אאא

ערב חג השבועות, זמן בו חוגגים אנו את מתן תורתנו, נזכרנו שוב, כי יסוד האמונה במעמד הר סיני, אינו עניין של "אמונה" גרידא, אלא עובדה מציאותית מוחשית, כזו שהייתה לנגד עיניהם של כל ישראל שנכחו במעמד הר סיני, והם שהעבירו את העדות על קיומו לדורות הבאים, בן אחר בן, כך עד עצם היום הזה.

ומדוע נזכרנו בכך - כאן ועכשיו? כי חזינו השבוע, להבדיל אלף אלפי הבדלות, במעמד אחר נפלא: ישיבת הכנסת המיוחדת לזכרו של חבר הכנסת הרב אברהם רביץ שהלך לעולמו. ובמעמד המיוחד ההוא, עלו בזה אחר זה נואמים מכובדים יותר ומכובדים עוד יותר, חרדים יותר ודתיים פחות, יהודים וערבי, ממפלגות אחרות וממפלגתו שלו, וכאיש אחד בלב אחד, נשאו כולם מילים חמות, יוצאות דופן, מלאות הערכה והערצה, לנפטר ולדרכו.

אבל באלו לא היה די. גם כותבי הטורים בעיתונות החרדית, הקנויה והמחולקת, המודפסת והוירטואלית, היומית והשבועית, האריכו כולם בשבחו של המנוח, העלו על נס את אישיותו רבת התעצומות, את מסירות נפשו בפעילותו הציבורית על פני עשרות שנים, עד לימיו האחרונים ממש.

"עיתון שיש לו מפלגה"

אלא שאנו, הרוצים בכל מאודנו להאמין במעמד הנפלא של "נתינת הדמות החדשה" של הרב רביץ, זוכרים גם מעמדים אחרים. באלו, לא זכה המנוח לעדנה שכזו, גם לא למקצתה, ואין המדובר רק בשנים האחרונות בהן נחלש מאוד.

ב"מעמדים" ההם, הרב רביץ היה מושא לחיצים שנונים ביד הנערים, ה"עיתון שיש לו מפלגה" לא גיבה אותו במקרה הטוב, רבים בתנועה שהוא היה קרוי "יושב הראש" שלה, לא כיבדוהו – בלשון המעטה, וגם השבועונים הבלתי תלויים, חידדו חיציהם למולו, לעיתים ללא רחם.

ושמא תאמרו, "אין כאן סתירה", שהרי בידוע כי "אחרי מות קדושים אמור", ולמן הרגע בו החזיר המנוח את נשמתו ליוצרו (ואת כסאו לממשיכו), הרי שמעתה כולנו כאיש אחד בלב אחד נאמר אך ורק בשבחו, גם אם יש בלבנו דברים אחרים לומר, אלו שאמרנו תמיד כשליבו עדיין פעם.

אלא שהתירוץ הנ"ל אינו תופס במקרה הזה, ומן הטעם הפשוט: במילים אותן שמענו השבוע, ניכרים היו דברי אמת. אלו לא היו מילים מן השפה ולחוץ, הן לא נאמרו מתוך כפייה, ולא היו מדין "אחרי מות". האיש הזה מסתבר, אכן היה אדם מיוחד, הוא היה קודם כל "אישיות" במובן הכי מרשים של המילה, אישיות חרדית ואישיות ציבורית, אדם שזכה להערכה ואף להערצה מאנשים שחלקו על משנתו מכל וכל. הוא היה קודם כל ´נציג´, אדם שכיבד את שולחיו, וגם, מסתבר שהועיל להם רבות. למרות שבהחלט יתכן שבשתדלנות שוטפת, הוא עסק קצת פחות מעמיתיו.

ומכיוון ש"אחרי מות" הסתבר לכולנו ש"קדושים" הוא היה, לא רק "אמור", הרי שתמיהתנו בתקפה עומדת, מדוע בחייו לא כיבדנו, שלא לומר ניצלנו, את הנציג המיוחד הזה שהיה לנו, ואיננו.

שתי מדינות לעם אחד?

כבוד שר החוץ מר אביגדור ליברמן, גזר על עצמו שתיקה. אחרי שביומו הראשון בתפקיד שחרר הצהרות שקוממו את הממשל האמריקאי, הבין יו"ר ישראל ביתנו, כי דעות לבד, והצהרות לחוד.

את משנתו המדינית והפוליטית מסתבר, מרביץ האיווט הלכה וגם מעשה - בפורומים סגורים. האיש שעלה לגדולה בעזרת מסע על גבו של הציבור הערבי, ושאלת נאמנותו למדינה, לא זנח את משנתו רגע אחרי הבחירות. העובדה, כי ליברמן התעקש על משרד החוץ, אינה רק לצורך הפיכתו והפיכת מפלגתו לאלטרנטיבה שלטונית בבוא היום, אלא בעיקר מפני שאיווט מבין, כי רק ממשרה שכזו ניתן להשפיע על סדר היום המדיני של ישראל.

ומהי משנתו של אביגדור ליברמן ומשנתה של ישראל ביתנו? התשובה מעט מפתיעה. בניגוד לאלו הטועים לחשוב כי איווט הינו סמן ימני קיצוני, הרי שליברמן איננו מחסידי ארץ ישראל השלמה. אולי אף ניתן בזהירות להגדירו "להיפך". האיש בעל הדעות הקיצוניות, דוגל בהחזרת חלק משטחי ישראל שלפני 67, ואפילו ללא תמורה... ליברמן אינן שואף לשלטון יהודי על כל שטחי ארץ ישראל, הוא מסתפק בהרבה פחות, ובלבד שיהיה נקי מערבים.

התמקדותה של מערכת הבחירות של ישראל ביתנו בערביי ישראל, איננה סתם כך במקרה. על פי משנתו של ליברמן, ישראל צריכה להיות לא רק מדינה יהודית, אלא מדינה ליהודים. לדידו של איווט, ערביי ישראל הרואים עצמם כ´פלסטינים´, חייבים להיות חלק מן הרשות הפלסטינית, ומכיוון שלא ניתן לפנותם ממקומות מגוריהם, הרי שלשיטת ליברמן צריכה ממשלת ישראל למסור את השטחים העיקריים בהם מרוכזים ערביי ישראל, כאשר בעיקר הכוונה לאזור ´המשולש - ´וואדי ערה´ בו מתגוררת רוב האוכלוסייה הערבית במדינה, לשליטה פלסטינית, לוותר כליל על שטחים אלו, ולהוציאם מריבונות ואזרחות ישראלית. רעיון שעצם העלתו מחייב היערכות מיוחדת של השב"כ להגנה על חייו של ליברמן, לא דווקא מצידם של הערבים, אלא יותר מכיוונם של חוגי הימין הקיצוני, נאחזי הגבעות.

אצבע למשולש

הערבים, למותר לציין, מתנגדים לרעיון – ללא יוצא מן הכלל ושוללים אותו מכל וכל. ואין המדובר רק באנשי עסקים הניזונים מחיי המסחר במדינה דמוקרטית, ומהרחם הפלסטינית העושה חייל על הקופה היהודית. זהו קונסנזוס שנע מאנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ועד לבכירי הרשות הפלסטינית, הם אינם מוכנים לשמוע על רעיון בו ערביי ישראל יהיו חלק מפלסטין ולא חלק מישראל. ההיגיון מצידם ברור: מדינה אחת פלסטינית, ועוד מדינה אחת דו-לאומית, מדינת כל אזרחיה. מדינת ישראל איננה מדינה רק ליהודים. חלק מן העם הפלסטיני יהיה כעת חלק מן המדינה היהודית, וההמשך אינשאללה...

את ההתעקשות הישראלית על ההכרה הפלסטינית בישראל כמדינה יהודית במסגרת תכנית ה"שתי מדינות לשני עמים", ניתן כנראה לזקוף לזכותו של שר החוץ אביגדור ליברמן. הסכמה הפלסטינית כי מדינה אחת מיועדת לפלסטינים והשנייה ליהודים, תהיה התחנה הראשונה בדרך להכנסת תכנית ליברמן על סיפוח ריכוזי הערבים הישראלים למדינה הפלסטינית, ללב הלגיטימציה הבינלאומית ולמוקד המשא ומתן על הסדרי הקבע.

אחרי שכל העולם יבין ויפנים שלא מדובר רק על שתי מדינות, אלא גם ובעיקר על שני עמים, ייצא המרצע הליברמני מן השק.

בכל העניין הזה, ניתן להשתומם רק על דבר אחד: איך אהוד ברק, מנהיג מפלגת השמאל, משתף פעולה עם משנת ליברמן. הרי ללא קרוב למיליון ומאתיים ערבים אזרחי ישראל ובעלי זכות בחירה, לא ישוב עוד השמאל לשלטון לעולם.

שמעון פרס, מתהפך במשכנו.

קדימה, אבל לאן

השבוע השתלח יו"ר העבודה אהוד ברק, ביו"ר האופוזיציה ציפי לבני. "מה שהשעמום עושה" ליהג ברק, וצדק.

מפלגת קדימה, סבורים רבים, עשויה למצוא עצמה כבר בקרוב על שבר קיומי. כמפלגה שלא נוסדה על אידיאולוגיה אלא על כיסאולוגיה. חבורת מדושנים, שכל המכנה האידאולוגי המשותף ביניהם, מסתכם בשתי מלים: שאיפה לשלטון.

אז כשהיה להם מנהיג חזק, דומיננטי, כזה שהחזיק אותם בשלטון ואותם עם עצמם, זה עבד. כעת זה מתחיל לחרוק.

ציפי לבני, איננה אריק שרון. אפילו לא אהוד אולמרט. מעמדה לא מתקרב לשלהם. היא נצחה בקושי ובאופן מפוקפק את שאול מופז בקרב על ראשות המפלגה, הפסידה את השלטון לביבי, והותירה את מפלגת הכיסאות באופוזיציה.

גם את הדבר הפשוט ביותר – לאגד סביבה את מחנה השמאל, היא לא הצליחה. אהוד ברק חבר לביבי והותיר אותה יושבת בראש אופוזיציה מביכה, קדימה יחד עם מרץ והערבים.

אז נכון, היא הביאה למפלגתה הישג כשהצליחה להביא מספר מנדטים מכובד, בקמפיין שגנב מצביעים בעיקר מהשמאל. אבל השאלה היא, כמה זמן המספר הזה יחזיק אותם כקבוצה. הרי חלקם כלל אינם מודים במנהיגותה וטוענים שנבחרה בזיוף, ובכלל הרי מדובר באישים שפעם אחת לפחות כבר עזבו מפלגה למען כסא.

השמועות השבוע על מה שקורה בקדימה, היו ה´סיפתח´ לכך.

אל תקראו לי ביבי

וקצת אקטואליה מענייני היום, הנוגעת בענייני דיומא.

"...ותאמרנה הזאת נעמי. ותאמר אליהן, אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרה, כי המר ה´ לי מאוד" (רות א´, יט´ - כ´)

לכאורה מה תשובה ענתה להם נעמי על תמיהתם. הלא הם הביעו פליאה כשראו את מצבה העגום של האישה שהייתה פעם עשירה וכעת הגיעה חסרת כל, ועל כך אמרו "הזאת נעמי", ומה תשובה יש בדבריה "אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרה" על תמיהתם?

וראיתי שמפרשים זאת המלבי"ם והמגיד מדובנא באופן דומה על דרך המשל: למה הדבר דומה, לאדם שהיה עשיר גדול, וירד מעושרו ונהיה אדם רגיל, אינו עני ואינו עשיר. הרי שאם רוצים לספר על הרע שאירע לו, צריך להקדים ולומר שהיה קודם עשיר, שאם לא כן, אין כל רע במצבו כיום. אבל אם אותו עשיר, איבד את כל רכושו, ונהיה לעני מרוד עד שלא נשארה בידו פרוטה, נוכל לכנותו עני גם ללא ההסבר המקדים בדבר העשירות שהייתה קודם בחלקו.

וזהו מה שענתה להם נעמי: מצבי היום גרוע כל כך, שאין צורך להשוותו לנעמי העשירה של אז בשביל לרחם עלי, גם אם היו קוראים לי קודם "מרא", עדיין "המר לי ה´ מאוד".

אם תרצו, מקבילה נעמי של אז, למצבו של בנימין נתניהו כיום, אל מול הממשל האמריקאי החדש. התביעות האמריקניות כעת, הינן קיצוניות כל כך, שגם ממשלה ישראלית שמאלנית, "עשירה" בכוונות שלום, הייתה מתקשה לרצות את ממשלו של אובמה. אלא שדווקא נתניהו, זה ה"עני" ביוזמות השלום, ראש הממשלה שהיה סובל מחיכוכים גם עם ממשל אמריקאי ימני אוהד נוסח ממשלו של ג´ורג´ בוש, דווקא הוא נפל בחלקו ממשל אמריקאי קשוח הפוזל לנרמול היחסים עם המשטרים הערבים הרדיקליים, גם כשהדבר בא על חשבון האינטרסים של מדינת ישראל. למול משטר שכזה, גם ציפי לבני הייתה בבעיה. בשביל להסתבך עם אובמה, לא צריך להיות ביבי. או בתובנת המגילה: מר לי גם אם הייתי קודם מרה, לא צריך להיות נעמי בשביל להבין כמה מר לי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

ריבוי, כבר לא טבעי

וזו בדיוק הנקודה. ביבי אינו הבעיה בכל העניין. כל ראש ממשלה, גם לבני, ואפילו ראש ממשלה מהשמאל, היה מתקשה נוכח הדרישה האמריקאית הנוכחית, זו הדורשת הקפאה מוחלטת של כל הבניה בהתנחלויות, אינה מכירה בריבוי הטבעי הידוע של המתנחלים, לא מוכנה להרחבת דירה, אפילו לא לסגירת מרפסת. הדרישות הללו, אך לא פחות מכך – הסגנון התקיף בו הן נאמרות, הינן חסרות תקדים, כאלו שלא נשמעו למולה של ישראל מזה שנים רבות.

את אובמה, אליו צמוד ראש הסגל רם עמנואל - יהודי בנם של יורדים ישראלים, לא ניתן יהיה למרוח בסגנון הישראלי האופייני של פינוי פחון ובאותה נשימה לאשר הגדלת התנחלות בעוד שכונה שלימה, ואת המשכת מפעל ההתנחלויות כמימים ימימה. אובמה רוצה ויתורים ישראליים נרחבים, פתיחת המעברים לעזה, הורדת מאחזים כעת, ופינוי התנחלויות שלימות בהמשך.

ביבי, למותר לציין, אינו מעוניין לספק את הוראותיו של אובמה. גם אם היה רוצה, יבהירו לו שותפיו מימין במהירות, כי אין לו מנדט לכך, וביבי, כמי שכבר איבד ממשלה אחת באופן הזה, לא סביר להניח שינסה את זה שוב. יותר מעשר שנים לקח לו לתקן את השגיאה ההיא.

משכך, כל שנותר הוא רק, לנסות למזער את העימות שבדרך. להבה כנראה תהיה ביחסי שתי הידידות. המטרה כעת היא רק, לנסות להנמיך (ולהסתיר) את עוצמתה.