אאא

אני מודה, למרות שאני אוהבת אהבה גדולה את המגזר שלי, אני לא חוששת להתבונן בו בעיניים ביקורתיות, לא מפחדת להכות על חטא ולנסות ולשפר. דווקא לכן יש עלי חובה גדולה ומכופלת היום לקרוא לאחי ואחיותי החרדים לזקוף את הגב, לקרוא בקול רם לחברה הישראלית להתבונן בנו, המגזר החרדי הפצוע, להתבונן בנו בעיניים פקוחות בשעה זו וללמוד.

כי אולי גווינו רטט בבכי והשתופף אל מול קברים טריים אבל אגרופינו לא נקפצו בזעם וקולינו לא רמה בכעס.

כשדם נשפך והמציאות מייצרת אי וודאות מטלטלת יש לנו, לאנשים הקטנים, נטיה לתלות את האשם על מישהו, מישהו שכנראה פעל לא נכון. על משהו, שבוצע לא כשורה. על גוף מסוים שלא עשה את תפקידו או על מציאות מעוותת.

• הבוקר הנורא של שרה / מלי אברהם

• 'וכשהגיע למקום תפילין' / קינה

ככה אנחנו בנויים, בני האדם. כי רק כשאנחנו יודעים מה כשל במערכת השגרה, מה לא פעל כיאות, רק אז קל לנו יותר לשוב לשגרת חיינו. האשליה הקטנה שהנה, הפעם נלמד לתקן את השגוי. וכך להבא אבל דם ושכול לא יפגשו אותנו יותר לעד.

זהו מצב טבעי. זה מנגנון שאי אפשר להאשים בו אף אחד. בוודאי לא בשעת צער. אבל המנגנון הזה בדיוק גורם לאחד מתחלואי החברה שלנו, הוא מייצר שיח מתלהם, מטיח ומוקצן. כך ניתן לשמוע מחד שיהודה גליק ונאמני הר הבית אשמים בהבערת עיר הקודש, ומהכיוון השני נטען שהמגעים עם אבו מאזן מעודדים טרור. ורק אם נעשה כך או נפעל אחרת, השקט והשלום ישובו.

ככל שכואב יותר כך נוצר קיטוב עמוק יותר. וככל שהזעם מעמיק וכבר אין לו לאן לפרוץ הוא מתפשט לאלימות, מילולית וגם גרועה מזו. כך נוצר לו מעגל כאב שרק הולך ומתדרדר, הולך ומשתבלל.

ואנחנו החרדים? אנחנו לפני הכל, אנשים, גם אנחנו מפחדים, גם אנחנו דואגים, גם אנחנו רוצים לפני הכל פשוט לחיות. אבל הנה, הגיע הרגע הזה. הרגע הכואב שבו האינסטינקטים צורחים למצוא אשם, לפרוק את הזעם אבל אין בשורותינו התלהמות.

הגבול בין הכאב להאשמה דק הוא, אבל לא חצינו אותו. לא חצינו למרות שיכלנו. איש מאיתנו לא מחה על כך שבמשך 7 דקות תמימות התרחש טבח נוראי בלי מעצורים. 7 דקות בעיר בעלת הכוננות הביטחונית הגבוהה ביותר בארץ, 7 דקות בהם נער בן 16 נאבק בעזרת כסא במחבל חמוש בגרזן. 7 דקות של עוד ועוד נשמות שנפרדות מהעולם. עוד פצועים.

 (צילום: נחמי וולף)
פינוי גופו הקדושים מבית הכנסת (צילום: יונתן סינדל - פלאש 90)
הגדלה

אף אחד מבני השכונה הפצועה לא התרעם על בעל המכולת שהעסיק אצלו פצצה מתקתקת שכזו, איש לא התרעם על הנהלת בית הכנסת שאפשרה לבני המיעוטים לרכוש מידי בוקר קפה מהמכונה האוטומטית מבלי לסייג את הגבול והאוכלוסיה השוהה במקום. למרות הכאב הנורא למרות התסכול בחרנו לא לצאת לרחוב, לא לחפש אשמים.

לא גלשנו לשיח הזה כי אנחנו יהודים מאמינים. כי אנחנו יודעים שהטבח הנורא שכלל גרזנים, טליתות ופסוקי שמע ישראל פורחים הוא גדול מאיתנו. האסון הזה הוא שיעור עבורינו, תזכורת עד כמה אנחנו קטנים, עד כמה לעולם לא נצליח לשלוט באופן וודאי במה שמתרחש סביבנו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ראינו את תמונות הדם וקפאון המוות ונאנחנו את אותה אנחה יהודית שליוותה את פרעות קישנייב, את מוקדי האינקווזיציה, את מסעי הצלב, את הטבח בבאגדד ואת נוראותיה של השואה. האסון הזה הוא תזכורת להרים עיניים לשמים ולהבין מה הוא למעלה רוצה מאיתנו.

אנחנו יהודים חרדים במדינת ישראל של שנת 2014, ואנחנו, אותם אלה שהאשימו אותם בדאגה רק לעצמם, בראיה מגזרית צרה ובתאבת שלמונים קואלציונית. אנחנו, דווקא בשעת כאבינו מסתכלים סביב. אוטובוסים מלאי בני תשחורת לבושים שחור לבן יצאו אל הלוויה של רס"מ זידאן סייף, השוטר הדרוזי שנרצח בנסיון להפסיק את האסון, רב בית הכנסת המדמם, הרב רובין נסע בעצמו צפונה, זנח את קהילתו הפצועה כדי להודות אישית למשפחתו של המגן האנושי.

כבר למחרת הרצח התכנסו בני ירושלים החרדית יחד עם תושבי העיר האחרים, דתיים לאומיים כחילונים בנסיון לעשות משהו. ליצור חומת הגנה אזרחית, לפעול כדי להשיב את החיים למסלולם. אנחנו ממלאים את שורות ארגוני החסד וההצלה גם בכל ימות השנה.

מסתבר שלמרות שיש לנו עוד כברת דרך ארוכה לעשות, יש לנו גם מה לתרום לחברה הישראלית, מסתבר שהחברה הקטנה שלנו היא אי של שפיות, של מתינות ושל מחשבה הגיונית בתוך הכאוס מסביב. ביום הזה מותר לנו לנוח קצת מהנסיונות ליצור כאן חברת מופת. להבין מה יש לנו, כמה כח, כמה עוצמה ולשאת עוד תפילה קטנה שיהיה כאן כבר טוב.