אאא

עומדים אנו תמהים מול האדישות החרדית לנוכח יום ירושלים.

קשה להאמין איך ציבור שלם, מאמין ושומר מצוות, אינו מציין יום גדול זה של התגשמות דברי הנביאים בהשבת העיר ירושלים לידיו של עם ישראל.

במשך אלפי שנים חיכינו ליום בו יתגשם הפסוק "כֹּה אָמַר יי צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ", והנה כשזיכנו הקב"ה לכך, ישנו ציבור שלם, שעובר על כך לסדר היום.

ולא רק זאת, במשך כל הדורות נהג עם ישראל להודות ולהלל את הקב"ה בשעה שניצל מסכנת מוות. חג זה היה פרטי עבור אותם בני קהילה וכונה בשם "פורים דמרוקו" או "פורים דפרנקפורט" וכו', כשבאותה קהילה היו מודים לקב"ה בהלל שלם ובסעודות מצווה על הצלתם ממוות לחיים.

במסכת מגילה שואלת הגמרא מדוע לא אומרים הלל בפורים: "אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן? ועל כך נותנים האמוראים שתי תשובות: "לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ" ותשובה שנייה "רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא" (קריאת המגילה היא ההלל).

המצב ערב מלחמת ששת הימים היה כזה שמדינת ישראל הייתה על סף השמדה. בסוכנות היהודית פנו לגורמים באירופה, כדי שאלה יהיו מוכנים לקלוט 100,000 ילדים כדי להציל את שארית הפליטה. החברה קדישא בתל אביב קיבלה הוראה להכשיר את פארק הירקון וגני יהושע כבית קברות המוני ולחפור בו 20,000 קברים עבור הרוגי הגל הראשון של המלחמה. בעולם נשמעו הערכות כי בתוך 24 שעות יגיעו המצרים לתל אביב והסורים לחיפה.

אך בחסדי ה', ועלי ידי חיילי צבא ההגנה לישראל שליחיו, הפך לנו הקב"ה את הימים האלה ממוות לחיים ומאסון לניצחון גדול, עד שכבשנו את ארץ ישראל מרמת הגולן ועד לתעלת סואץ, כשגולת הכותרת היא כמובן כיבוש ירושלים והר הבית.

לפי הגמרא דלעיל, בגלל שהנס נעשה בארץ ישראל, והרבנות לא חיברה מגילה כתחליף, אסור לומר בו תחנון וחובה על כל אחד ואחד להודות לקב"ה באמירת הלל שלם, ממש כמו בחג הפסח.

כל חרדי שבא להתפלל בכותל המערבי, בציון רחל אימנו בבית לחם, במערת המכפלה בחברון או בקבר יוסף בשכם. כל חרדי שגר בביתר עילית או במודיעין עילית חייב להודות לקב"ה על הניצחון והתשועה הגדולה שעשה לנו.

צריך להיות איש אטום או רשע, כדי להישאר אדיש ביום שכזה.