אאא

בשקט בשקט, ובלי שאף אחד ידע, נושאים ראשי המפלגות החרדיות תפילות נרגשות לנצחונה של ש. יחימוביץ בשלב הגמר של הפריימריס במפלגת העבודה ביום רביעי הבא. מתפלל ח"כ גפני שיחסיו עם החכי"ת הסוציאליסטית מבוססים על הערכה עמוקה ושיתוף פעולה נדיר בועדת הכספים. מתפלל יו"ר ש"ס השר אלי ישי שחושש ממלחמה חזית ועורף על הקול הספרדי בבחירות הבאות, ומתפללים הנציגים החרדיים בועדות הכנסת ששיתפו איתה פעולה בועדות הכנסת כאילו היתה חברה עימם באותה מפלגה.

אלא שחוץ מתפילות אין להם הרבה מה לעשות. קבלני הקולות החרדיים  מעולם לא גילו עניין כלשהו במפלגת העבודה. מה להם ולמפלגה חצי גוססת שנפרדה מהשלטון לפני יותר מעשור שנים ואפילו לפעיליה אין היא יכולה להבטיח יותר מצלוחית נקובה. מכיוון שכך אין עם מי לדבר ואין למי לומר: בחייכם חברים, אולי תעזרו פעם למישהו ( מישהי במקרה זה) שבחירתו תעזור, בדרך עקיפין, אמנם, גם לאינטרסים החרדיים.

את התמיכה שלהם ביחימוביץ מבטאים הנציגים החרדים באמצעות זכות השתיקה. בחוכמה ראויה לציון לא קם מי מהם להגיב בחיוב על דבריה לפני כשבועיים על כך שאין היא פוסלת ישיבה בממשלה עם החרדים והמתנחלים. על אזכור האחרונים היא כבר לקתה ואיבדה כמה אחוזים יקרים (איזה טעות עשיתי- קוננה באוזני פעיל מרכזי במפלגת העבודה עימו נפגשנו בכינוס של יוזמת ז'נבה בשבוע שעבר. ראה במסגרת נפרדת בטור זה). האזכור של החרדים עבר לה איך שהוא בלי לחטוף על הראש. אם לא יקפוץ הסעיף לנציג חרדי זה או אחר שיקום לחלוק לה מחמאות בפומבי- ימנע ממנה נזק משמעותי נוסף.

מכיוון שכך הם פני הדברים נמנע בשורות הבאות לפרט את הפעילות המשותפת שלה עם הנציגים החרדים במגוון נושאים (נעשה זאת רק לאחר סגירת הקלפיות ביום רביעי הבא) ונציין רק את מה שהיא לא עשתה. היא מעולם לא הצביעה בועדת הכספים נגד בקשות תקציביות למוסדות חרדיים. אין הצבעה רשומה אחת שלה בעד גיוס בני ישיבות, ואם מריצים את שמה במנועי החיפוש במדיה האלקטרונית הכתובה אין למצוא נאום שלה בנושא הטעון והרגיש של אבטחת הכנסה לאברכים. חבריה הצעקנים באופוזיציה עשו מזה מטעמים אבל היא העדיפה לעסוק באותה תקופה (דצמבר 2010) בנושאים אחרים.

באווירה הנינוחה השוררת היום בועדת הכספים יש עוד כמה חכי"ם חילוניים שמפתיעים לטובה בהצבעות על נושאים ותקציביים חרדים. אפילו חיים אורן איש מר"צ ואשף קריאת ספרי התקציב יודע לסגור דילים עם היו"ר ולאפשר לו להעביר בלי הרבה בלגנים הצבעות חשובות. זה לא מפריע לו לעלות עשר דקות אחר כך לדוכן ולשפוך אש וגופרית על הממשלה ושותפיה החרדיים. יחימוביץ ראתה את עצמה פטורה גם מזה. עוד לפני שחלמו כאן על מחאה חברתית היא סימנה לעצמה את הטריטוריה של זכויות האזרח הקטן מול הבנקים והטייקונים הגדולים והניחה את מושכות הסוס  של שנאת החרדים לחכי"ם אחרים.

ההחלטה להתמקד במגרש החברתי בלבד  היתה צעד מאוד לא צפוי מצידה של מי שבנתה  את הקריירה העיתונאית שלה -בואכה המגרש הפוליטי- תוך רכיבה על הגל הפופוליסטי האנטי חרדי. תוכנית הבוקר הרדיופונית הנשכנית שלה היתה אימתם של הנציגים החרדים ( ובמיוחד של אלי ישי) שלקו מידה שבע על חטאותיהם שלא חטאו. התקפות יומיות  נגד הכפיה החרדית, נגד החקיקה הדתית ונגד כל מה שריח של דת נדף ממנו היו לחם חוקה. קשה לכמת זאת באחוזים אך בקוים כללים ניתן לשער שלפחות שלושים אחוז מהרייטינג שלה נרשם על גבם של החרדים.

הראשון שזכה להנות מהפן החדש של האישיות הלוחמת הנ"ל היה ח"כ הרב יעקב ליצמן בשנתו האחרונה בועדת הכספים בממשלת אולמרט. באותם ימים הוקמה נקמה בועדה ברית לא חשאית בין ארבעה חברים שהבטיחו זה לזה להתעלם מחילוקים הדעות האדאולוגיים ולשתף פעולה בנושאים חברתיים. בברית השתתפו  רובי ריבלין מהליכוד. חיים אורון ממר"צ, יעקב ליצמן מיהדות התורה והחכי"ת הטריה שלי יחימוביץ ממפלגת העבודה. מבחינה מדינית ופוליטית מדובר בארבע קצוות של הקשת הישראלית שהשכילו להבין כי דיבורים לחוד והישגים לבוחרים לחוד. ואיזה תוצאות שהם השיגו. הלוואי עלינו בקדנציה הנוכחית. מאחר והבטחנו לא לפרט יתר על המידה באשר להצבעותיה של יחימוביץ בנושאים חרדים לא נספר כיצד היא הצביעה על חוק השבת (חוק שעות העבודה והמנוחה) ומספר חוקים אחרים.

 עד כדי כך היו היחסים מצויינים  שיחימוביץ היתה מובילת המאבק נגד הדחתו מראשות ועדת הכספים על ידי קואליצית אולמרט שיהדות התורה סירבה להצטרף אליה.  במשך מספר חודשים הצליחה לעכב את ההדחה בהיותה הקול המכריע.  ברגע האמת של ההצבעה הסופית היא הוחלפה על ידי הנהלת סיעת העבודה ששלחה במקומה נציג אחר.או אז ובצירוף שני הנציגים של ש"ס שסגרה דיל עם השלטון  ונמנעה-  הושג הרוב הדרוש להדחה. ליצמן לא ישכח לה את זה עד סוף ימיו ויומה.

מי יתננו ח"כ חברתי

בחוגי מזנון פרלמנטריים נטוש כיום ויכוח סביב זהותו של הח"כ הפעלתן והיעיל ביותר לשולחיו. על התואר מתמודדים שני חברים בועדת הכספים. הנציג החרדי משה גפני ושלי יחימוביץ.  בשנתיים האחרונות ההספק של גפני גבוה הרבה יותר אך יש לזכור שהוא עושה זאת מעמדה של יו"ר ועדת כספים ואילו יחימוביץ היא חכי"ת מן השורה ועם הפיצול בעבודה היא על תקן של אופוזיציה. ההשוואה לא הוגנת גם מזווית אחרת. לגפני יש משא הרבה יותר כבד על הכתפיים. הוא צריך לדאוג למאתיים אלף לומדי תורה מגיל הגן עד הכולל וחייב לשלם על כך בנאמנות קואליציונית גם בנושאים שאינם נוחים לו. כך או כך עצם ההשוואה היא כבוד לזה גם לזאת.

הרחבה של ההשוואה גם לקדנציה קודמת, עשויה כמדומנו, לגרום לחלישות הדעת גם לנציג החרדי הטוב ביותר. יבול החקיקה של יחימוביץ הוא ללא תקדים וברובו הגדול נושא תשואה גם למי שלא שלשל את האותיות "אמת" קלפי. חוק עמלות הבנקים. החוק להגנת השכר (מניעת גזל השעות הנוספות על ידי המעבידים. אוי כמה שאנחנו צריכים ישום של החוק הזה במגזר החרדי). חוק הרחבת פיצויי הפיטורין. תיקונים לחוק מס ההכנסה השוללים פגיעה בנקודות הזכות של נשים עובדות, תיקונים סוציאליים לחוק ההסדרים הידוע לשמצה, ומאבק  רצוף נגד מדיניות ההפרטה וההטבות לטייקונים מבית המדרש המשותף של אולמרט את ביבי.

ותנחשו מי הכשיל את החוק של יחימוביץ  להגדלת שכר המינימום שלא צריך להסביר למי הוא מיועד?  סגן שר האוצר החרדי שיצא בשליחות השר הממונה עליו לפעילות הסברה נמרצת בקרב שרי הממשלה וראשי הקואליציה. לקיים מה שנאמר: לעולם יהיה אדם דורש בשלומה של מלכות. ש"ס הרשמית תמכה אמנם בחוק וכנ"ל יהדות התורה אך ברגעי האמת נאלצו כולם להשתמט מההצבעות למען שלמות הקואליציה ותפארתה.

ההצבעה על חוק שכר המינימום היתה רגע המבחן של המפלגות החרדיות הנושאות על כתפן אחריות לנושאים כבדי משקל אחרים. ישי את גפני את ליצמן וחבריהם  מחוייבים לקואליציה לשמירת הסטטוס קוו, תקציבי עולם התורה, והשמירה על מה שעוד שנותר איכשהו מצביונה היהודי של המדינה. לש"ס יש בנוסף את הדאגות הייחודיות לעולם הרבנות הממוסדת, המועצות הדתיות, ובתי הדין הרבניים. אי לכך כאשר על כף המאזניים מונחות הדאגות האמורות מול נושאים הכרוכים ברווחתו האישית של האזרח הקטן, הן בוחרות, בצער רב וביגון קודר כמובן, באופציה הראשונה. יחימוביצים ואורונים? לא בבית מדרשינו.

פה ושם ועל הדרך יש לנציגינו הצלחות מסויימות גם בתחומים בעלי רקע חברתי מובהק. רק השבוע התבשרנו בקול תרועה רמה על הפטור שהשיג גפני מתשלום דמי ביטוח לאומי לתלמידות עד גיל תשע עשרה, הישג המצטרף למתן הנחות בתחבורה ציבורית לתלמידות הסמינרים בדומה לסטודנטים. אבל הראש והעיקר נמצא עדיין בתפקידים המסורתיים הידועים: סטטוס קוו ותקציבים למוסדות וארגונים.

וכך קורה  שדווקא  הציבור העני ביותר בישראל נותר ללא כתובת בסיפוק צרכיו הבסיסיים ביותר. באופן האבסורדי ביותר הוא לא מוכר כמיעוט הזקוק להעדפה מתקנת כמו הערבים הבדואים הדרוזים הצ'רקסים ואפילו העולים מאתיופיה הרשומים בתעודות הזהות כיהודים. לכולם יש חוקי הגנה נגד אפליה, העדפות מחוייבות חוק בתעסוקה ציבורית, ותחזיקו טוב בכיסא: חלוקת קרקעות חינם מכיסה הקמוץ של המדינה בכל הקשור לחרדים (ראה ידיעה בעמודי החדשות).

הסיבה היחידה לכך היא ההכרה המפעמת בחוגי השלטון אודות סדרי העדיפויות האמיתיים של המפלגות החרדיות. יהדות התורה יכולה להרים קול זעקה מרה (והיא אכן עושה זאת) על ההחלטה שלא להכיר במבחני החוץ של הסמינרים החרדיים  (מבחני סאלד) כשווה ערך למבחני הבגרות הנדרשים באלף ואחד תחומים, בעיקר בתחום התעסוקה במגזר הציבורי- ואף אחד לא שועה לה. באותה מידה הקואליציה יכולה לדחות פעם אחר פעם הצעות חוק להכיר בלימודים תורניים של בני ישיבות כאקווולנטיים להשכלה כללית בתבחיני הסף להשתלבות בשירות הממשלתי - וקולה נשמע כקול נאקה במדבר הגוועת בצמא. אבל ברגע ששר כלשהו יעז להציע הורדה של שקל בסעיף הסיוע לפנימיות, תרעשנה אמות הסיפים של הקואליציה והמציע יינזף על ידי ראש הממשלה. וזאת כי הסיסמוגרפים הרגישים ברחוב קפלן יודעים להבחין מהי ציפור הנפש של המפלגות החרדיות ומהי ציפור שיר בלבד.

ניסיון העוני

מי שמנסה לאייש את המשבצת החברתית החרדית, לפחות ביהדות התורה,הוא הח"כ הטרי הרב ישראל אייכלר. הפוזיציה שלו כח"כ נטול תפקיד רשמי מעניקה לו זווית ראיה מעבר לדלתות המשרד או הועדה. אי לכך הוא היה הראשון שהבחין כי עמיתיו לתנועה הפקידו את נושא הדיור בידיה של ש"ס והתמקדו בנושאים אחרים. אין לו ביקורת מהותית על ש"ס בתחום זה אבל הוא סבור, ובמידה רבה של צדק, שבלי לחץ משותף של שתי המפלגות לא ניתן להיאבק בידו הקפוצה של האוצר בכל הקשור לנושא הדיור. עיין ערך המאבק על המענקים לדיור שנגמר כמו שנגמר בעוד ששבועיים של מחאה ציבורית הורידו את האוצר על הברכיים וגרמו להוזלה משמעותית במחירי הקרקעות.

מה יכול לעשות ח"כ טרי במפלגה שכל חבריה כרישים שראשם נמצא בנושאים אחרים? מעט מאוד. הוא יכול לארגן פגישות עם ראש הממשלה ולראות כיצד ראש הממשלה, היודע את סדר העדיפויות האמיתי של מפלגתו, צוחק להם בפנים. הוא יכול לכתוב מאמרים. לעורר את דעת הקהל וגם לחפש אפיקים חוץ פרלמנטריים כמו אלו שיתוארו בשורות הבאות.

אייכלר נזהר מלמתוח ביקורת על עמיתיו הוותיקים העושים לדבריו מלאכת קודש בתחומים עליהם הם מופקדים. אבל יש לו בהחלט גישה חדשה ומרעננת על תפקידה של מפלגה המשרתת ציבור עם מאפיינים סוציו אקונומיים מה זה נמוכים. "הרבה מאוד שנים התמקדנו רק באידישקייט כי בשעתו זה היה הדבר המרכזי. היום צריך לעסוק גם בצרכים הגשמיים. אני מרגיש היום שבר גדול בציבור החרדי בגלל בעיות העוני".

כחסיד נאמן הוא מקפיד להתלות ברבוותא ובראשם כ"ק מהר"א מבעלזא זצוק"ל. ניסיון העוני בדורות האחרונים, הוא מצטט בשמו, הוא גדול מניסיון העושר. " לפני שמונים שנה מרבית הנוער היהודי נגרר אחרי הסוציאליזם החילוני והקומוניזם והבונד בגלל העוני הנורא ששרר בבתים. כדי שלא נחזור לזה חלילה צריך לדאוג שליהודים תהיה פרנסה. כי הא בהא תליא. אברך שאין לו כסף לדירה זו גם בעיה רוחנית. תלמיד שלאבא שלו אין כסף לשכר לימוד לא יצמח לתלמיד חכם. משפחות מרוסקות מבחינה כלכלית עלולות להיגרר גם לבעיות רוחניות. התפקיד שלנו כמפלגה חרדית זה להוסיף לעיסוקים שלנו גם התמודדות עם בעיות הפרנסה ההולכות ומתגברות".

ואייכלר לא מדבר רק מתחושות בטן בלבד. בשבועות האחרונים הוא שוחח עם גורמים בשירותי הרווחה העוסקים בנוער נושר באחת העיריות שבשמה אין הוא מוכן לנקוט ושמע מהם נתונים מדאיגים. "מתוך עשרה בחורים שבתחום טיפולה של המחלקה, שבעה הם ממשפחות בהם קיימת בעיית פרנסה קשה". בעיקר מדובר במשפחות שראשיהן מוגדרים כלא מועסקים. כלומר: לא לומדים  ולא עובדים. "אדם שיושב בבית מחוסר תעסוקה הוא אדם ממורמר ועצבני שאין לו ראש לילדים והתוצאות בהתאם. כאשר מדובר בילד עם קשיי למידה המשתייך למשפחה מעוטת הכנסה רמת הסיכון לנשירה היא בדרגה הגבוהה ביותר".

אחת הסיבות המרכזיות, לדעתו של אייכלר, לעוני בציבור החרדי (ובפירוש הוא מדגיש שאין המדובר במשפחות בני תורה שקיבלו עליהם חיי דחק מתוך הכרה אלא באלו שכבר החליטו לצאת לעבודה ומצאו שערים חסומים) היא המדיניות המכוונת של חוגי השלטון שקבע תנאי סף המדירים מראש מועסקים חרדיים. "במשרדי הממשלה מועסקים עשרות אלפי עובדים. רק בודדים מתוכם חרדים וגם אלה בדרך כלל אנשים שחזרו בתשובה לאחר שכבר התקבלו לעבודה. בדקתי ומצאתי שבכל המשרדים הממשלתיים גם יחד אין פקיד חרדי אחד עם זכות חתימה על הוראת תשלום. ולמה?  כי הם קבעו שבלי תעודת בגרות אי אפשר להתקבל לעבודה גם אם מדובר בתלמידה מצטיינת של סמינר חרדי שעברה את מבחני סאלד בציונים הגבוהים ביותר. שלא לדבר על כך שלא מכירים בשנות הלימוד בישיבה אפילו כשוות ערך לשנים עשר שנות לימוד בחינוך ממלכתי יסודי ותיכוני. לעומת זאת אי אפשר לזוז צעד אחד במשרד ממשלתי בלי לפגוש שם חובשי כיפות סרוגות. היחס שלהם בתעסוקה במגזר הציבורי הוא הרבה יותר גדול מאשר חלקם היחסי באוכלוסיה".

דוגמא נוספת: "בעירית ירושלים שמשרתת ציבור חרדי ענק יש בקושי חמישים עובדים חרדיים וגם הם באגפים הייעודיים למגזר החרדי".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

המצב במגזר הפרטי, אליבא דאייכלר, הוא לא פחות גרוע. "שאלתי פעם את מנהל הדסה בירושלים כמה עובדים חרדיים יש לו במשרדים. מתוך שלושת אלפים אולי יש לו עשרה. שאלתי את מנהל חברת אוסם. זו שחצי מהיצור שלה מופנה למגזר החרדי, כמה עובדים חרדיים יש לו. הוא לא ידע מה לענות לי".

"כל מפעל שרוצה היום הכשר שוכר יחצ"ן או מכער שמביא את המנהל לרבנים ויוצא משם עם תמונות. אבל כשמדברים איתו להעסיק חרדים הוא לא מוכן. לפעמים הוא אפילו מדבר נגדם שהם פרזיטים ולא רוצים לעבוד. בשעה שהאמת היא שיש אלפי חרדים שרוצים לעבוד ואין מי שמוכן להעסיק אותם".

את החשבון עם המגזר הציבורי מתכונן אייכלר לערוך בכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותו (עד קצה החבל שחבריו יאפשרו לו. י.ר). לגבי המגזר הפרטי יש לו תוכניות נועזות עוד יותר. "אני מתכונן לפנות למנהלי מפעלים גדולים שמתפרנסים מהציבור החרדי ולשאול אותם כמה עובדים חרדיים הם מוכנים להעסיק. אחר כך נקרא לציבור להעדיף את אלה שמוכנים גם לפרנס אותנו ולא רק להתפרנס מאיתנו".

אייכלר חוזר ומדגיש שהוא לא מתכונן לשנות אורחות חיים בציבור החרדי וגם לא לשנות סדרי עדיפויות אלא להפנות את הפוקוס לנושא שטרם טופל עד עתה. בהתאם לכך הוא גם לא מתכונן לטפל בבעיות פנים מגזריות כמו הפרשי השכר בין גננות ברשתות הפרטיות לרשתות העירוניות ותרגילי עושק הנהוגים במקומות מסויימים כלפי מורות ומלמדים. הוא לא דון קישוט המסתער על טחנות הרוח.את בעיית העוני בציבור החרדי הוא מנסה לפתור קודם כל מבחוץ. כשיגיעו ימות המשיח אולי יהיה מי שיעסוק בהם מבפנים. 

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם ב"בקהילה".