אאא

השבוע פרסם העיתונאי יהודה שלזינגר, בעמוד הפייסבוק שלו, תמונה עם סיפור מקומם במיוחד. מאבטח במגרש העירוני החדש בגבעת שמואל, מנע כניסת ילדים חרדיים לשטח המגרש - רק כי הם לבושים כחרדים. הסיפור חמור ומקומם, ואכן תפס תאוצה בכלי התקשורת וברחבי הרשת כשהוא גורר תגובות נגד התופעה, כולל גינוי של עיריית גבעת שמואל להתנהגותו החמורה של המאבטח.

השאלה העולה מסיפור זה, היא לא רק איך קורה שמאבטח לא מכניס ילדים למגרש בגלל שהם חרדים מבני ברק, אלא מה לילדים חרדיים מבני ברק לחפש במגרש עירוני של עיר אחרת?

תשובה לשאלה אפשר לקבל מהסיפור הבא, בו נזכרתי מיד כשראיתי את הפוסט של יהודה שלזינגר, זה הזכיר לי סיפור נוסף על ילדים חרדיים שהורחקו מהמגרש אבל לא בגבעת שמואל, אלא בקרית ספר.

במגרש חניה לא רחוק מבית הורי, צצו יום אחד סלעים גדולים וכבדים שהובאו במיוחד ע"י משאית וטרקטור, והפכו את מגרש החניה למגרש עזוב ללא שימוש. לשאלתי על מה ולמה טרח מאן דהו לחסום ולהרוס את המגרש, קיבלתי תשובה לא מפתיעה כלל, ילדי החמד החרדיים של השכונה שיחקו שם במגרש בכדור, הם שיחקו משחק לא ראוי שלא מתאים לילדים חרדיים, משחק כדור רגל לא עלינו, והתופעה "החמורה והלא חינוכית" הזו של ילדי ישראל המשחקים ח"ו בכדור, הדירה שינה מעיני אחד התושבים שלא יכול היה לשאת במצפונו מעשים חמורים אלו והחליט לוותר על מגרש החניה שהיה אמור לשרת שני בניינים באמצע הרחוב, הכל - רק כדי לשמור על טוהר המחנה.

"פיקוח נפש רוחני"

לא עזרו תחנוני הילדים, ואפילו לא תחנוני כמה הורים שהסבירו כי אין לילדים מקום אחר לשחק בכדור, וילדים צריכים הרי מקום משחק, השכן הצדיק הסביר שמדובר בפיקוח נפש רוחני ובזה נגמר הסיפור.

חושבים שהילדים הפסיקו לשחק? הצחקתם את השכן, הם פשוט יצאו לשחק מחוץ לקריה, רחוק מעיני השכן וההורים, עם ילדים שונים ולא מוכרים, והכל כדי שח"ו לא יהיה אותו צדיק מתענה בראותו את ילדי ישראל מוציאים מרץ ברודפם אחרי כדור.

הסיפור הזה הוא גרסה של אחד הסיפורים, כמוהו יש עוד רבים, בערים החרדיות לא רואים צורך לבנות מגרשי משחק ופארקים בכמות שתספיק לנערים להישאר ולהוציא את המרץ קרוב לבית, השיקולים שונים ומשונים החל מ"ספאסנישט" לבנות מגרש כדורגל בשכונה, וממשיך בזה שלא ראוי שיראו כאן נערים בבגדי ספורט, ממשיך בזה שבמלחמת התקציבים איכשהו יש דברים חשובים יותר ועוד סיבות כאלו ואחרות. התוצאה היא אחת: ילדי הריכוזים החרדיים שאין להם מגרש ליד ביתם, הולכים לשחק במקומות מרוחקים.

גם אותי גירשו ממגרשים

תופעת הילדים ההולכים לשחק כדור רגל או כדור סל במגרש מרוחק מחוץ לשכונה החרדית או מחוץ לעיר, יש בה מספר רעות חולות, הראשונה היא שההורים לא יודעים עם מי הילד משחק ומי הם הטיפוסים המסתובבים עמו במגרש, אבל תופעה בעייתית נוספת היא שהמחסור במגרשים ליד הבית והנדידה של ילדי ישראל החרדים למגרשים בערים סמוכות, יוצרת אצל השכנים התנגדות לא ראויה אבל ניתנת להבנה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

גם אותי גירשו לא פעם ממגרשים ביישובים שונים בהם הלכתי לשחק עם חברים מהשכונה, התושבים לא ראו בעין יפה את "ההשתלטות" על המגרש השכונתי והשקט שלהם, הם לא ראו בעין יפה את העובדה שכדי לשחק במגרש שלהם הם צריכים פתאום לעמוד בתור ארוך כי ילדי השכונה או העיר הסמוכה באו לשחק אצלם בבית, כי בעיר הסמוכה לא רואים צורך לתת להם מגרש משלהם.

זה בדיוק כמו הסיפור שקרה במודיעין עילית, בו ראש העיר החליט שגן לאומי עתיק הנמצא בחפירות ארכיאולוגיות והוקצו לפיתוחו מיליוני שקלים מהממשלה, יהיה בעל אופי חרדי וישרת רק מבלים חרדיים. כל זה בזמן שהתקשורת החרדית יצאה נגד עיריית מודיעין המקבילה שסגרה את פארק ענבה למבקרים מחוץ לעיר מודיעין בכדי להתמודד עם כמויות המבקרים החרדיים הגודשים את הפארקים הרבים - שאין להם בערים החרדיות. נכון, זה לא ראוי וזה לא תקין, אבל אפשר להבין מה מביא אותם להחלטה כזו.

אני לא בא להגן חלילה על סלקציה גזענית של מי שמגרש אדם רק כי הוא לא לבוש או מתנהג כמוהו, אני קובל על כך שילדים מעיר חרדית נאלצים לרעות בשדות זרים רק בגלל סיבות פסולות.

או שאולי, פרנסי הערים החרדיות דוגלים בשיטת "בואו ננצל את המגרש של השכנים"?.