אאא

"איפה זה כתוב"? הם שואלים. לפעמים בתמימות, ולפעמים בהתרסה.

"עברתי על כל ארבעת חלקי השולחן ערוך ולא מצאתי הלכה כזו".....

אז זהו שנכון, לא הכל כתוב. אבל יש דברים שגם אם הם לא כתובים, עדיין ראוי לו ליהודי שלא להתנהג כך.

"כן, אבל איפה כתוב שצריכים להתנהג בצורה ראויה ומכובדת"?

איפה כתוב שצריך לשמור גם מה שלא כתוב?

כנראה שזה כן כתוב, כפי שנראה בהמשך. אולם תחילה נחקור אחר שורשיה של תנועת "איפה זה כתוב"?.

דורינו התברך ב"ה ברמות גבוהות מאוד של שמירת תורה ומצוות. אכשר דרא.

כמעט בכל התחומים קיימת עליה והתקדמות רוחנית.

כמדומה, שלא היה עוד דור בו היה שפע של תורה כמו בדורינו. ישיבות, כוללים, כוללים לבעלי – בתים, שיעורי תורה מסביב לשעון, ועוד ועוד.

היכלי התורה מלאים בלמדנים ובידענים, המוחות מוכשרים, הדעות מחודדות. עוקרים הרים וטוחנים אותם עד דק בכל מקצועות התורה. הדעות והפלגים, הפולמוסים והרעיונות, פרוסים מלוא האופק בגלריה מרהיבה.

דורינו התברך גם בשפע של חסד. קופות צדקה וחסד קיימות בכל עיר ושכונה. גמחי"ם ותיקים וחדשים קיימים כמעט לכל דבר ודבר, החל מהלוואות ללא רבית, עד לגמ"ח מוצצים לילדים [למי שאבד לו המוצץ באמצע הלילה]. הגיעו הדברים לכדי כך שיש כבר היום מודיעין גמחי"ם - שמרכז את הידע הכללי על כל הגמח"ים למיניהם.

ההידור במצוות גם הוא מן התחומים שחלה בו התקדמות משמעותית מאוד בדורינו, כל חתן בר מצווה זוכה לקבל תפילין מהודרות שבדורות קודמים כמעט ולא היו כמותם. מצות מהודרות, אתרוג מהודר, ועוד ועוד, הם דברים שכל אחד רואה את עצמו שייך להם באופן טבעי.

אשרינו מה טוב חלקינו. כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה.

כך שמצד אחד אכן "אכשר דרא".

אלא שמהצד השני, ניתן אולי גם להגדיר את דורינו כדור של "חרדים תקניים" – חרדים עם תו – תקן.

 הכל לפי התקן, מקיימים את הכל, מהדרים בכל, ב"ה.

אבל – הנשמה חסרה.

הלב, האמת, הפנימיות, נעדרים במידת מה.

תום הלב, הזכות והטוהר שאפיינו יהודים מהדור הקודם חסרים בדורינו.

היהודים מהדור הקודם

כולנו זכינו להכיר יהודים מהדור הקודם שלמרות שלא כולם היו בהכרח תלמידי חכמים מופלגים, אולם הם היו יהודים אמיתיים. "ערלעכע יודען".

ראית יהודים שהאמונה יצוקה אצלם עמוק עמוק באישיותם, אנשים שפיהם ולבם שווים. יהודים שהקשר שלהם עם הקב"ה היה קשר אמיתי, פנימי וטבעי.

ניתן להגדיר זאת כך: אצל אנשים בדורינו התורה והמצוות הם חלק מהחיים, אצל אותם יהודים – התורה והמצוות היו החיים בעצמם.

משל לאדם שמהלך בהליכה טבעית, לעומת אדם שמדדה על קביים ל"ע. שניהם הולכים, אלא שהראשון הולך בהליכה טבעית, ואילו אצל השני ההליכה היא מלאכותית.

כאמור, כל אחד מאיתנו זכה וזוכה להכיר יהודים כאילו.

אציין דוגמה ליהודי יקר אותו הכרתי אישית.

אותו אדם שהיה "בעל-בית" בלשונינו, ניהל לפרנסתו חנות באחת הערים המרכזיות. והנה, כשהוא היה עולה לתורה בשבת בעלית "מפטיר" והוא היה קורא את ברכות ההפטרה, אזי כשהוא היה מגיע לקטעים הבאים היו זולגות עיניו דמעות:

רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ וְלַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ תּוֹשִׁיעַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ.

שַׂמְּחֵנוּ ה' אֱלֹקינוּ בְּאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּךָ וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ בִּמְהֵרָה יָבוֹא וְיָגֵל לִבֵּנוֹ, עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֶׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.

כן, הוא פשוט בכה, בכי אמיתי וטהור. הוא בכה על הגלות, על חורבן הבית, על הציפיה לביאת משיח צדקנו.

ראית אדם ש"מחובר" באמת ובתמים בכל לבו ונפשו. ראית אדם שלבו בוער לאלוקיו.

כן, גם אנחנו יודעים לזמר יפה את ברכות ההפטרה, עם הניגון המקובל ובקול ערב, אלא שאנו משולים למה שסיפר הגה"צ ר' אליהו לאפיאן זצוק"ל.

 הוא סיפר שבהיותו בחור צעיר כשהוא למד ב"תלמוד תורה" בקלם, הוא "ניגש" פעם לפני העמוד בתפילת מנחה של שבת. בחזרת הש"ץ הוא סלסל במלים – וטהר לבנו לעבדך באמת – בניגון הידוע. לאחר התפילה א"ל הסבא מקלם זצ"ל: "ר' אלי', כולנו התרגשנו בהדגשה ובסלסול של 'וטהר לבנו', אלא שמן הראוי להדגיש יותר את המילה 'באמת'". [הדברים אמורים כמובן, לפי מדרגתו הגבוהה של ר' אלי' לאפיאן זצ"ל].

ה"באמת" הזה חסר לנו.

מי היה אבינו?

הביטו אל כור מחצבתינו. בראש הסולם עמדו אבותינו, אברהם יצחק ויעקב.

מדי יום בבוקר, אנו מבקשים להזכיר לבורא עולם את האדם האהוב עליו ביותר - אבינו אברהם – ולציין את העובדה שאנו צאצאיו, ממשיכי דרכו.

שימו לב כיצד אנו מתארים אותו ב"ויברך דוד" (עפ"י נחמיה ט, ה ואילך):

אַתָּה-הוּא ה' הָאֱלֹקים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם.  וּמָצָאתָ אֶת-לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ.

אברהם היה מי שלבו נאמן. זו תמצית גדולתו.

כשמבקשים לעורר רצון אצל בורא עולם, זהו המטבע - התום, הנאמנות.

בדורות הקודמים הייתה עדיין בבואה של אותה תמימות ונאמנות.

יהודים מן הדור הקודם היו מגיעים ל"סליחות", ועם תחילת אמירת "אשרי יושבי ביתך", היו עיניהם זולגות דמעות, פשוטו כמשמעו. הם יראו באמת מיום הדין.

אהבת התורה ואהבת ה' שפיעמה בדורות הקודמים היא מופלאה. יהודים פשוטים מסרו את נפשם למען שמירת תורה ומצוות, גם כשהתנאים לא איפשרו זאת בקלות.

הכרתי יהודי שעבר את השואה באחת ממחנות העבודה, הוא החביא אתו תפלין והוא היה מניחם במסירות נפש מדהימה. מדי יום הוא היה משכים קום עוד לפני ה"מסדר היומי", והוא היה מניחם בהיחבא. הוא סיפר שלמרות שהדבר עלה לו בסיכון אדיר, ולעתים הוא אף הפסיד את "כוס הקפה" של הבוקר בעקבות אותה הנחת תפלין, למרות זאת מעולם לא עלתה על דעתו לוותר על הנחת התפלין הזו, אדרבה הוא אמר: "שמרתי על התפלין יותר מהאוכל, והם שמרו עלי לאורך כל הדרך".

כל מי שקרא קצת את ההיסטוריה משנות השואה מבין באיזו רמה של מסירות נפש מדובר. החבאת התפלין והנחתם למרות הסיכון האדיר. הסיכון בהפסד "כוס הקפה" של הבוקר למרות שהיה מדובר בצורך חיוני ממש, בפרט בתנאי הרעב האיומים ששררו במחנות ה"י.

היהודי הזה היה אדם "פשוט". הוא לא נשא באף משרה תורנית כלשהי, אבל בעיניך ראית אדם בעל כחות נפש אדירים, ובעל אמונה שורשית ועמוקה.

לא מדובר בסיפורים של בודדים, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. התבוננו נא בהליכותיהם של יהודים מה"זן" הזה, ומאליכם תיווכחו בנקודה הזו.

לא מזמן הלכה לבית עולמה אשה צדקנית וחשובה ע"ה. אשה שבכל מהותה והליכותיה ראית את ה"יהודי" שבה, לא אאריך בסיפורים רבים, אציין רק פרט אחד, מדהים.

אותה אשה הייתה במצב סיעודי בשנותיה האחרונות, היא הייתה רתוקה למטתה כל היום. בשבת, משפחתה רצתה להוציא אותה קצת מביתה - כשהיא ישובה על כסא גלגלים - על מנת שהיא תתאוורר קצת, ותראה  קצת  שמש – אור-יום, אנשים. אולם היא סירבה.

משפחתה לא הבינה מדוע היא מסרבת, עד שהתברר להם שהיא חוששת מכך ש"אולי אין עירוב".

שוו בנפשכם, אשה שהייתה מרותקת כל היום למטתה, מאכילים אותה, משקים אותה, מלבישים אותה, היא איננה עצמאית. היא לא אופה ולא מבשלת, לא יוצאת ולא רואה אנשים, ולמרות זאת מוותרת על ה"קצת" שכן נשאר לה. ההתאווררות השבתית.

למה? כי "אולי אין עירוב".

האשה הזו לא ידעה מה זה "רשות היחיד", ומה זה "רשות הרבים", היא לא הכירה את הגדרים ההלכתיים של "כרמלית" ו"מקום פטור", אבל היא ידעה לוותר על ה"קצת" שנשאר לה בחיים, כי "אולי אין עירוב".

מה היה סודם של היהודים הללו? מנין נבעו כוחותיהם המופלאים?

ובכן, כוחם נבע בראש ובראשונה מההכרה כי אנו יהודים.

לא "סתם" בני אדם, אלא יהודים. מאי משמע?

ההכנות ל"רגע השיא"

רגע השיא בחיינו כעם, מתחולל אצלינו בפרשה.

עם ישראל נישא על כנפי נשרים אל מדבר סיני, והוא חונה אל מול ההר, ממתין לגילוי כבודו יתברך. ממתין לקולות, ללפידים, להר העשן ובעיקר – למתן תורה. אותה תורה – תורת חיים - שהפכה אותנו לעם וכמאמרו המפורסם של רבינו סעדיה גאון: אין אומתנו אומה אלא בתורותיה (תורה שבכתב ותורה שבעל פה).

אבל, לפני כן ישנה פנייה ובקשה מוקדמת מהעם. רק אח"כ, אחר שיסכים העם לפנייה ויאמר 'נעשה', רק אז יכולה השכינה לבוא בעב הענן ולומר: אנוכי ה' אלוקיך וכו'.

כך מבקש הקב"ה ממשה שיאמר לישראל ביום השני לבואם של ישראל למדבר סיני (יט, ג ואילך):

כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ,  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הבה נתבונן יחד בבקשתו של הקב"ה. הפיסקה - אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי - מובנת לכאורה, היא מתייחסת לשמירת התורה והמצוות שעתידים להינתן במעמד מתן תורה, להסכמה להיות כפופים אל הקב"ה, לשמור את מצוותיו וללכת בדרכיו – שמירת ה"ברית" שנכרתה ביננו לקב"ה. והעם מתבקש לקבל על עצמו את התנאי הזה.

אולם מה פשר הציווי - וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ? האם יש כאן ציווי נוסף, או שזו תוצאה של הכל? [ראו במפרשי המקרא שפירשו כל אחד עפ"י דרכו, ודברינו להלן מבוססים על דבריו של בעל "העמק דבר" בתוספת נופך, וע"ע בדברי הספורנו].

הגדרה של עם ישראל בארבע מלים

ובכן, 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' לא מתייחס למצוה מסוימת.

'ממלכת כהנים וגוי קדוש' – זו ההגדרה שלנו. הגדרה תמציתית של "מיהו יהודי, ומהו יהודי". ארבע מלים שכוללות הכל.

היחס של עם ישראל לכל האומות כולם, הוא כמו היחס של כהן לישראל.

עם ישראל הם כהני האנושות. עם ישראל הם גוי קדוש. עם ישראל הם ממלכה שהם מופת ברוחניות, במוסר ובקדושה, הם "אור לעמים" במובן האמיתי של המילה.

גוי קדוש הינו ציון לגוי בעל הנהגה אמונית ונעלה שמקדש עצמו גם במה שמותר לו. [ראה עוד בדבריו הידועים של הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים].

כי לא "הכל כתוב". בעצם כן, זו הלא המהות -  'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

שני היסודות הללו - 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', אינם מצוות בחוקי התורה [מלבד לדעת הרמב"ן הנ"ל], אבל הן המסד שעליו ניתן להציב את הר סיני ולתת עליו את התורה.

לפני הכל הציב לנו נותן את התורה את ה"סך הכל". את הייעוד הכללי.

עלינו להסכית לאן אנו הולכים, מי אנחנו? - 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

כך שההגדרה של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' – האמת הפנימית והזכה הזו שחסרה לנו כל כך, אינה רק תוספת. זו המהות.

ואם חסר לנו משהו בהגדרה הזו, ועל כל דבר אנו שואלים "איפה זה כתוב", משמע יש לנו חסר אדיר בכל המהות, ביסוד. במסד עליו עומד הכל. ב'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כי "לא מתאים" פירושו "זה לא יהודי". וזה כתוב במעמקי לבו ונשמתו של כל יהודי, כי כולנו 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

אבותינו נאלצו לחפור בזיעת אפם באדמת טרשים, להוציא מהארץ מעט מימי דעת ותבונה. היום, על סף אחרית הימים, שוטפת הדעת את הארץ כמו גשם.

את האמונה – לעומת זאת, יש לחפור עמוק עמוק ממעבה האדמה.

תום, תמימות, אמונה. אמת. לו רק נזכה לקורטוב מהם.

                                                                                    שבת שלום!