אאא

בכל מלחמה, מערכה או מבצע יש רגע כזה שבו רשימת האבידות מתארכת בקצב מבהיל והסיפורים משדה הקרב מצמררים. זה משפיע מיד. 

בעניין זה אין הבדל בין מפקד ולוחם, קשוחים ככל שיהיו, לבין אזרחית או אזרח בעורף. הלב מחסיר פעימה וקור זורם בעורקים גם אצל מי שאינו מעורב ישירות בלחימה, גם אם אין אדם שיקר לו שנמצא שם, במקום שבו מתנהל הקרב. זה כאב שנובע מאובדן ותחושה של תבוסה, שקיימים שם אפילו אם הכוח בשטח משיג את יעדיו ומבצע את משימותיו.

אבל על המשבר הזה מתגברים. חוויתי את זה במלחמת ששת הימים ובעוד סיטואציות דומות מאז. מה שמאפשר לך להתגבר על המשבר היא הידיעה שהקורבן האנושי לא היה לשווא. הידיעה שהנופלים והנפצעים, ההורים השכולים ואלו שיישארו נכים לכל חייהם, הצילו חיי רבים אחרים שהיו זקוקים להגנת הנופלים ולקורבנם.

זה המקרה כעת. הממשלה יצאה למערכת "צוק איתן" כדי לסיים מצב שבו סכנה מוחשית ומיידית נשקפה לחיי תושבי עוטף עזה ממערך הטרור התת-קרקעי שחמאס הכין ובנה לתכלית אחת: לרצוח בהם ללא הבחנה, לחטוף בני ערובה ולהביא את מדינת ישראל על ברכיה. כמו שעשו בפרשת גלעד שליט, וגרוע יותר.

 (רון בן ישי (צילום: דודו אזולאי, ynet))
כוחות צה"ל ברצועה
הגדלה

גם איום הרקטות אינו זניח אף כי "כיפת ברזל" והתקיפות המדויקות של חיל האוויר יצרו אצלנו אשליה של ביטחון. ידענו שיש איום, אבל התחושה הייתה שחיינו אינם באמת בסכנה אם רק ניכנס למרחב המוגן. מלחמה וירטואלית, חשבנו, שבה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לנו הוא שייגמר מלאי ה"טמירים" (הטילים המיירטים) בסוללת "כיפת ברזל" או שבנק המטרות של חיל האוויר יתרוקן. זה לא כך. איום הרקטות עלינו מצד חמאס הוא ממשי, ואם יימשך עוד זמן רב גם יהיו קורבנות בנפש, זה עניין של סטטיסטיקה. ומה שחשוב לא פחות - נסראללה עוקב מהצד וצובר לקחים.

ראינו את תוצאות התקיפות בעזה והתכווצנו למראה ההרס והילדים ההרוגים, אבל המהלך הקרקעי הטיח את המלחמה בפרצופינו בכל כיעורה וכאבה והפך אותה עבורנו לעניין אישי.

אסור שהציבור בישראל יישבר ושהתקשורת תשדר סימני מצוקה, לא מפני שזה לא יפה ולא מכובד לבכות ולכאוב, אלא מפני שאיתותי מצוקה או לחץ של דעת הקהל על הממשלה להסיג את הכוחות רק יגבירו את מוטיבציית הלחימה של חמאס והג'יהאד האיסלאמי - ויחזקו את התעקשותם במשא ומתן. התוצאה תהיה שהמשא ומתן על הפסקת אש יתמשך, הלחימה תתארך וכמות האבידות בשני הצדדים תלך ותגדל.

 (רון בן ישי (צילום: דודו אזולאי, ynet))
ממערך הטרור התת-קרקעי שחמאס הכין ובנה 
הגדלה

גרוע מזה, בעוד שנה שנתיים נהיה באותו מקום ונעמוד בפני אותן דילמות ואותו כאב. לכן חייבים לנשוך שפתיים ולהמשיך עד שיפוצצו הפיר והמנהרה האחרונים שידועים לנו, ועד שתושג הפסקת אש יציבה ומאריכת ימים בתנאים שמדינת ישראל וממשלת ישראל יכולים לחיות איתם.

אין ספק שאירועי הלילה ברצועה יוצגו על ידי חמאס - צריך להודות, בצדק - כניצחון תודעתי ותקשורתי. הארגון וראשיו ינסו למנף את ההישג המקברי הזה להישגים במשא ומתן המדיני שעדיין לא החל. אבל לנו אסור לשחק לידם של הטרוריסטים שעד כה נכשלו בכל ניסיון שעשו במהלך "צוק איתן" לפגע בנו.