אאא

דם יהודי נשפך כמים, והשיח של היהודים עצמם נע בין אמירות של "הם אשמים", "המתנחלים", "המחבלים" – במלעיל ובמלרע - ועד "אילו רק היה כאן שלום". שיח מעיד על מצב פסיכולוגי מסויים, ואפשר בהחלט לומר שהוכה הציבור בסנוורים, אמנם לא כעמורה היינו, גם יותר מעשרה צדיקים יש לנו, אבל הדבר הראשון שמצופה מאתנו זה לעשות השתדלות מינימלית ולפחות לא להתמרח ולמרוח בדבש ההאשמה. האשמות לא מביאות לשינוי כלשהו, בטח כאשר מטיחים אותן תמיד באחרים, וגם אילו היו נכונות, והן לא, הן לא משנות מציאות. כדי להביא לשינוי ולשמירה על חיי יהודים חייבים להבין את המציאות, ועל פיה לפעול.  

כדי לפתור בעיה הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לאבחן אותה, כדי לרפא מחלה צריך להבין מהם הגורמים לה. צעקנות לכשעצמה לא פותרת בעיות, צריכים אנו להבין את הסביבה בה אנו נמצאים. אנו במזרח התיכון, סביבה הזרועה באלימות קבועה, רק הסיבות לה הן משתנות. צאצאיו של ישמעאל הורגים ורוצחים לא "בגלל הר הבית", לא "בגלל קוראן", לא בגלל ציונים, גם לא בגלל מתנחלים, דתיים, חרדים או מזג אוויר. גם אם נניח לא היו יהודים וציונים בכלל בכל רחבי המזרח התיכון, עדיין היו כאן רציחות אינסופיות, כפי שאנו רואים בסוריה ובעיראק. בדיוק כפי שמתקיימות רציחות בכל מקום בעולם בו יש ממשק בין מוסלמים לשאינם מוסלמים, פעם בשם הדת, פעם בשם הכבוד, פעם בשם כבוד המשפחה, ופעם סתם כנקמה. הסביבה הערבית היא אלימה, והאלימות מתפרצת פעם אחר פעם, הסיבות מתחלפות בכל פעם.

אדגיש, אינני רואה את הערבים כולם כ"רעים" או רוצחים, כבני אדם לכל אחד ואחד יש את הבחירה החופשית שלו. כהמון, הם לא מצליחים להתגבר על הקיצוניים שבהם, ואלה שולטים על החברה הערבית כולה. "על חרבך תחייה" לא שולל את זכות הבחירה של היחיד, אך כהלך רוח כללי הוא מעיד על ההמון.

לפיכך, כל ניסיון "להתפשר" על הארץ, "להעניק זכויות", "לאפשר הגדרה עצמית", אין הוא אלא ניסיון להגיש כוס מים לאדם שאינו צמא כלל למים, אבל צמא הוא לדם וחרבו שלופה בידו. היו מגדולי ישראל שתמכו בניסיונות להגיע להידברות עם הערבים, היו מגדולי ישראל שהתנגדו לכך נחרצות, כל אלה שהאריכו ימים כדי לראות את התוצאות של הניסיון שינו דעתם והתנגדו בתוקף לכל הליך של פשרה. לפיכך גם נבזה מאד בעיני השימוש באמירות של גדולי ישראל מימים רחוקים, כדי להוכיח כביכול דעת תורה היא "להתפשר". אין זה אלא זלזול בכבוד חכמים, ועיוות משנתם עד כדי גיחוך. חיי אדם קודמים לאדמה, אך ויתור על אדמה לא ירווה את הצימאון לדם, ולפיכך ויתור על אדמה רק יביא ליותר שפיכת דם.

האם לנצח נאכל חרב? לנצח נאכל ממנה, אולי "נאכל אותה", אבל אפשר לנצח אותה. באם נעמוד בתקיפות על חיינו, נקדים ונהדוף את רודפינו ונראה למרצחים כי על כל הרג הם ומשפחתם ישלמו את החשבון, אזי יירתעו מלרצוח. רק כאשר הרוצח יודע כי לא ירוויח מן הרצח אלא רק יפסיד, אזי ישמוט חרבו, יכסה שיניו ויכשכש בזנבו. אולי גם עם הזנב ירים עלה של זית, ויישוך מבול הרצח.

חמורה לא פחות התופעה שפשטה במקומותינו להסביר אסונות כגמול או עונש על פוליטיקה קטנונית, ממש הנה משמים נלחמים להם לעסקנים, צדיקים מלאכתם נעשית בידי טרוריסטים ערבים. פתאום כל עסקן זוטר יודע לצטט מרבנן איך בדיוק האסון הוא אות ומופת כי נגיעותיו ואינטרסיו נפלאות המה, ובאפו ייהרג איש ובכניעה לו זאב עם גדי יירבץ. קופה של שרצים תלויה באחוריהם, אבל רוממות "גדולי הדור" בפיהם, לא פוליטיקה הם עושים הם כמובן "דואגים לכבודם של רבנים".

זו הזדמנות מצויינת להעמיד במקום את כל העושים שימוש נלוז בשמם ובדמותם של גדולי הדור, כביכול לכבודם הם דואגים. גדולי ישראל לא צריכים לחשבונותיכם, ועל כבודם אינם צריכים עסקני מגן.

אני מקווה כי דווקא לאור האירועים נדע שלא להאשים אחרים, ונדע להתמודד עם המציאות כפי שהיא. אם מישהו רוצה לנהל חשבון נפש הרי זה מבורך, ובתנאי שאת חשבון עצמו הוא מנהל ולא חשבונות שמים.