אאא

מהי מוטיבציה? ומהי מוטיבציה במובן הפופולארי של המילה? בתרבות המודרנית הפירוש המסורתי של מוטיבציה הוחלף במרדף אחרי מניעים ופרסים. והמרדף הזה לעיתים קרובות רק מקשה עלינו להשיג את מטרותינו, שולל מאתנו את העצמאות והופך את הרעיון של המוטיבציה ושאיפות לריק מתוכן.

המוטיבציה הבסיסית זהו הרצון שלנו לנהל חיים טובים יותר. כך למשל, אנחנו רוצים להיכנס לכושר כדי להיות בריאים יותר ולפתח כישורים מסוימים. אך במרדף אחרי פרסים, במקום המוטיבציה הבסיסית וההגיונית אנחנו מתחילים לחפש דברים שיפחיתו את ההתנגדות שלנו וישמשו כ"סוכרייה" שתמשוך אותנו מאזור הנוחות שלנו. אז אנחנו מבטיחים לעצמנו פרסים או נרשמים לחוג מסוים כדי שהסביבה שלנו תעודד אותנו ללא הרף. אין פלא שבשלב מסוים ההתנגדות והעצלנות שלנו נהיים חזקים יותר מפרסים לא מספיק מפתים.

כלומר, מוטיבציה היא שאיפה טבעית שלנו, בזמן שפרס הוא מניע מלאכותי שפועל למשך תקופה קצרה בלבד. פרס לא מקל על השגת היעד, הוא רק הופך את הדרך לפשוטה ונעימה יותר, מזכיר לנו איזו המטרה היצבו וגורם לנו לרצות להשיג אותה חזק יותר. בזמן שמוטיבציה אמתית משקפת את המטרה, הפרסים או הפרוש מודרני של המילה מוטיבציה הם בעצם הכלי, משהו דמוי המקל והגזר, תלוי בסוג "המוטיבציה" שהמצאנו לעצמנו.

לפיכך, המסקנה היא שכאשר בן אדם אומר שאין לו מספיק מוטיבציה כדי לעשות משהו, הוא אומר שאין לו פרס מפתה מספיק כדי להתחיל בעבודה. מוטיבציה יש לכולנו והיא עצם הרצון להשיג את המטרה. ככל שאנחנו מרגילים את עצמנו לקבל יותר פרסים בדרך, כך המוטיבציה הטבעית שלנו מאבדת מהשפעתה על הפעולות שלנו. ניתן לומר אפילו שהמשפטים "אין לי מוטיבציה כדי לרזות" או "אין לי מוטיבציה כדי להצליח" הם משפטים חסרי משמעות, כי ההצלחה, ההרזיה, ההעצמה העצמית הם המוטיבציה האמתית שלנו, ואין ולא יכולה להיות שום מוטיבציה אמתית אחרת.

אז למה במקום מוטיבציה בסיסית אנחנו מתמקדים במוטיבציה רגעית, המוטיבציה הפופולארית שהיא בעצם מרדף אחרי פרסים? כי אכן קשה לנו להתרכז אך ורק במטרות רחוקות טווח והנטייה הטבעית שלנו היא להתפתות לפרסים שמחכים לנו ממש כאן, מעבר לפינה. אך הבעיה עם הפרסים או האיומים היא שהם לא רק מאבדים מההשפעה שלהם עלינו כעבור זמן קצר, הם גם מפתחים אצלנו תלות גדולה בהם.

ככל שאנחנו מתרגלים יותר לעשות דברים מתוך התבססות על המטרה האמתית ולא מתוך ההמתנה לפרס הקרוב ביותר (או הימנעות מאיום מיידי), כך גם קל לנו יותר לשמור על עקביות. ככל שאנחנו מחפשים לעצמנו יותר תירוצים כדי להתחיל לעשות משהו, כך כל פעולה הבאה נהיית קשה ומסובכת יותר, כי אנחנו בעצם מאלצים את עצמנו לחפש פרסים יותר ויותר משמעותיים ותכופים לעשות את זה.

הבנת ההבחנה הברורה שבין מוטיבציה אמתית לפרסים זמנים כמובן לא אומרת שעלינו להימנע מהם בכל דרך, להתעלם מפינוקים קטנים שניתן לקבל כשמתגברים על ההתנגדות הפנימית. כל אלה אכן עוזרים ותורמים לנו להתקדם בדרך מלאת המכשולים שמובילה אל עבר המטרה הנחשקת. הרעיון הוא לא להפוך את הפרסים האלה לדבר שיגדיר את קצב ההתקדמות או יתרץ עצלנות.

כשחוזרים לדוגמה מחדר כושר, ניתן לומר שאכן כיף יותר ללכת לעשות תרגילים יחד עם חברים, אך הבילוי עם החברים לא אמור להוות "מוטיבציה" לפעילות כושר. גם כשהחברים יחליטו לוותר, המוטיבציה האמתית, שהיא בריאות ומראה חיצוני נאה, צריכים להיות אותו "פרס" עיקרי שיביא אתכם לחדר כושר למרות העדר הפרס המידי של בילוי עם חברים.