אאא

יש הורים רבים שפוחדים מאד מחופשת בין הזמנים.

המפגש בין הורים לנער בגיל העשרה הוא לפעמים לא קל. יש היוצאים מימי בין הזמנים שפופים ושחוקים מהעימותים עם הילדים המתבגרים, ויש שמשכילים שלא להתעמת, אך בליבם יש פחדים ודאגות "מה יצא מהבן שלי".

במאמר זה ננסה לתת כמה עצות שנועדו לעשות את החודש הזה לנעים יותר ותורם יותר להורים וילדיהם. הקוראים מתבקשים לראות בשורות הבאות עצות טכניות שימושיות וגשמיות ולא הכוונה חינוכית רוחנית. כותב השורות מבקש לחלוק עם קוראיו מסקנות ממקרים רבים של עימותים בין הורים לילדיהם, כאבי לב ועוגמות נפש, ולעיתים אף דרדור נפשי ורוחני כתוצאה מהעימותים, ולנסות למנוע אותם ככל שניתן.

1.

יש הרואים בהתנהגותו של הילד בימי "בין הזמנים" מעין שיקוף להתנהגותו בזמן. וזו ראייה מוטעית. כמעט כמו לראות בן אדם חשוב ועסוק מבלה בחופשה ולומר: "ראיתם מה הוא עושה כל היום"?

"בין הזמנים" הם ימי החופשה של בחור העסוק בלימוד משך כל ימי השנה, לא כדאי להסיק מסקנות מרחיקות לכת ע"פ כמות הלימוד או עמידתו בזמנים.

2.

הבן שלכם למד בהתמדה ומגיע לו לנוח. זה לא אני קבעתי אלא גדולים ממני. לנוח פירושו נופש ומנוחה. אפשר לרצות ואף לעודד ולבקש ממנו להקדיש זמן ללימוד. אך אין צורך להתעמת על כך. העובדה שהבן של השכן לומד כל היום אינה אומרת דבר על תפקודו ושאיפותיו של הבן שלכם. ובוודאי שלא על תפקודו ושאיפותיו ב ע ת י ד. יש כאלה שבילו את ימי בין הזמנים בפעילויות שונות וכיום הם אברכים תלמידי חכמים גדולים. הדבר הטוב ביותר הוא להראות לנער עד כמה אתם שמחים כאשר הוא מקדיש שעות ללימוד ב"בין הזמנים". ילדים מגיל אפס עד מאה מרגישים טוב כאשר הם מצליחים לעשות נחת להוריהם.

3.

יש המון דברים שאנחנו רוצים לשנות אצל הילדים המתבגרים שלנו, אך יש דבר אחד שקשה מאד לשנות - את הרצון שלהם לעצמאות. עצמאות אצל נער הופכת אותו לאחראי על גורלו. מי שאחראי על גורלו מוצא לבד את הדברים שיש או אין לעשותם. אחד מהדברים האלה, למשל, זה להביא נחת להורים.

לעומת זאת מי שאינו עצמאי אינו אחראי לגורלו, והוא אינו מעסיק את מחשבתו מה הם הדברים שיש או אין לעשותם. יש מישהו אחר שעושה זאת בשבילו. המישהו הזה הופך בשבילו למעמסה ולגורם כאב. קשה לאדם שאינו עצמאי ואינו אחראי לגורלו להביא נחת למי שגורם לו כאב, גם אם הוא מחוייב לעשות זאת.

לעומת זאת, בימי בין הזמנים יש לבחור את האפשרות לבחון את מעמדו בבית. האם העובדה שנוספו לו כמה שנים, נותנים לו איזה מעמד מסוים, רק בגלל הגיל ולא בגלל שום תרגיל. אם יקבל את ההערכה לה הוא זכאי על פי דעתו, תנוח דעתו והוא ינסה אף להשיב טובה תחת טובה כגמול או כהצדקה ליחס שהוא מקבל. אם לא יקבל את ההערכה הזו, ינסה להשיג אותה ממקומות פסולים, או חמור מזה, להתייאש מקבלת הערכה.

4.

איך שאתה רואה את האדם - זה מה שתקבל ממנו. אם אתה, בעומק לבבך מזלזל בו ורואה בו ילד קטן ופלגמטי - הוא יתנהג כילד קטן ופלגמטי. אך אם בעומק לבבך תמצא את הדברים הטובים שבו ותפתח הערכת אמת כלפיו - הוא ישתדל שהמציאות שלו תיראה כמו הציפייה ממנו.

5.

ומה עושים כאשר הנער עושה שטויות שמאיזה צד שלא תסתכל עליהם, אי אפשר למצוא בהם צד של הערכה?

בשביל זה יש עפעפיים ובדלי אוזניים. העפעפיים נועדו כדי לסגור את העיניים והבדלים נועדו לאוזניים. לא ראינו לא שמענו.

תאמרו: היכן החינוך? התשובה על כך כדלהלן: אם אתם סבורים שהנער עצמו אינו יודע שמדובר בשטות - בהחלט יש לומר לו זאת. להורים יש זכות ואף חובה להודיע לבן שלהם מה דעתם בכל עניין. אם ברור שמדובר בשטות ומשום מה הבחור מתעקש לעשות אותה - עדיין ניתן לבקש ממנו שלא יעשה.

אנחנו מדברים כאן על הנהגה שנראית לנו כשטותית. על חוסר רצינות שלו כביכול, על דרך ההילוך/הלבוש/הדיבור של הבחור. אלה הם דברים שאם ניסית ולא הצלחת לשנותם - חבל להתחיל במלחמה. מוטב שלא תראה ולא תשמע, ורק תקווה בתוך לבך שהילד ילמד מהטעויות שהוא עושה. וזה מה שבדרך כלל קורה.

6.

זיכרו שאף אחד אינו אוהב שמציגים אותו ככלי ריק. הדרך שלנו להגיב על שטויות שאדם עושה היא להסתכל עליו בביטול, לכווץ את הגבות (שלנו) ולשאת את האישונים כלפי מעלה כמצפים לישועה עבור החולה. כדי להבין מה התייחסות הזו עושה לנער, צריך לדמיין מה אנו חשים כשמבט כזה מופנה אלינו. זה משפיל ומרתיח וגורם כעס גדול כלפי המשפיל. זה לעולם אינו משפיע לטובה. ישנם הורים שממש לא יכולים לסבול את ילדיהם בגלל מבטים מבטלים שכאלה ודברי ביקורת ציניים מצידם. לפעמים נוצרת בבית מלחמה סמויה, תחרות ושנאה של ממש - משום שאין כבוד. משום שיש ניסיון להשפיל.

7.

ולשאלה הגדולה: מדוע ההורים צריכים ללכת לקראת ילדיהם המתבגרים? מדוע שהאחרונים לא יעשו את המאמץ הזה?

ובכן הבעיה שנער ששואל את השאלה הזו אין איתו שום בעיה. רק, שרוב המתבגרים נמנעים משום מה לשאול אותה. ולכן הכלל צריך להיות "אל תהיה צודק, היה חכם" - בעיקר אם הצודק הוא חזק, והבלתי צודק הוא נער מלא בחששות ושאלות דימוי. מותר לחזק לוותר.

את הכוחות והמאמצים שאנו משקיעים במלחמה בנער שאינו מתנהג לפי הציפיות או להשפיל נער שנראה מתנשא או חוצפן - כדאי להשקיע בקירוב ובנתינת כבוד. זה מועיל הרבה יותר, ולפחות אינו גורם נזק.

8.

מצד שני יש לקבוע גבולות וקווים אדומים (כמה שפחות, בהחלט כדאי להתייעץ באלה גבולות לבחור), ולעמוד עליהם בתוקף. אתם אמורים לאחוז את הרסן בבית ולא הנער (גם אם הוא מגלה רצון כזה). במקרים מסוימים ניתן להבהיר לו שבעניין כזה או אחר הוא רשאי לעשות כרצונו אבל "לא בבית". כך תשמרו גם על סמכותכם וגם על עצמאותו.

9.

בנושאים של תפילה, קיום מצוות ויר"ש רצוי לגלות כאב אמיתי מהלב כאשר הנער אינו מקפיד במידה הראויה - אך בשום אופן אין לזרוק לו הערות ציניות ומשפילות שבאות מתוך כעס וגורמות רק לתחושת "אנטי".

קחו כלל: דמעות יכולות להשפיע רק אם ירדו מעיניך, ולא כאשר הצלחת להוריד אותן מעיני זה שרצית להשפיע עליו.

10.

עצות כאן ועצות שם. כל אחד יודע שהעצה הטובה ביותר לחינוך הילדים היא להתפלל ולקוות לטוב. חינוך כמו בריאות ופרנסה - הם משמים. וכאשר יש בעיות כדאי לפנות לכתובת הנכונה.