הרב יהודה שטרן  (צילום: כיכר השבת)
אאא

על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב' יג')

מצווה למלוח את הקורבנות

הגמרא מנחות כ. ו כא. דורשת מהפסוק בפרשה שלנו ומפסוקים נוספים שיש מצווה למלוח את הקורבנות לפני שמעלים אותם להקרבה על גבי המזבח

ביאור החינוך בטעם מצוות המלחת הקרבנות

החינוך במצווה קי"ט וכן הרמב"ן ועוד מפרשים מבארים כי מצוות המלחת הקרבן נעשית כדי לתת טעם בקרבן וכמו שאנחנו ממליחים את האוכל כדי לתת בו טעם כך כביכול יש לתת טעם באוכל שמעלים לקב"ה

טעם נוסף מביא החינוך שהמלחת הקרבן נעשית כסימן וסמל ומאחר והמלח יש בכוחו לשמור על האוכל שלא יתקלקל כך גם הקרבן שומר ומגן על האדם שלא יינזק.

חידוש מהר"ם חגיז שניתן לתת גם סוכר על גבי הקרבן

המהר"ם חגיז בסימן רי"ח מחדש שעל פי טעמו השני של החינוך שהמלחת הקרבן היא סימן להגנה והשמירה שיש במצוות הקורבנות ניתן לתת גם סוכר על גבי הקרבן ולא חייבים לתת רק מלח והסיבה היא כי גם לסוכר יש את תכונת השמירה ואוכל שניתן בו סוכר גם הוא נשמר מן ההפסד והריקבון בגלל הסוכר שבו

וממשיך לבאר את חידושו שלמרות השוני בטעם הסוכר ובטעם המלח בכל זאת הם נחשבים מאותו המין ובדיוק כמו שבמשפחת הפירות יש פירות מתוקים ופירות חמוצים אבל כולם נקראים פירות כך הסוכר והמלח אומנם טעמם שונה אך פעולת השמירה שלהם שווה וכמו שניתן למצוא רימונים מתוקים ורימונים חמוצים ולכולם קוראים רימונים כך גם המלח והסוכר טעמם שונה אך יש להם מכנה משותף ולכן ניתן לתת סוכר על גבי הקרבנות

הוכחה נוספת שמביא מהר"ם חגיז היא שקני הסוכר הבאים ממצרים ראשם ושורשם הוא מלוח ורק אמצעו של קנה הסוכר יש בו מתיקות וא"כ מוכח כי הסוכר והמלח הינם בני משפחה אחת.

לאור חידושו של מהר"ם חגיז אולי ניתן לחדש חידוש נוסף ולטבל בראש השנה את החלה בסוכר

הגמרא אומרת כי שולחן האדם דומה למזבח והאוכל במקום הקרבנות

הגמרא ברכות נה. אומרת שבזמן שבית המקדש היה קיים המזבח והקרבנות היו מכפרים על עם ישראל אבל היום שאין לנו את בית המקדש שולחן האוכל דומה למזבח והאוכל שהאדם אוכל כדי שיהיה לו כוח לעבוד את הקב"ה דומה לקורבנות והם המכפרים על האדם

התוס' ברכות מ. מבאים את הרבינו מנחם שמביא בשם המדרש שכאשר ישראל ממתינים זה לזה בנטילת ידים ואין להם מצוות וממילא גם ח"ו אין עליהם הגנה ברית מלח היא מגינה על ישראל

וכך פסק הרמ"א בשו"ע או"ח סימן קס"ז סעיף ה' דיש מצווה להביא מלח על השולחן קודם שיבצע את הפת כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח והוא מגן מן הפורעניות כדאיתא בתוס' ברכות מ. בשם המדרש

אולי ניתן לחדש כי בראש השנה ניתן לטבול את החלה בסוכר

על פי דברי מהר"ם חגיז ולאור דברי הגמרא בברכות נה. שהרמ"א פסק אותה להלכה אולי יהיה ניתן להציע חידוש להלכה כי בראש השנה אנו עושים סימנים טובים ונוהגים לטבול את החלה בדבש ייתכן ועדיף לטבול את החלה בסוכר כי בטיבול בסוכר ניתן לצאת ידי חובת שתי מטרות הטיבול, האחת מדין על כל קרבנך תקריב מלח ובמקום המלח ניתן לטבל בסוכר כפי שחידש מהר"ם חגיז והשנייה מטעם הסימנא טבא כי הסוכר הוא מתוק ויש בו סימן טוב לשנה טובה ומתוקה.

קושיית מרה"ם חגיז ודחיית החידוש כי ניתן לטבול את החלה בסוכר

מהר"ם חגיז מקשה על חידושו כיצד ניתן לתת סוכר במקום מלח על גבי הקרבן והרי יש איסור דאורייתא של "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'"(ויקרא ב' יא') ומבארים החינוך במצווה קי"ז, רש"י, הרזב"ז ועוד ראשונים כי כל מוהל או לחלוחית היוצאת מכל סוגי הפירות מוגדרת כדבש האסור בהקרבה על גבי המזבח ולכאורה גם סוכר שאומנם ברכתו היא שהכול אך מוסכם על כל הראשונים שהוא יוצא מן הפרי או הירק וממילא צריך להיות אסור בהקרבה מדין כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'.

הוכחה כי כל הראשונים לומדים שסוכר יש לו דין פרי ורק ברכתו היא שהכול

השו"ע או"ח סימן ר"ב סעיף ט"ו פוסק את דברי הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ברכות שעל הסוכר מברכים שהכול נהיה בדברו

הרבה ראשונים ואחרונים(ריא"ז, אשכול, הגר"א ועוד) חולקים על הרמב"ם והשו"ע וסוברים שעל הסוכר מברכים או בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה וסברתם היא כי מאחר ועיקר השימוש בסלק סוכר או בקני הסוכר הוא הפקת הסוכר מהם וא"כ עיקר הפרי הוא הסוכר ולכן צריך לברך עליו או ברכת פרי העץ או ברכת פרי האדמה

הבה"ג הביה"ל ועוד מבארים כי גם הרמב"ם סובר שעיקר השימוש בקני סוכר ובפרי הנקרא סלק סוכר הוא הפקת הסוכר מהם ולכן ברכת הסוכר הייתה צריכה להיות עץ או אדמה אך בגלל שהסוכר לא ממש ניכר בתוך הקנים וגם בתהליך הפקת הסוכר יש שינוי של הפרי על ידי האור לכן מברכים עליו שהכול נהיה בדברו.

מתוך כך עולה בידינו כי אין מחלוקת על כך שהסוכר מופק מן הפרי ודינו כפרי אלא שקיימת מחלוקת בפוסקים מהי ברכתו לאור סברות מיוחדות בדיני ברכות

וממילא ברור כי לא ניתן לתת סוכר במקום מלח על גבי הקורבן כי יש בזה איסור דאורייתא של "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'"(ויקרא ב' יא')

בדיעבד ניתן לתת סוכר על גבי הקרבן כי עשה דוחה לא תעשה

אלא שאומר מהר"ם חגיז כי אומנם לכתחילה אין לתת על גבי הקורבן סוכר במקום מלח אבל בדיעבד אם אין מלח למלוח את הקורבן אז כן יהיה ניתן לתת סוכר על גבי הקורבן כי יבוא העשה של "על כל קורבנך תקריב מלח" (והרי הסוכר דומה הוא למלח כפי חידושו של מהר"ם חגיז)וידחה את הלאו של "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'"

מסקנה כי לא ניתן לטבל את הפת בסוכר

אבל לנידון שלנו תירוץ מהר"ם חגיז כי בדיעבד כאשר אין מלח ניתן לתת סוכר על גבי הקרבן לא יועיל לנו להתיר את טיבול החלה בסוכר בליל ראש השנה כי זהו נידון של לכתחילה כדי לתת פתרון בטיבול אחד גם לדין הרמ"א של טיבול מדין על כל קרבנך תקריב מלח וגם לעשיית סימנא טבא במקום הדבש וחידושו של מהר"ם חגיז הוא רק בדיעבד ולכן אין לטבל את החלה בסוכר למרות שבדיעבד ניתן לתת מלח על גבי הקרבן.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

עוד צריך להקשות על האפשרות לטבל את החלה בסוכר

הגמרא במנחות כא. דורשת מהפסוק "לא תשבית מלח ברית אלוקיך"(ויקרא ב' יג') כי לכתחילה ראוי לתת על גבי הקורבן מלח סדומית שזהו מלח ים שאיננו שובת לא בקיץ ולא בחורף וגם איננו שובת בשבת כי המלח עולה מן הים מאליו ללא מגע אדם(ועיין שם במפרשים המבארים עוד במשמעות תשבית שאינו שובת) ובדיעבד אם אין מלח סדומית ניתן לתת מלח אחר כגון מלח היוצא מן האדמה וא"כ נידון טיבול הפת בראש השנה הוא איננו נידון המוגדר בדיעבד אלא נידון של לכתחילה כיצד ראוי לנהוג לכתחילה בראש השנה וא"כ ברור שראוי לטבל במלח שזהו טיבול מעיקר הדין כפי שהגמרא דורשת מהפסוק

סיכום

הפוסקים מביאים את דברי האר"י הקדוש כי על פי סוד בראש השנה ראוי לטבל את החלה גם בדבש וגם במלח.

מתוך הנאמר לעיל עולה כי גם על פי הנגלה לכאורה כדאי לטבל את החלה גם בדבש וגם במלח כדי לקיים את הדין של על כל קרבנך תקריב מלח כפי שפסק הרמ"א שהיום השולחן הוא כמו מזבח וראוי לתת עליו מלח וגם כדי לקיים את הסימנא טבא של שנה טובה ומתוקה.

בדיני המלחת הקרבן מצינו את חידושו של המר"ם חגיז כי בדיעבד כשאין מלח אפשר לתת סוכר על גבי הקרבן אבל לכאורה לא ניתן ללמוד מכך לדיני טיבול הפת בסעודה כי חידושו הוא רק בדיעבד כאשר אין מלח ובטיבול הפת בראש השנה הנידון הוא לכתחילה כיצד ראוי לטבל את החלה.