אאא

אני מתבוננת ממרפסת ביתי הממוקם באחת הנקודות הגבוהות של ירושלים. כל העיר פרושה לרגליי והיא  תמיד יפהפייה. באור של שחרית ובאור בין הערביים, בלילה, בגשם, ובערפל.

עתה היא מושלגת וקפואה עטויה בלבן בוהק, לבן נפלא. אבל זאת לא התמונה היחידה שאני רואה הערב.

הערב אני רואה עיר משותקת. אנשים ובמיוחד פעוטות שקופאים בבתיהם כי הם מנותקים מחשמל. משפחות שלא הגיעו ליעדיהן. ונשים שכרעו ללדת באוטובוס. עצים שלא דוללו בזמן וקרסו על בתים ומכוניות ובאמצע הדרך. ואני מהרהרת בפלצות אם זה מה שקורה לנו בשעת סערה מה עתיד לקרוא לנו בשעת מלחמה? הרי מילות ההרגעה ששלחו לנו לפני הסערה הבטיחו פילוס מהיר של הנתיבים. טונות של מלח שממתינים רק לפיזור. והספקה מלאה לחנויות ואפילו ימי לימודים רגילים.

ולפתע פתאום בעיצומו של  יום עשרה בטבת – העיר נצורה אין יוצא ואין בא. הכבישים אטומים בפנים ובחוץ. אנשים לאלפים תקועים בכל מיני מחוזות זועקים לעזרה והיא מתבוששת להגיע שעות ארוכות. 35,000 בתי אב נותקו מחשמל מיום שישי והם נאלצו לבלות את השבת בקור מקפיא עם ילדים קטנים. זק"א מקבל אישור לחלץ רק אנשים שסכנת מיתה מידית מרחפת על ראשם. בכלל הזה לא נכללים כאלה שהחליקו בשלג ושברו גפיים. או סתם אנשים שנתקעו באחד מרחובות ירושלים ועליהם ללכת ברגל בעיצומה של הסערה מרחק ארבע עד שש שעות כדי להגיע לבתיהם. אין הספקת לחם ברוב החנויות. ויש אנשים שסמכו על כל ההבטחות ואין להם אפילו קמח בבית. ואלו רק הצרות הקטנות.

ואני לא יכולה לשאול את עצמי מה יהיו פניה של העיר הזאת בשעת התקפת טילים חלילה. מה יהיה אז? אם בשלג התקשו לחלץ אנשים, מה יעשו תחת מתקפת אש? אם ההערכות המוקדמת לא הועילה לאיש. מה יהיה  בשעת מלחמה? מה יהיה אם אי מי מאויבינו יחליט למממש את איומיו. האם יש לשיק ההרגעה של הממשלה ופיקוד העורף כיסוי? או שהוא סתם מס שפתיים לאזרחים הנאמנים והנאיביים של המדינה הזאת שראשיה עסוקים בהנאות ובהצגות לתקשורת יום יום ושעה שעה ואין להם זמן ואולי אפילו יכולת להתכונן לשעת מבחן.

ופתאום מאי שם עולה בי הרהור שמא אין בלבן הלבן הזה, שנשלח לירושלים בערב עשרה בטבת. הפך עיר בירה, בשיאו של העידן המודרני, לעיר נצורה. משום רמז עדין בלבוש יפה, עדיין לבל נסמוך על איש. כי אין לנו באמת על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.