את התכונות האלה בכלל. במקרה הזה מדובר כבר במסך הסוואה שמאחוריו "התובע" מנסה להתחבא מפני החיים האמתיים. כך מנהל שפוחד מאוד להיכשל בתפקידו החדש ולא מתאפיין במקצועיות רבה, יתלונן כי עובדיו הם טיפשים חסרי הכשרה, עובדים בצורה לא מקצועית ולא מבינים את הוראותיו הברורות והמצוינות. במקרה הזה העובדים יכולים להיות מומחים נפלאים, אבל המנהל המבוהל לא מסוגל לראות את זה, ורואה בהם את חוסר המקצועיות של עצמו.

השלכת התכונות הפסולות על אחרים מגנה מפני בושה ורגשי אשמה, אך גם עוזרת לא לקחת אחריות. כך למשל בדוגמה השנייה שלנו, המנהל יכול היה ללכת ללמוד ולשפר את רמתו המקצועית , וזהו היה צעד שמוכיח נכונות שלו לקחת אחריות על חייו. במקרה הזה כישלון או הצלחה שלו היו תלויים בהישגיו האישיים. בריחה מאחריות לעומת זאת תאפשר לו להאשים את העובדים בכישלון שלו, הוא הרי פוטר לא בגלל שלא הלך ללמוד, אלא בגלל שעובדיו היו טיפשים שלא ביצעו את הוראותיו.

מכאן קל מאוד להבין בעצם את הגדרה של האחריות. לפעמים מפרשים לקיחת אחריות כרגשי אשם. אבל רגשי אשם הם לא דבר שמסוגל לגרום לשינוי לטובה לאורך זמן. ואילו הגדרת היעד ובירור הצעדים שניתן לעשות, זו אכן הדרך שנקראת לקיחת אחריות. רק חשוב מאוד שאלה יהיו הצעדים שהאיש עצמו יבצע ולא צעדים שיכללו דרבון האחרים לביצוע מעשים. כך בדוגמה הראשונה שלנו, אישה שתיקח אחריות על מצבה הכלכלי ותבחר לה כיעד, למשל, כיסוי חובות, תחשוב מה היא עצמה יכולה לעשות כדי להגשים את החלום, ולא רק תבקש מבעלה להגשים לה את החלום.